עוד לא אבדה תקוותנו

בנובמבר 1967, חודשים בודדים אחרי מלחמת ששת הימים, התגייס לצבא שאול קמחי הצעיר (שמיר). "לפי האווירה בארץ נדמה היה שעוד מעט כבר לא נצטרך כאן צבא", הוא מספר עכשיו בחיוך אירוני. לצעיר מלא המוטיבציה, שטרם גיוסו עבר ניתוח ברגלו, נקבע פרופיל צבאי נמוך, לכן כשהוצע לו לצאת לקורס סיירי אוויר קפץ על ההזדמנות בשמחה. "זכיתי לתפקיד מעניין, שדרש ממני לבלות חצי שבוע בכנף 1, במהלכו יצאנו לסיורים קבועים לאורך גבולות פיקוד הצפון (ירדן, סוריה ולבנון), תוך הנחיות לצלם מקומות ספציפיים בהתאם לדרישות המבצעיות. מדי פעם צילמנו גם שטחי אימונים בכל רחבי הארץ. במקרים מיוחדים קיבלנו 'אישור חדירה' לצילומים מעבר לגבול, משימה שלוותה לעיתים בסכנת חיים". תוך זמן קצר השתחררו הסיירים הוותיקים בפיקוד וקמחי, שנותר שם, היה למוביל בתחום. "הכרתי את כל סוללות הארטילריה של האויב ככף ידי, וקציני התותחנים היו מתלווים אלי לטיסה למטרת התמצאות בשטח ודיווחים רלוונטיים 'בימי קרב', שכללו הפגזות הדדיות. לעיתים 'זכינו' במטר יריות מעורר אימה, אך למרבה המזל יצאנו ללא פגע".

אחרי שחרורו יצא קמחי ללימודי פסיכולוגיה, ובסתיו 1973 נישא לטובית, בת מעברות. רגע לפני אותה מלחמה ארורה שבו השניים מטיול שערכו לאחר החתונה. "היינו בתקופת מעבר, אפילו לא החלטנו עדיין איפה נגור", הוא נזכר; "עם הישמע האזעקות צלצלתי לבסיס ונקראתי להגיע במהירות". קבלת הפנים לה זכה הפתיעה אותו פעמיים. "את דלת הפלדה למפקדה פתח בחור צעיר ששאל אותי בישירות: 'אתה שאול קמחי?', והוסיף בתקיפות – 'אתה כבר לא סייר אווירי מספר אחד, אלא אני'. מעבר לכך, הבהירו לנו שבעקבות מטחי הטילים הכבדים אין כל כוונה, בשלב הנראה לעין, להעלות אותנו לאוויר לצרכי סיור וצילום". לצד רצונו העז לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי חש קמחי חסר תועלת, וכשחבר טוב (אליעזר בוברוב) פגש בו במסדרונות היחידה והציע לו להצטרף לצוות חילוץ אווירי שנשלח לרמת דוד, נעתר מיד.

"יחידה 669 עוד לא הוקמה אז, ואנחנו היינו בסך הכול שלושה מילואימניקים שמצוידים בחגור ישן ורובי עוזי ישנים. כשהגענו לכנף ראינו באזור המסוקים שני צוותי חילוץ נוספים – אחד מגולני והשני משייטת 13, שהיו מאובזרים היטב. הם צחקו, כמובן, על האפשרות שלנו להועיל (היינו מילואימניקים 'זקנים' בני 24-22), אז החלטנו לשבת בצד ולהמתין להתפתחויות". כעבור חצי שעה בלבד הוזנק צוות חיילי שייטת 13 למשימת חילוץ, אך לרוע מזלם נתקל מסוקם בחוטי חשמל מעל נחל עמוד והם פונו לבית החולים. הצוות מגולני וחבריו של קמחי נשארו ככוח ייעודי. הם העבירו את הלילה באולם גדול בבסיס רמת דוד, שכובים על מיטות שדה. "פתאום, בשתיים בלילה, שמענו פיצוץ חזק מאד שהעיף אותנו מהמיטות. התברר שטיל פרוג נפל על ביתו של טייס מילואים (שלמיטב ידיעתי נהרג), ממש ליד המבנה בו ישנו. החל בלגן נוראי: אזעקות, ריצות למסוקים והמראות, ונדרשנו להיות בכוננות מיידית לחילוץ טייסים שמטוסם הופל בסוריה".

