צ'יזבט שהיה באמת

פורסם לראשונה במאי 2021, 'על הצפון' גיליון 245

54 שנים חלפו החודש מאז מלחמת ששת הימים, ואירוע כמו זה, ספק אם יכול היה להתרחש בימינו: בחור צעיר, חקלאי במקצועו, מחליט על דעת עצמו לסחוב שני טרקטורים ענקיים משטח סוריה לחולתה, קיבוץ הולדתו. הבאנו את הסיפור כלשונו מפי גיבורו, גיורא (זנקפיל) ברנע, אז רווק בן 25 וכיום איש מיושב בן 78; הוא משקף, מן הסתם הלך רוח ששרר כאן בשעתו, ומעלה, לפיכך, לא מעט שאלות מוסריות.

בחודשים שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה רמת הגולן שטח הפקר נטוש: התושבים הסורים ברחו מכפריהם, בעלי חיים שוטטו ללא בעליהם, ובעיקר – הרבה כלי נשק וציוד צבאי כבד נזנחו בשטח. "באותה תקופה היה נוהג מבחינת לקיחת שלל והיחס לציוד צבאי סורי נטוש", פותח ברנע, "מותר לאסוף חפצים וכלים מהשטח ולהשתמש בהם, אבל במקרה של פנייה מהצבא – יש למסור את הציוד ללא עוררין". כאנשי גליל רבים ניצל ברנע את הכאוס המדיני, ומדי כמה ימים, משסיים את משמרתו בשדות הכותנה של חולתה, יצא לשוטט בין חורבות הכפרים הסורים וללקט מכל הבא ליד. הוא לא התרשם מהמחסומים שהוקמו בפאתי הרמה, ואיתר ליד ג'לבינה דרך ללא מוקשים שהסורים הכשירו לפני המלחמה במטרה לחצות את הירדן ליד גשר הפקק. "החבר'ה ידעו מה אני עושה, והיו מפנים בקשות אישיות – 'תביא לי מגהץ מברזל, פינג'אן, שולחן מנחושת, תרמיל פגזים ריק', ואני הסתובבתי בין בתי הכפרים, וחיפשתי מה להביא. ליתר בטחון נשאתי עמי תת-מקלע עוזי להגנה עצמית. בעלי החיים של הכפריים הסתובבו ללא רועה, ואם כלב משוטט התנפל עלי פתאום – יריתי בו ללא היסוס".

עוד לפני המלחמה, מבקש ברנע להזכיר, ניסו הסורים להטות את יובלי הירדן. באחד הימים, עת קטף כותנה בשדות נוטרה שליד גונן, כמאתיים מטרים בלבד ממוצבי הסורים, הבחין בהם חובשים את כובעי הפלדה ונכנסים לעמדותיהם. ריח שריפה עלה באפו, ענני אבק היתמרו למולו מכיוון תל-דן, ומשהבין שהוא בליבה פעילות צבאית ברח עם הקטפת לכיוון מערב, החביא אותה מאחורי עץ, ועלה במהירות על ג'יפ שנשלח מחולתה לחלצו. את הנסיעה המטורפת לאורך כביש הביטחון, כשהסורים יורים עליהם מכל עבר, הוא לא ישכח לעולם. בדיעבד התברר כי על פלוגת הטנקים שעצרה את הסורים באותו יום פיקד ג', חברו הטוב עוד מילדותם בחולתה. מאוחר יותר תעצור פלוגתו של ג' ניסיון הטיה נוסף, הפעם מול אלמגור, בתקרית קשה בה נפצעו כמה מחיילי צה"ל.

ביוני פרצה המלחמה, וחלק מכלי ההטיה הסורים נותרו בשטח.

בדיוק השופל שצריך כדי להוציא זבל מהרפת!

