קברו של איש החלומות

פורסם לראשונה בגיליון 242 מיום 24 בפברואר 2021.

עופר בהרל לא שיער ולו לרגע ששיחת חולין קלה בארוחת ערב שגרתית עם אשתו רחלי תוביל אותו למחקר היסטורי מעמיק, ולהוצאה לאור של ספר אקדמי; אבל כך קרה.

אותה עת למד בהרל (מחניים) לתואר שני בלימודי גליל במכללה האקדמית תל-חי. במהלך ההרצאות ששמע בקורס 'רדיקליזם מהפכני בגליל' עם הפרופ' אביהו רונן, הוזכרה דרך אגב דמות מסתורית ושמה מיכאל הלפרין הקבור במחניים. רחלי אשתו, בת מחניים, נזכרה כי בנעוריה נשלחו היא ובני כיתתה לשמור על קברו של הלפרין, ובהרל נמלא סקרנות – מיהו אותו איש שחברת הנעורים במחניים נדרשה לשמור על קברו מפני שלטון הימין, 60 שנים אחרי מותו?

תחילה חקר בהרל רק את האירוע הנקודתי שנגע למאבק על הקבר. הוא מצא כי באוגוסט 1981 קיבל מזכיר קיבוץ מחניים, אורי פרת, מכתב מוועדת הטקסים של ממשלת ישראל, שבישרה כי הממשלה מודה לאנשי מחניים על היחס המכובד שהעניקו לקבר עד כה, אלא שהוחלט להעלות את עצמותיו של הלפרין לחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים. חברי הקיבוץ התנגדו בכל תוקף להעברת הקבר, ואף הצהירו כי יפעילו כוח בכדי למנוע זאת. עמדתם העקרונית התפרסמה בתקשורת הארצית, ועם פרסומו של מאמר נוקב של חנה זמר, עורכת עיתון 'דבר', החליט ראש הממשלה דאז מנחם בגין לפתוח בבוררות משפטית. שני הצדדים במאבק – ועדת הטקסים, אשר ייצגה למעשה את עמדת מפלגת הימין שבשלטון, וקיבוץ מחניים, הביאו עובדות לחיזוק טענתם. אך מאחר ומהלפרין עצמו לא נותרו כל כתבים, וההתייחסות אליו בספרי ההיסטוריה היתה אגבית בלבד, נדרשו הצדדים לפרש את תולדותיו באופן אשר יצדיק את עמדתם.

אז מה פסק הבורר באשר למיקומו הסופי של הקבר? את זאת עוד נלמד בהמשך. בינתיים, הבה נחזור אל בהרל.

נביא ולוחם או פנטזיונר מטורף?

את עבודת המחקר הראשונית שערך, הגיש בהרל לפרופ' רונן ושיתף בשיחה גם את פרופ' אמיר גולדשטיין, שהתרשם ואמר: "יש לך כאן סיפור טוב!", ושלח אותו להעמיק ולחשוף את שורשי הסוד הטמון באדמה; לברר מיהו אותו הלפרין, ששניים אחזו בו. דמותו האגדית של הלפרין, כך גילה בהרל, אינה מבוססת בהכרח על כרוניקה ביוגרפית מהימנה, והיא נבנתה ושוכתבה ע"י חבריו ומוקירי זכרו, שציירו אותו כנביא, לוחם ובעל רעיונות חדשניים. אלא שכמה עובדות בסיסיות בכל זאת התגלו אודותיו: הלפרין נולד בוילנה בשנת 1860, בן יחיד להורים אמידים. כבר בבחרותו נטה להרפתקנות וליוזמות יוצאות דופן – הוא ניסה לטפל בהחזרת פרוצות יהודיות למוטב, חיתן אותן ודאג להן לנדוניה; בנוסף ביקש לדאוג לזכויותיהן של פועלות במפעל לייצור גרביים, ודיבר על הקמת בית חרושת ובית ספר חדש למלאכות. בסביבתו היה הלפרין ידוע כאדם בלתי החלטי, אשר אין להתייחס אליו ברצינות: "הכול ידעו שאין לסמוך על הלפרין ביותר" (הציטוטים בכתבה לקוחים מספר המחקר של בהרל, 'פנטזיה, רומנטיקה וזיכרון').