תוך כדי תנועה הוחלט כי הבסיס הקדמי של המסוקים ייקבע במחניים, שם נחת הצוות ושהה עד סוף השלב הראשון של המלחמה. אחרי זמן קצר הועלה הצוות מגולני לחילוץ. "הורידו אותם ברמת הגולן והם נעלמו לנו לארבעה ימים, כך שאנחנו, צוות לא מיומן של שלושה מילואימניקים, נשארנו לבד. מדי יום קיבלנו בפרינטר שמות של טייסים, ומשימתנו העיקרית הייתה לזהות מטוסים מרוסקים ולבדוק האם מדובר במטוס של כוחותינו, האם יש שרידי גופה, האם יש כיסא מפלט, ולדווח על כך. לצערי, לעיתים רחוקות יצא לנו לחלץ טייסים חיים. אלו היו ימים נוראיים – כל רמת הגולן נראתה כמו רסק אחד גדול. לפעמים ראינו רק פירורי אדם, ללא כיסא מפלט. לעיתים לא ראינו דבר, ורק לפי הריח הבנו שיש במקום שרידי גופה. לאחר שסיימנו את האיתור הוזמן למקום הרב של חיל האוויר ואסף את השרידים שנותרו לצרכי קבורה".

■

במהלך המלחמה מצא עצמו קמחי, שהוכשר בשירותו הסדיר להיות חלק מצוות סיור מוטס למשימות סטריליות יחסית, כצילום אווירי, בתפקיד שונה לגמרי, מתמודד עם קשיים טכניים ומנטליים שלא יכול היה לשער מראש. הזיכרונות אינם חקוקים בראשו באופן מסודר, והוא מעלה אותם בהדרגתיות מהקל אל הכבד. תחילה הוא מציין כי בסדיר היה רגיל לעלות לאוויר במטוס כשלגופו קשור מצנח אישי, ואילו במלחמה התנייד הצוות במסוק, כך שלא יכול היה להיעזר במצנח. בהמשך יסביר את הקושי להבחין בין שרידי כלים של הכוחות הסוריים לבין שברים מרוסקים של כוחות ישראליים. "כאשר רואים שרידי מטוס חרוך, קשה מאד לדעת האם הוא שייך לנו או לאויב, וכדי לזהות נקודה זו היינו צריכים לנחות בקרבה ובזהירות לשברים ו'לחטט בהם'. לפעולות אלה הקדשנו זמן רב שסיכן את חיינו".

הוא מספר על מצבים בהם הגיעו בני המשפחה לשטח ולחצו על הצוות שימצא ראיות ליקיריהם, גם אם ידוע היה שנפלו בשטח אויב. רוב הזמן התמודד צוות החילוץ עם אמצעים דלים ואפשרות תנועה מוגבלת, כך שעד שיצאו לשטח כבר לא היה בכוחם להועיל. "באחת האזעקות עלינו לאוויר מיידית והצלחנו ליצור קשר עם הטייס שפלט עצמו בעודו באוויר. ביררנו עימו את מיקומו והודענו שאנחנו בדרך אליו, ובעודנו על הקו הוא הרגיע אותנו ואמר שאין צורך שנטוס לקראתו כי הוא רואה מולו ג'יפ של חיל רגלים ובכוונתו להיעזר בחייליו. כשהתקרב אליו, התברר לו שזה ג'יפ סורי. הוא נפרד מאיתנו במילים: 'ד"ש בבית, אני בסדר ותחזיקו מעמד'. בסוף המלחמה הסתבר לנו שהוא מת בשבי. בהזדמנות אחרת הוזנקנו לחילוץ, אך מסוק אחר שכבר היה באזור לקח את המשימה ונפגע מאש נ.מ. תוך כדי ניסיון החילוץ. טייס המשנה נהרג והמסוק נחת באזור שניר".