באחד הימים נודע לברנע כי בחושניה ננטשה מלגזה שנמעכה ע"י קיר שנפל, והוא רשאי לקחתה. מלווה בחבריו יצא אל המקום, אך שם התברר כי המלגזה ניזוקה קשות, ויצאה מכלל שימוש. "החלטנו להמשיך עוד קצת מחושניה לסלוקיה. השמש הייתה במערב, ומשהו צהבהב נצנץ אלי מרחוק. הבנתי שמקור הנצנוץ מגיע מהמקום בו פעלו הסורים להטיית הירדן, ומהיכרותי המקצועית עם טרקטורים, ציינתי שהכתם הצהוב מרמז שיש שם קאטרפילר. הם, שכבר היו עייפים מהיום הארוך, טענו שאני הוזה". אך לא איש כברנע ייכנע: בשבת הסמוכה לקח עם ג' ג'יפ, ויחד עלו השניים לרמה. אחרי שהחביאו את הרכב מאחורי גבעה חצו ברגל את נחל יהודיה, ולעיניהם נגלה אתר עבודה סורי מוסווה שננטש: מתחת לרשת הסוואה ולערימת ענפים נמצאו שני טרקטורים ענקיים – D9 ושופל זחלי ענק 977. "חשבתי ששופל כזה בדיוק אני צריך להוצאת הזבל מהרפת, וש-D9 טוב לחריש עמוק בשדות; הבעיה הייתה שחסרה לנו בטרייה להפעלת השופל, וב-D9 הבוכנה ומיכל השמן ההידראולי היו מפורקים". מבט נוסף הבהיר כי הסורים השאירו גם ארגז עם חלקי חילוף ובו שמן, חבלים וסולר.  

ברנע, שידע כי ל-D9 שני מנועים, ביצע את הבלתי אפשרי כמעט: הוא חיבר חבל אל המנוע הקטן ומשך בו בכוח עד שנדלק; אז שילב בין שני המנועים בעזרת שלוש ידיות, והצליח להניע גם את המנוע הגדול. משום שהיה צורך לתקן גם את הבוכנה ומיכל השמן, כיבו החברים את הטרקטור ושבו לחולתה, בידיעה שיזדקקו לעזרה בהבאת הציוד לקיבוץ. למרבה מזלם שימש אביו של ברנע, משה זנקפיל, כסדרן בקופראטיב אותה עת, והשניים ביקשו כי יקצה עבורם גרר ונהג מיומן שיסייעו בגרירת השופל. "בתשלום, בטח בתשלום", מבהיר ברנע. "ביקשנו מהנהג שיגיע לנקודת ציר הנפט; אנחנו נביא לשם את השופל, והוא יוביל אותו לקיבוץ". כשהגיעו שוב למקום הציוד המוסתר, הסתבר שגם את השופל קשה להתניע. אחד החברים חזר לחולתה כדי להזעיק מכונאי מוסמך, והשניים שנותרו בשטח עמלו על תיקון הבוכנה ומיכל השמן, אך גם כשהכול כבר היה מוכן לתזוזה הסיוע עדיין לא הגיע.

המשוגע הביא ציוד עבודה!

לפתע הופיע במקום חבר חולתה נוסף, שלא הוכנס בסוד העניינים, והשתייך בזמנו לחבורה מתושבי הגליל שאספה גם היא שלל, ציוד ובעלי חיים משוטטים, למטרות התיישבות. הבולדוזרים הגדולים, שהיו מתוצרת אמריקאית טובה, ולא רוסית או סורית כמרבית הכלים בשטח, משכו את ליבו, והוא הודיע כי קבוצתו זקוקה מאד לציוד שכזה. "הבהרתי לו באופן נחרץ ששני הבולדוזרים שייכים לי, ו-D9 נוסף שנמצא במקום הוא מוזמן לקחת לחבורה שלו. מכיוון שעדיין לא נראתה עזרה באופק, החלטתי לשים את הציוד שלנו על ה-D9 ולנסוע לכיוון ההצטלבות של כביש חושניה עם ציר הנפט. משום שהחושך כבר ירד – זו הייתה נסיעה איטית ומורכבת. הדרכים היו צרות, מסומנות בשוליהן בשורת אבנים, והטרקטור הרחב דירדר אותן על הדרך וסרבל את ההתקדמות". לאחר זמן נסיעה, ראו אורות מאותתים; סוף סוף הגיעו החברים מחולתה, שהתעכבו משום שבבית המכס נשבר ההגה של הג'יפ, והם נאלצו לחזור לקיבוץ כדי לגייס שני ג'יפים אחרים. ברנע, שהחליט לייעל את המהלך, שלח את שני הג'יפים להביא את השופל בעוד הוא מתקדם לאיטו עם ה-D9, בחושך מוחלט, לכיוון צפון. "הסכין בקדמת הטרקטור הסתירה לנו את הדרך, הפנסים לא עבדו, ואדיות ותהומות מצדדינו – ואנחנו מנסים להתקדם. בנוסף, ראיתי שמכסה מיכל השמן לא סגור היטב, והנוזל יקר הערך נשפך בדרך. כיביתי את הכלי ונעצרתי. רועדים מקור ישבנו בחושך וחיכינו שהג'יפים יגיעו לאסוף אותנו". בסופו של דבר הביאו הג'יפים את השופל. ה-D9 נשאר בשטח בינתיים, ובאישון לילה הגיעה החבורה אל נהג הקופראטיב, שהונחה לגרור את השופל. "אמרתי לו: 'כשתגיע לש.ג. במחסום הצבאי, סע חזק בהילוך ראשון, עם אורות גבוהים לסנוור, ואז תצפור בכוח. בשלב זה של הלילה החיילים בטח עייפים, קפואים מקור ולא ידקדקו בפרטים. אני אעמוד שם עם הג'יפ בטענה שיש לי פנצ'ר בגלגל, ואתה תנצל את ההזדמנות ותיכנס עם הטרקטור לשטח ישראל'". המזימה פעלה, ומשהגיעו לקיבוץ, התפשטה במהירות השמועה ש"המשוגע" הביא ציוד עבודה.