ב-1885, בשנות העלייה הראשונה, עלה הלפרין לראשונה לישראל, כשמטרתו "לראות את הארץ במבט כללי". יחיאל לבונטין, איש התקופה, מתאר אותו כאדם מלא להט של אהבה לעמו ולארץ ישראל, בעל רעיונות טובים, אך חלקם על סף הטירוף, ומסכם כי"מובן שהוא אינו מסוגל לעמוד כלל בראש הנהלת עניין גדול ומעשי".

בהמשך שב הלפרין לגלות, אבל הוסיף ועלה לישראל עוד חמש פעמים נוספות, במהלכן לקח חלק באירועים שונים, שהנחילו לו מוניטין של 'משוגע', 'עושה צרות' ו'קנאי לעמו וליישוב ארצו': הוא היה בין מובילי המרד כנגד פקידי הברון רוטשילד בראשון לציון (1887), אך בסופו של דבר גורש מהמושבה, כשהוא מותיר את איכריה כפופים לברון בכל תחום שהוא; ב-1891 הוא הטיף ויזם להקמת כוח מגן יהודי בשם 'אגודת העשרות', שתוכנן להגן על המושבות, אך לא הצליח לפעול באופן קבוע ויציב, וכונה "פנטזיונר". בחגיגות חנוכת המושבה נס ציונה מסופר כי הופיע עם חבורת פרשים, חגור חרב ובידו דגל בצבעי תכלת-לבן. ב-1911 נקשר שמו גם באירוע אגדתי המזכיר את סיפור בר כוכבא: כשהגיע ליפו קרקס, הוא נכנס לכלוב האריות רק כדי להוכיח לערבים עד היכן יכול להגיע אומץ הלב היהודי. היו שסיפרו כי בתום האירוע שר הלפרין את 'התקווה', ויצא מהכלוב, לא לפני שליטף את רעמתו של אחד האריות. אירועים אלו, גם אם לא נחרתו בזיכרונם של בני התקופה באופן מדויק, הרי שחיזקו את דמותו המהפכנית של הלפרין והעצימו את ההילה סביבו בקרב בני המושבות הראשונות, כאדם מרשים המשתמש בסמלים לאומיים ומזכיר את גיבורי העבר.  

בתחילת המאה ה-20, כשגל רחב של פוגרומים כנגד יהודים התעורר ברחבי רוסיה ומזרח אירופה, זכרו כמה מחובבי ציון בווילנה שהלפרין "יומם ולילה לא שקט, ארגן את הנוער, חילק אותם לגדודים, הזמין אצל הנפחים מקלות ברזל ולימד אותם איך לצאת למערכה נגד הפורעים". אף שהיה אז כבר בשנות הארבעים לחייו, זכר אותו אלכסנדר זייד כאדם צעיר ויפה תואר, גבוה ומוצק, עם שפע תלתלים בהירים על כתפיו כגיבור אגדי: "הוא היה בעל דמיון כביר, חלם על מעשי גבורה ומסירות נפש ומשך את כולנו אחריו בסערה". עוד זכר זייד כי הלפרין קרא לעבודת האדמה ולהגנה עצמית, וסיפר לנערים על הקורה בארץ וגם על הסוציאליזם בעולם. הוא כתב – "אנו, בני הנוער העברי, שנתחנכנו ברוסיה חינוך רציונלי, על תבונה ושכל קר, מצאנו בהלפרין יסוד חדש של דמיון לוהט".

ידע לחלום, לא לממש

גילו המבוגר יחסית של הלפרין, רעיונותיו המהפכניים ואופיו הכריזמטי, הובילו את מכריו להשוותו לשתי דמויות מרכזיות נוספות שפעלו אותה תקופה בתנועות החלוציות: א.ד. גורדון ויוסף טרומפלדור; אך בעוד גורדון הציע מחשבה מעמיקה לגבי האידיאולוגיה הפועלית ואף יישם אותה באופן מעשי, בעוד טרומפלדור ייצג את חלקה האקטיביסטי של תנועת העבודה, הן בשמירה והן בעבודה, הפיץ הלפרין רעיונות לא מגובשים, חסרי אחיזה במציאות, וללא מחויבות לקשיים הצפויים.