■

האתגרים שהציבה המלחמה בפני חייליה לא פסקו אף לרגע אחד. באחד הערבים הזמין קמחי טייס אשר שירת עימו בסדיר למקלחת ומנוחה בבית משפחתו שבקיבוץ. אחיו הצעיר של הטייס שירת בסיירת, וזה זמן מה שלא הגיעו ממנו כל ידיעות. ובעוד הטייס מתארגן בבית, קפץ קמחי לחדר האוכל להתעדכן בחדשות מהמלחמה, ופגש בבן קיבוץ ששב מהקרב בחרמון ועדכן כי אחיו של הטייס נהרג. "למותר לציין איך הרגשתי, תוך קבלת החלטה קשה מאד שלא לומר דבר לטייס. עוד באותו הערב חזרנו למחניים, ולמחרת רצה הגורל והמראתי עם אותו טייס למשימה באזור החרמון. הטייס המודאג התחיל לקרוא לאחיו בקשר באופן שעורר אצלי חלחלה, עד שקצין בכיר עלה מולו וביקש להפסיק את הקריאות, בנימוק שהרשת היא מבצעית בלבד. אני יודע שרק כעבור יומיים עדכנו אותו בנפילת אחיו".

אחת הידיעות הקשות ביותר שנתקבלו אצל קמחי בישרה על נפילת מטוס עם סיירי אוויר. "זה היה צוות שקיבל משימה מאד מורכבת (זיהוי התקדמות של הדיוויזיה העיראקית בדרכה לחזית) והיווה ממש מטרה ניידת, עד שהופל על ידי שני טילי קרקע-אוויר. במטוס הסיור היו קצין תותחנים, טייס ושני סיירי אוויר. אחד מהם היה אותו חייל צעיר שקיבל את פני בתחילת המלחמה בהצהרה 'עכשיו אני סייר ראשי'. הוא היה בן יחיד". לאחר זיהוי המטוס המרוסק מהאוויר, חזר הצוות לשטח עם רב חיל האוויר לאסוף את ההרוגים בשקיות ניילון. "מאז אירוע זה", מתוודה קמחי, "חזרתי לא פעם על המחשבה שהייתי אמור להיות במטוס שהופל".

■

באחד הימים נשלח קמחי במסוק קטן, היחידי הזמין במחניים, לאסוף טייס סורי שהופל לצורכי חקירה בפיקוד צפון. "כוחות הקרקע נאלצו לקשור את הטייס הסורי באזיקים אלי. היו יריות מכל עבר, פחד אלוהים. במהלך הטיסה לפיקוד תקשרתי עם הטייס הסורי באנגלית. הוא התלונן בפניי שהשעון היקר שלו נלקח ממנו על ידי כוחות הקרקע. עניתי לו – 'הלוואי שאצלכם היו מתייחסים לחיילים ולטייסים שלנו כפי שאנחנו מתנהגים אליך'. הוא השתתק מיד, ודממה ליוותה אותנו עד הגיענו לפיקוד".

סמוך לסוף המלחמה תודרכו קמחי ובוברוב לקראת סיור מיוחד לפסגת החרמון בעקבות ידיעות מ-8200 שישנם חיילים סורים בשטח. המטרה הייתה לוודא את אמינות הידיעה ולפעול בהתאם. המשימה ניכרה כבעייתית מראש, כי השטח כולו היה מכוסה מכ"ם טילים. "טסנו נמוך, בגובה של כמה מטרים, במסוק 'בל' שבקושי יכול לטוס בגבהים הנדרשים, עם דלתות פתוחות, קפואים מהרוח, קשרנו עצמנו בחבל למסוק כדי שלא ניפול. כל החיילים בשטחי החרמון נראו מצ'וקמקים באותה המידה, סורים וישראלים כאחד. איך נבדיל ביניהם? 'ומה יקרה אם יירו בנו?', שאלנו; 'אז נדע שבאמת יש שם חיילים סורים', השיבו לנו ביובש. כפי שחונכנו כי פקודה היא פקודה, יצאנו לסיור: טסנו לאורך הרכס, עד פסגת שיא החרמון, עשינו סיבוב חד ומסוכן על מנת לשוב, וגם הפעם לא ראינו כוח סורי עד חזרתנו לאזור המוצב הישראלי. לאחר זמן המתנה יקר בפיתולי הוואדי, פקדו עלינו בקשר לחזור פעם נוספת על הסיור. גם בסיבוב השני לא זיהינו חיילים סורים. כעת הוחזרנו לפיקוד לצרכי תחקור בנוכחות עשרות קצינים בכירים. ואז, אחרי כל הטירוף הזה פונה אלי תת-אלוף ואומר – 'אתה מוכן לחתום לי שאין שם חיילים סורים?' פה כבר לא הייתי מוכן לספוג יותר. הרי איך אפשר לדעת בוודאות? אולי מישהו מסתתר בין הסלעים או במערה? הדיון נגמר ובזה הסתיים האירוע".