בבוקר כבר הוציא השופל זבל מהרפת.

רגשות הנקם שלי היו חזקים

מכיוון שה-D9 היה עדיין חשוף ברמת הגולן, יצא ברנע למחרת כדי להביאו לקיבוץ. "נסעתי עם הטרקטור לכיוון המחנות הצבאיים הקרובים לבית המכס. אני לבדי בשטח עם D9 ענק, מלא תחושות נקם כלפי הסורים, עובר דרך הכפרים הנטושים ופשוט מחליט להוריד את הכף נמוך, ולערוך כמה סיבובי הרס. אני מוכרח להגיד שליבי עלץ בקרבי. באחד הכפרים נתקלתי בארגז עץ, שלפתע יצאו מנו כמה תרנגולות חיות. חשבתי – מי נמצא כאן והשאיר תרנגולות חיות בתוך ארגז? רק המודיעין הסורי! דרכתי את העוזי שלי, ובנסיעה בהילוך שני הרסתי את כל הכפר. אחר כך התקדמתי לכיוון נחל דבוריה, אבל עדיין לא הגעתי לגבול ישראל. שוב השארתי את ה D9 בשטח, ומשם לקחו אותי הביתה".

למחרת יצאו ברנע וג' להמשך "המבצע". כשהגיעו עם הטרקטור ליד מפל הדבוריה, נתקעו בסלע גדול והבוכנה התקלקלה. הטרקטור הושאר מעל הכפר ג'לבינה, והשניים שבו הביתה. "זה כבר היה קרוב יחסית לחולתה, כך שיכולתי לראות את הכתם הצהוב ממקום מושבי בחדר האוכל". אחרי שתוקנה הבוכנה הם המשיכו במסע, והצליחו להגיע קרוב יחסית לגשר הפקק. שם נעצרו, חפרו בור גדול, והסתירו בו את הכלי. מרוצים וטובי לב, חזרו לעת עתה לקיבוץ.

יום אחד מצא גיורא פתק על דלת ביתו: 'בוא לאיילת השחר – א' מחפש אותך'. א' היה גם הוא ממשוטטי רמת הגולן, ומדי פעם אף נפגש עם ברנע וחלק עמו מידע. בפגישתם סיפר א' שמישהו דיווח להנהגת הצבא על סחיבת שני הטרקטורים. לפיכך, עקבו אחרי סימני הנסיעה של הכלים הכבדים והגיעו למקום מחבואם. א' ופלוגתו הוצבו לערוך מארבים בקרבת מקום, כדי לתפוס "על חם" את מי שיגיע לכלים. "נו, חשבתי לעצמי, מי כבר ראה אותי? רק אדם אחד – אותו חבר חולתה". ברנע סיכם עם א' שלא יגיע למקום במשך שבוע, וכך תוכל הפלוגה לדווח שלא נראה איש בסביבת ה-D9. באחד הלילות החליט ברנע לבדוק את השטח. "פתאום נדלק עלי אור. קציני צה"ל תפסו בי ותיחקרו אותי למעשיי. שכנעתי אותם שאני רק מחפש מקום לפיקניק, אבל הבנתי שחבל התלייה מתהדק סביבי. פניתי לחבר מכפר סאלד, שהיה אז בעמדה בכירה בפיקוד צפון. הוא אישר שהשם שלי מסתובב בצבא, והבטיח שינסה לפעול לטובתי. בהמשך הגיעו לחולתה שני קציני הנדסה שהבטיחו כי לא יאונה לי כל רע אם אביא עד 24:00 בלילה את ה-D9 והשופל לשטח איסוף השלל בקונטריה. שוב ביקשתי מאבא גרר, ובעזרתו הבאנו את השופל לשטח האיסוף הצבאי. מאוחר יותר באו קצינים נוספים וביקשו ממני עזרה בהנעת ה-D9. אמרתי להם: 'אין לי D9, אף פעם לא היה לי, ואני לא יודע איך להניע אותו'. בסופו של דבר: מבחינת הצבא וגם מבחינתי – השופל הגיע לקונטריה, ואילו ה-D9 מעולם לא הגיע לשטח ישראל. אני עצמי לא עליתי יותר לרמת הגולן בעניין זה".