בסוגיית הכוח היהודי בארץ וברעיון הבדואים כמקור לחיקוי עסק הלפרין עוד לפני הקמת הארגונים 'בר גיורא' ו'השומר', אך אופן התנהלותו הציגה אותו כבעל הזיות. פנחס שניאורסון, איש 'השומר', ראה בהלפרין את הוגה רעיון השמירה העברית וטען כי "האידיאליזם, המסירות, רוח ההקרבה והעקשנות שלו, הוטבעו בדפוסי הארגון". שנים מאוחר יותר יכתוב יצחק בן צבי, גם הוא ממייסדי 'השומר', כי "הלפרין לא החשיב מעולם דברים 'פעוטי ערך' כמו זיקה ארגונית, משמעת מפלגתית או תשלום מיסי חבר". ניכר כי הלפרין ידע לחלום ולהעלות רעיונות מרחיקי לכת – אך לא לממשם. בעוד אחרים הקימו ארגוני הגנה ועבודה ופעלו בהם באופן מעשי, נותר הוא באחרית ימיו שומר פשוט בתל אביב.

בזקנתו הפך הלפרין לנטל על סביבתו, ועלתה השאלה האם יש בו נחיצות ותועלת. אף שביקש מהבריטים שיגייסו אותו לגדוד העברי, נענה בסירוב בשל גילו המתקדם. ב-1917 הגיע לכפר השומרים בר גיורא על תקן דמות הסב עבור ילדי הקיבוץ, בתקווה "שישפיע עליהם ויחנכם ברוחו", כתב אז ישראל גלעדי. זייד תאר אותו אז כ"זקן, רעב ובודד, שאולי התנחם בעובדה שחלק מרעיונותיו החל להתגשם". משם נדד הלפרין לחמארה, מטולה ולצפת, שם נזכר כ"רצוץ ומדוכא". בשנת חייו האחרונה עבד ככל הנראה כמה שבועות במושבה מחניים, ונרשם בפנקס סידור העבודה של הקבוצה.

מוות בלי 'שופוני'

וכך כותב בהרל במחקרו על ימיו האחרונים של הלפרין: "בערוב ימיו עבד הלפרין כשומר בבית החולים היהודי בצפת, וכשחלה אושפז במקום […] האחיות שטיפלו בו ידעו כי הוא הלפרין, 'איש החלומות' הידוע. ביום שישי, י"א בכסלו תר"פ, 2 בדצמבר 1919 , נפטר הלפרין בבית החולים בצפת, והוא בן 59".

עם מותו ביקשו קרוביו לקבור את גופתו במושבת פועלים, אך כשפנו לכיוון כנרת, עצר אותם שוטר בריטי והבהיר כי נדרש רישיון מיוחד לקבור בנפת טבריה אדם שאישור פטירתו הוצא בנפת צפת. מכורח הנסיבות, ומכיוון שהשבת התקרבה, פנו למושבה מחניים הסמוכה, שעדיין לא הוסדר בה בית עלמין. חברי המושבה ניהלו ויכוח בעניין קבורתו בתחומם, אך בעודם דנים לקח בן־ציון טל, לימים אביו של האלוף ישראל טל, טוריה, וחפר על דעת עצמו בור בפאתי המושבה. שם, ב"חורשת בורוכוב", בקבר בודד מחוץ ליישוב, נקבר מיכאל הלפרין במהלך די אקראי, ללא כל טקס. "יש כאן עניין טרגי", מעיר בהרל, "הלפרין היה איש של טקסים, תלבושות, דרמות, בר כוכבא, 'שופוני' – והוא עצמו נקבר ללא שום חגיגיות. דווקא יום מותו היה מעשי מאד, ללא ההילה האגדתית שאפפה אותו".