■

כשהסתיימה המלחמה חזר שאול כסטודנט לשמיר. "ציינתי לעצמי שאף אחד מהמערכת הצבאית לא נפגש איתי לתחקור ולדיווח של מה שעשינו, למרות שהיו שמות של טייסים בידי, ויכולתי אולי להועיל באיתור ממצאים. במלאת 40 שנה למלחמה ראיין רובי המרשלג אותי ואת אליעזר, שותפי לטיסת הסיור לפסגת החרמון, לטלוויזיה. בהמשך לכתבה יצרנו קשר עם חיל האוויר במטרה לנסות ולהיפגש עם הטייסים. נכנסנו למחשוב במדור היסטוריה, והתברר שאין שום תיעוד של הטיסה שעשינו במסוק ה'בל'. כאילו לא התרחשה מעולם".

כיום קמחי הוא פרופסור לפסיכולוגיה שמוביל פרויקטים מחקריים בארץ ובעולם. את לימודיו לתואר הראשון והשני בפסיכולוגיה עשה באוניברסיטת חיפה, ולטובת הדוקטורט הרחיק עם משפחתו עד אוניברסיטת פאלו-אלטו שבקליפורניה, ארה"ב. את הקריירה האקדמית שלו החל במכללה האקדמית תל-חי ב-1997 ובהמשך יזם את הקמת החוג לפסיכולוגיה לתואר ראשון במכללה. במשך שמונה שנים כיהן כראש החוג והיה שותף בכיר לצוות שהביא לפתיחת מסלול לתואר שני (מחקרי ונלמד) בפסיכולוגיה חינוכית. נושאי המחקר המרכזיים שלו כוללים מצבי דחק וחוסן, פסיכולוגיה פוליטית וכן מחקרים העוסקים בצבא וחברה.

בהמשך התקדם קמחי לדרגת פרופסור מן המניין, פרש מתל-חי ובמהרה היה לאחד היוזמים בהקמת מרכז לחקר החוסן והמיטביות (Well-being) בחוג למצבי חירום בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב (ResWell). כיום הוא מוכר כמומחה בינלאומי בתחומי מחקרי החוסן, ומוזמן לכנסי מחקר בחו"ל, חבר בוועדה של נאט"ו (למרות שישראל אינה חברה בארגון) שמנסחת את נושא החוסן, ואף נתבקש לייעץ בנושאים אלה לממשלות זרות. יחד עם עמיתתו, ד"ר ברוריה עדיני, פיתח כלי מדידה לחוסן חברתי – קהילתי ולאומי, המתייחסים ליכולתן של חברות ומדינות לעמוד בהצלחה מקסימלית במשבר, ולהתאושש ממנו במהירות האפשרית. "פוליטיקאים נוטים לפרש את המושג 'חוסן' במשמעות של 'חוזק', אך למעשה חוסן מתייחס גם להתמודדות עם מצב קשה כמו מחלה, רעידת אדמה ומלחמה, וגם נקשר להתנהלות בטווח הארוך – היכולת להתאושש מהאסון כמה שיותר מהר ולחזור לתפקוד מיטבי", מסביר קמחי. "בדיקת מאפייני החוסן השונים – מצב כלכלי, אישי, קהילתי, לאומי, גיל, אמונה דתית ורעיונית, לכידות חברתית, עזרה הדדית, תקווה, רמת המורל וכו' – מאפשרת לנבא יכולת עתידית של התמודדות במקרי מצוקה ואסונות. מחקרינו הרבים זיהו מאפיינים פסיכולוגיים המנבאים חוסן אישי, קהילתי ולאומי".