מי שלא היה כאן באותה תקופה לא יוכל להבין

הסיפור שברנע מציג מעלה לא מעט סוגיות מוסריות מורכבות כלקיחת שלל, הרס כפרי אויב נטושים ולקיחת החוק לידיים, מה שמציף את התהייה האם הייתה לו בכלל, במהלך מסכת ההתרחשויות שהוא מספר, התלבטות מוסרית כלשהי באשר למעשיו. ברנע משיב נחרצות ש"לא הייתה שום התלבטות!", ואף מקצין, "אם היה לי זמן הייתי הורס את כל כפרי הרמה. רגשות הנקם שלי היו מאד חזקים. מי שלא גדל באותה תקופה ביישובי הצפון הקרובים לגבול אולי לא יוכל להבין: מדובר בפחד מוות בזמן חריש, כשבכל יום נאלצים לספוג יריות של סורים על הטרקטור. כשירו עלי, הייתי קופץ מהרכב ורץ להסתתר בקרבת מקום. אני זוכר שסמוך לקיבוץ היה פעם מחנה צבאי, וחיילי צה"ל היו מפטרלים לאורך הגבול, ממש מתחת למוצבים הסורים. בגלל הקירבה לאגם החולה, שקע לפעמים הזחל"ם בבוץ, וביקשו ממני לחלצו בעזרת טרקטור גדול. לאחר ביצוע המשימה החיילים המשיכו צפונה, ואילו אני נהגתי ללא ליווי חזרה לחולתה, בחשכה גמורה, בטרקטור שמרעיש ללא הפסקה, כל זה מטרים בודדים מהגבול הסורי. גם החדר שלי בחולתה, בו חייתי וישנתי, נפגע מפגזי האויב בזמן המלחמה. למעשה, השנאה שלי כלפיהם התפתחה מילדותי המוקדמת; לעתים נקלעו דייגי חולתה למצוקה בגלל האיום הסורי. אבי, שהיה אחראי על המקלעים הכבדים הגרמניים בקיבוץ, לקח אותי, ובכדי לחלץ את הדייגים, ירינו בהם לכיוון הסורים. בקיצור", מסכם ברנע, "הייתי למוד מלחמה, וכשהסתובבתי בין הכפרים הנטושים, וראיתי באילו תנאים עלובים הם גרו, חשתי בהתרוממות רוח – אתם שאיימתם על חיי, הובסתם – ועכשיו אני נמצא בכפרים ההרוסים שלכם בתחושת ניצחון!".

בסביבתו של ברנע נחלקו הדעות לגבי מעשיו והתנהגותו, ואפילו אביו התנגד וראה בכך 'תעלול מיותר'. גיורא עצמו מבהיר – איש לא יכול היה לעצור את נחישותו. הנהגת הקיבוץ לא התערבה בעניין, ומרכז המשק העלים עין. "מבחינתו – אם היו תופסים אותי – הוא לא ידע כלום".

שנתיים אחרי כן עזב ברנע את חולתה, ובמלחמת יום כיפור נהרג חברו ג' ז"ל. למרות השנים שחלפו, הוא יודע לציין כל נ.צ וכל גבעה שהיוו תפאורה לסיפור. וכשאני שואלת לסיום האם אפשר לומר שמדובר רק בצ'יזבט, הוא מתרכך ואומר: "אני את שלי סיפרתי, ומעכשיו זה שייך לציבור הרחב. אפשר לקרוא לזה – צ'יזבט שהיה באמת".