בדומה לחייו, גם מותו של הלפרין התאפיין באמביוולנטיות: בשנות השלושים היוותה דמותו סלע מחלוקת בין ימין לשמאל, כחלק מניסיון לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של היישוב. הרביזיוניסטים נזקקו לדמויות מעוררות השראה כמשקל נגד למיתוסים הנבנים של 'השומר' והעלייה השנייה, לכן אימצו את דמותו לחיקם. הפעילים העיקריים בנושא היו פלוגות העבודה של בית"ר בראש פינה ובמושבות הגליל, שעסקו בהתיישבות ובכיבוש העבודה, וביקשו להעצים את הגליל כ"אתר ציוני". אלה הוציאו "כרוז ליישוב העברי", בו האשימו את תנועת העבודה בטשטוש דמותם של גיבורים לאומיים כדוגמת שרה אהרונסון, ותיארו את קברו של הלפרין כאתר נידח ומוזנח, שאינו ראוי לדמותו המהפכנית.

במלאת חמש שנים לעליית חלוצי בית"ר הראשונים לראש פינה, יצאה תהלוכה מהמושבה אל קברו של הלפרין במחניים, וחברי הגדוד ערכו טקס סביב הקבר העזוב. עם זאת, לא הצליחו חברי הפלוגה להקים על קברו מצבה, בגלל חולשתם הארגונית באותן שנים. מי שבנה כעשור אחר כך את המצבה במחניים היתה תנועת העבודה, המאורגנת יותר ובעלת האמצעים לביצוע פרויקט מעין זה. אלא שבכך לא הסתפקה התנועה, שלא החרישה נוכח ניסיונות ניכוסו של הלפרין על ידי הימין: היא הקימהבסיס הכשרה להתיישבות בשם 'גבעת מיכאל'; חומר עיוני שנאסף על הלפרין נשמר בארכיון תנועת העבודה; ב-1939, לקראת שנת העשרים לפטירתו ובמקביל לעליית קיבוץ מחניים לקרקע, הוחלט להקים להלפרין מצבה "כראוי לו"; תמונתו צורפה לתערוכת תצלומי תנועת העבודה שנאספו והוצגו לציבור. פסל בדמותו הוכן והוצב ב־1947 בכפר גלעדי במבנה שלימים הפך ל'בית השומר'.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות נדמה היה כי שני הזרמים הפוליטיים ביישוב רואים בהלפרין חוליה ראשונית וחשובה בשרשרת הגבורה והביטחון העבריים. כל אחד מהם גיבש נרטיב היסטורי משלו, ומתוך כך הוצג הלפרין ב'מוזיאון הגבורה' שהוקם במכון ז'בוטינסקי, כראשון מבין דמויות עבר מרכזיות, כאהרון ושרה אהרונסון, קבוצת ניל"י, טרומפלדור וז'בוטינסקי, ובמקביל נזכר בספר 'תולדות ההגנה'כחלק מהתפתחות הכוח והגבורה הלאומיים בידי ההתיישבות העובדת.

בשנת 1969, שנת היובל לפטירתו, נערכה במחניים אזכרה גדולה, אך שמעה לא יצא מגבולות הגליל העליון. אנשי מחניים היו אז אלו, בעיקר, שראו בהנצחתו את תרומתם לשימור הציונות.

ההכרעה

אף שהלפרין זכה למצבה על קברו במחניים, כבר משנות ה-40 החלו ניסיונות חוזרים ונשנים להעביר את קברו לכפר גלעדי, לשם שיוכו המוחלט למורשת תנועת העבודה. אנשי מחניים ראו בקבר סמל לחשיבות קיבוצם במפת ההתיישבות הציונית, בעוד אנשי כפר גלעדי ראו בצירוף האיש לפנתיאון השומרים מרכיב בסיסי במורשת 'השומר'. אלא שדיון זה התנהל בשקט יחסי.