מחקרו הראשון של פרופ' קמחי שהתמקד בתחום החוסן נערך בשנת 2000, עם יציאת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון, בשיתוף עם צוות מקומי מהחוג לפסיכולוגיה בתל-חי. "הגליל נראה אז כמעט כמו במצב מלחמה. חיפשתי כלי לבדיקת חוסן קהילתי על מנת שנוכל להשוות את המצב הקיים בין היישובים ולפעול בהתאם. בתקופה זו הפרמטרים למחקר עדיין לא הוגדרו, והיינו צריכים לבנות אותם בעצמנו. חיברנו סולם למדידת חוסן קהילתי ובהמשך גם לאומי, שלא היה עד כה, והפכנו להיות מהבולטים בפרסומים בעולם בתחום". במהלך השנים נקרא קמחי לערוך פרויקטים מחקריים בתחום הביטחון בגזרות שונות. הוא חקר את השפעת הסבבים הביטחוניים בעזה על החברה בישראל, וערך פרויקטים רחבי היקף סביב המתח בצפון עם גילוי המנהרות. "המועצה האזורית גליל עליון הייתה בין הבודדות שהסכימה לשיתוף פעולה, למרות הרגישות בנושא. גם בתקופת הקורונה ערכנו מחקר גדול עבור המועצה האזורית ויצאנו עם סיכום שמתייחס לנקודות החולשה והחוזק בכל קיבוץ. אני מקווה שזה עבר גם לפסים מעשיים". עם פרוץ המלחמה באוקראינה הישוו פרופ' קמחי וצוותו מדדי חוסן בין ישראל לאוקראינה ומדינות שכנות לה. "אמנם הנושא ירד מהכותרות החדשותיות, אבל המלחמה שם נמשכת וגובה קורבנות רבים", הוא אומר. "אוקראינה מתקבלת במחקרים שלנו כמדינה שנמצאת בסטרס גבוה, אבל גם בערכי חוסן מאד גבוהים, אפילו יותר משל ישראל".

במקביל עוסק פרופ' קמחי בפרויקט המתמקד במשבר הנוכחי בישראל. המחקר החל כשלושה שבועות לפני הבחירות האחרונות. מדידת אורך שנייה נערכה עם קום הממשלה החדשה, ולפני כמה שבועות בוצעה מדידה שלישית על אותו מדגם רחב. "המחקר מראה שהחברה הישראלית מחולקת לשני מחנות של תומכי קואליציה ותומכי אופוזיציה, שההבדלים ביניהם הולכים וגדלים. הממצאים מראים כי החוסן הלאומי של גוש תומכי הקואליציה כמעט לא השתנה ואפילו טיפה עלה. במקביל, החוסן הלאומי של תומכי האופוזיציה ירד באופן דרסטי, ואליו מתלווים תסמיני סטרס, תחושת סכנה ואיום, ורמת תקווה לא יציבה. הנתון הבולט הוא שבשני המחנות מידת החוסן האישי ירדה משמעותית לאורך שלושת המדידות. כצפוי, לא הוזמנו להציג בפני מקבלי ההחלטות, כדי למסור נתונים אלו", הוא מסכם בציניות.

איך קשורים מחדלי המלחמה ההיא לימינו אנו?

"מלחמת יום כיפור פרצה עבור הציבור בהפתעה מוחלטת. חיילים יצאו לדרכם בחטף, ללא ציוד צבאי מינימלי. המידע שהתקבל היה מוטעה, ולעיתים הוסתר בכוונה, וגרם לשמועות נוראיות שהסתובבו בארץ. תוך שעות ספורות הגיעו אלינו אמירות שטענו שצה"ל ספג 20,000 אבדות. כמי שמתעסק בסטרס, כיום אנו כבר יודעים שהעברת אינפורמציה מדויקת עוזרת באופן נכון יותר להתמודד עם המציאות. ההלם היה גדול, ולקח זמן רב להתאושש ממנו. למרות האבדות הקשות והאבל האינסופי, עדיין היה בהתחלה אמון במערכת הצבאית. בשוך הקרבות התעורר הכעס כלפי הפוליטיקאים, במיוחד כשדו"ח אגרנט הפיל את כל האשמה על הדרג הצבאי ולא המדיני – דבר שעורר הרבה התמרמרות והתנגדות. עם כל אלו, באותה התקופה אנשים לא איבדו תקווה במדינת ישראל, והאמינו שאפשר יהיה להתגבר על המשבר העמוק שנוצר. לא הייתה תנועה רחבה של הפסקת ההתנדבות או של ירידה מהארץ, להיפך – רבים יצאו לחודשים ארוכים של מילואים בתנאים קשים. כיום התהליך המשברי הדרגתי יחסית, ולא נופל עלינו ביום אחד, ואנו עדים במידה רבה של הלם לכדור השלג הדיקטטורי ההולך ומתקרב אלינו. כמו כן, רמת הפגיעה באמון במערכות השלטוניות העמיקה, וגורם זה מכרסם גם במוטיב התקווה, החשוב מאד לשמירה על רמה גבוהה של חוסן קהילתי-לאומי, שאפיינה את ישראל לאורך שנותיה.

קמחי מזהה שני מוטיבים המתנהלים כיום במקביל – חוסר אמון רב בדרג המנהיגותי, לצד תקווה ואמונה שיש לציבור כוח לשנות ולהשפיע. "האמצעי העיקרי להתנגדות שהאזרח יכול לקחת בו חלק הוא ההפגנות ההמוניות. אין שום מדינה בעולם שבה חלק כה נרחב מהעם התנגד למהלך פוליטי בעוצמה כזו ולאורך זמן כה ממושך. משטר דיקטטורי הצליח להשתלט בזמנו בגרמניה, בפיליפינים, בהונגריה, בפולין ועוד, אבל בישראל קורה משהו יוצא דופן, שכל העולם נושא אליו עיניים. אני בהחלט מודע לתסכול ולנזקים שהמהלך הפוליטי הזה יוצר בחברה הישראלית. ברור לכולם שההתנגדות לצעדי השלטון לא תצליח מחר בבוקר, אבל אני שותף לאופטימיות. ההפגנות הנרחבות והממושכות, שרובן אינן נושאות קווים אלימים, הן בעלות השפעה רבה מכפי שאנו מצליחים לראות. כמומחה אני מבחין שהתגובות של ביבי מעידות על חוסר מנהיגות ועל איבוד שליטה. קרוב לוודאי שהוא, כמו גם יועציו, לא האמינו שההפגנות יימשכו עשרות שבועות, והשאיפה להעביר כאן דיקטטורה במהירות היא תפיסה אסטרטגית מוטעית מבחינתו. בנוסף, הוא אומר דברים שגם אם חשב אותם בכהונות קודמות, לא היה אומר בפומבי. השוואת חצי העם לאש"ף ולאיראנים מצביע על אובדן שיקול הדעת, איבוד פרופורציות וכישלון מנהיגותי, ואני צופה שהביטוי לזה יבוא מאוחר יותר".

■

היכולת לקום ולהיבנות אחרי מצוקות קשות היא תכונה אנושית ידועה. "אנחנו יודעים להחזיק במורכבות הקיימת, ובמקביל לייאוש גם לפעול כנגדו בעוצמה, ולשאוף למציאות טובה וראויה יותר. גם אחרי התבוסה הראשונית במלחמת יום כיפור, וגם אחרי השבר הנוראי שנוצר בעקבותיה, הציבור בישראל לא הרים ידיים. אמנם עברו דורות מאז, והרכב האוכלוסייה בארץ אינו דומה לזה שלפני 50 שנה. ניתן אפילו להגיד שההוויה הישראלית אינה אותה הוויה, ועולם המושגים של הצעירים אינו דומה למי שלחם במלחמת יום כיפור. אבל יש כאן גם נרטיב רגשי שנושא כמה רבדים. המבוגרים יותר יאמרו – 'אם שרדנו את המלחמה שבה היינו על הברכיים, נצא גם מזה'. או, 'לא אתן שמי שנהרג לטובת המדינה, נפל לשווא'. הצעירים יותר מתחברים לנושא של זכויות אדם וערכי היסוד של הדמוקרטיה. הם לא מוכנים שההישגים החברתיים שליוו את התבגרותם ייעלמו מחייהם. למעשה, אני חוזר למשמעות של מוטיב התקווה שעלה ברוב מחקרינו, והוא גם מקשר בין יום כיפור לימינו. זה אמנם מאפיין שקשה להוכיח מספרית, אבל יש לו משמעות מרכזית כמנבא של התנהלות אנושית. אני באמת מאמין ומקווה שנצליח לבלום את המהלך הדיקטטורי ושתבנה כאן חברה בריאה יותר".