בשנות השבעים התחזקה דמותו של הלפרין בתודעה הודות לפועלה של רחל הלפרין, אשת בנו, שקראה להעלות את עצמותיו לירושלים כדי להנכיח את זכרו בציבור. בעקבות פנייתה למוסדות ולאנשי ציבור הוקמה בשנת 1973 ועדה שהורכבה מנציגי הימין והשמאל גם יחד. כל המעורבים בדבר ניסו להציגו כדמות לאומית המשותפת לכל נציגי הקשת הפוליטית. הוועדה ערכה שלוש ישיבות, והחליטה להנציח את זכרו של הלפרין בדרכים שונות במחניים. בשנת 1977 התרחשו בישראל חילופי שלטון. ראש הממשלה הנבחר, מנחם בגין עורר שוב את המחלוקת כשסבר כי העלאת עצמותיו של הלפרין לירושלים, תחת חסותו, תיטיב עם התדמית הרביזיוניסטית.

חברי מחניים ניצבו, כאמור, בחזית המאבק. בעלון הקיבוץ כונה המהלך 'תרמית פוליטית' שכוונתה ליצור באופן שקרי מיתוס רביזיוניסטי נוסף, כפי שנעשה לגבי ברית יוסף טרומפלדור. המאבק המשפטי הוביל את הצדדים להתחקות אחר האמת ההיסטורית שמאחורי הפרשה, ולהעצמת דמותו של הלפרין בזיכרון הקולקטיבי. בתום כשנה של דיונים השיגו חברי הקיבוץ את מטרתם – ממשלת בגין חזרה בה מפנייתה, והבורר, ד"ר אלימלך רימלט ממפלגת הליכוד הכריע כי יש להשאיר את קברו של הלפרין בבית הקברות הקטן והצנוע שבמחניים.

הפריפריה יכולה לנצח ממשלה

בסיכום מחקרו מדגיש בהרל כי דמותו של הלפרין מצביעה על המתח התמידי ברעיון הציוני בין חזון ורומנטיקה לבין מציאות ומעשיות. הציונות התקדמה הודות לאנשי חלומות וחזון כהרצל, גורדון ואחרים, אך בעוד אלה פעלו באופן מעשי להשגת יעדיהם, נשאר הלפרין בשלב הפנטזיה ולא מימש אותה. הנצחתו שימשה ככלי בידי התנועות הפוליטיות לביסוס מעמדן השלטוני, אם כי בסופו של דבר לא היו ההבדלים בין הזרמים הפוליטיים בתוכן המיתוסים שבנו סביבו, אלא במינונם. עם חלוף התקופות ועלייתם של גיבורים חדשים אבד העניין הציבורי בהלפרין, וההחלטה להשאיר את קברו במחניים הובילה למעשה לשכחתו. "אולי דווקא אם היו מעלים את עצמותיו להר הרצל בירושלים", משער בהרל, "עוד היו עוברים ליד קברו ומעלים את זכרו ופועלו". אלא שעם כל הכבוד להלפרין, במה רלוונטי הסיפור הנשכח הזה לימינו?

"מעבר לאירוע הלוקאל-פטריוטי שעלה כאן, ולהוכחה שגם הפריפריה יכולה לנצח ממשלה במידה והאמת מאחוריה, יש לפנינו כמה מסקנות רלוונטיות לכל זמן ומקום", אומר בהרל. "ראשית, סיפור הנצחתו של הלפרין מציג את האופן בו אנו מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי-היסטורי שלנו בעצמנו. בנוסף, אנו רואים כאן התנהלות של ראש ממשלה שהיתה לו הערכה למושגים ולסמלים היסטוריים, וראה אותם כבעלי השפעה. אז נכון שממש באותה התקופה בגין בז ל'בריכות של הקיבוצניקים המיליונרים', אבל באירוע הזה הוא ידע להקשיב לדברי המתנגדים שלו, כדוגמת חנה זמר וחברי מחניים – ולמנוע את העברת עצמותיו של הלפרין. כלומר, התייחסות עניינית, ראייה היסטורית רחבה והתחשבות בדעת הקהל, גם אם הוא מצדו השני של הקשת הפוליטית – נחוצות מאד לכל מנהיג מדיני באשר הוא".