משהו טוב קורה במנרה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

את הפריחה המרשימה שחווה קיבוץ מנרה בשנים האחרונות, לא יכלו מיישביו לדמיין עת טיפסו אל המקום לפני 80 שנה. "באמצע החורף הגיעו להר השומם הזה שבעה חברים שהתגוררו תחילה באוהל, במערה ובמבנה עשוי מחצלות. סביבם היו רק אבנים וסלעים, חמישה עצי זית וזהו. הם חיפשו מקום חלוצי להתיישב בו. פשוט לא נורמליים!", פותח בחיוך דן (דנ'לה) אילן, מוותיקי הקיבוץ.

העלייה לקרקע אירעה ב-21 בינואר 1943. האדמות נקנו ע"י הקק"ל במטרה לעצב את מפת המדינה שבדרך לאורך הגבול הבינלאומי, ולהקים התיישבות אסטרטגית בנקודה החולשת על לבנון ועמק החולה. השטח ההררי היה חשוף לחלוטין ונטול כל אמצעי מחייה בסיסיים, בכלל זה מחסור אפילו במי שתייה. מספר בורות מים עתיקים נוצלו לאגירת מי גשמים, ועגלה שעליה שתי חביות הביאה מים מהכפר אל-עדיסה שבלבנון פעמיים ביום. "במשך שנים מי שבא לבקר במנרה נדרש להביא עימו מים", נזכר דנ'לה. "מקלחת עשו בכפר גלעדי; עד שעלו חזרה להר היו צריכים שוב להתקלח". בין המקימים הראשונים הייתה גם רחל רבין, אחותו הצעירה של ראש הממשלה המנוח, שחרף הקשיים שהציב המקום קשרה בגורלו את גורלה.  

כיוון שכביש גישה עוד לא היה, הובאו חומרי הבנייה, המזון והאספקה על גבי שיירת פרדות. רק כעבור ארבע שנים, בספטמבר 1947, הושלמה סלילת שני פסי כביש (סרפנטינות) אשר מנעו שקיעת כלי רכב בבוץ ואפשרו הגעה למקום מכיוון דרום, דרך נבי ישע. מאוחר יותר נסלל הכביש מקריית שמונה דרך כפר גלעדי, משגב עם, מרגליות ועד מנרה.

כדי להתפרנס היה על החברים לסקל את אדמת הטרשים ולהכשיר את הקרקעות הסלעיות לחקלאות. משימה קשה נוכח הרוחות העזות, הקור החודר, כמות המשקעים המועטה והיעדרו של שטח אדמה רציף לעיבוד. "היה ניסיון להקים במורדות ההר גן ירק ומטע, אבל היבול היה כל כך מצומצם, שהצלחנו להפיק במקסימום עשרים ארגזי תפוחים בקטיף", מספר דנ'לה. כבר בשנים הראשונות הוקם ביישוב מפעל מתכת שייצר חלקים למרגמות 2 אינץ'. "לכן תמיד הוצב תורן שצפה והתריע למקרה שהאנגלים מתקרבים". לאחר מלחמת השחרור התמחה המפעל בייצור עגלות וגרורים לחקלאות, ובשנים האחרונות הוא עוסק גם בייצור ציוד קרקע לתעשייה האווירית והביטחונית.

■

הגרעין הראשון של מתיישבי מנרה כלל צעירים יוצאי גרמניה ופולין אשר הגיעו ארצה ערב מלחמת העולם השנייה, והתחנכו בתל-חי ובכפר גלעדי; אליהם צורפה קבוצה קטנה של ילידי הארץ שיצאו מבתי ספר מקצועיים. דנ'לה עצמו הגיע למנרה עם אשתו אביבה בשנת 1958, בגרעין של 'הנוער העובד והלומד' אשר יועד, אמנם, לקיבוץ אשלים שבנגב, אך הוזעק לתגבר את יישובי ההר בגליל העליון. "יום אחד הגיע אלינו לפגישת היכרות חבר ממנרה והביא עימו ארגז תפוחים, וכך משך אותנו לכאן. הגענו בחושך, לחדר קטנטן של שלושה על שלושה מטר, והתקנו לעצמנו ארון מתיבת ביצים ישנה, לה הוספנו וילון". הייתה זו תקופה של קליטה מסיבית; "במקום להזרים השלמות פעם בשנתיים, הגיעו למנרה תוך שנה וחצי שלושה גרעינים – אנחנו, גרעין של המחנות העולים וחברת נוער". אך הקיבוץ הקטן התקשה לקלוט את כל בני הגרעינים או למצוא להם מענה תעסוקתי. מלבד זאת התעוררו גם מתחים בין יוצאי פולין, גרמניה וחברת הנוער לבין גרעיני הצברים. "הוותיקים לא הצליחו לאמץ את הגרעינים שבאו אחריהם, ולא האצילו להם סמכויות", מעיד דנ'לה. כך, עזבו במהרה רבים מבני הגרעינים את היישוב המתהווה. בהמשך ימיו יחווה הקיבוץ עוד ועוד עזיבות מעין אלה.

■

מהפסגה עליה הוקם קיבוץ מנרה נשקף נוף מרהיב לכיוון עמק החולה ולכיוון לבנון. אלא שהיתרון הטופוגרפי אשר הציב את היישוב כמעוז ביטחוני, עלול להתפרש גם כנקודת תורפה וכמטרה לצבאות אויב. לאורך כל שנותיו התמודדו תושבי הקיבוץ עם האתגר הביטחוני, ולמרבה הצער גם ספגו אבדות בנפש. בזמן מלחמת השחרור נותקה מנרה והייתה במצור. כשהחמיר המצב הביטחוני, והתברר כי נסיעה אל ההר בשיירות משוריינות גובה קורבנות, הוחלט לפנות את הילדים. "לוחמים מיישובי העמק עלו למנרה, ובאישון לילה נשאו את הילדים על הכתפיים ואת הפעוטות הכניסו לארגזים, וכך פינו אותם לכפר גלעדי. חלק מהאימהות ירדו עם הילדים, וחלקן נשארו כאן כלוחמות", מספר דנ'לה. חרף כך, בתום המלחמה הוחלט להשאיר את מנרה על פסגת ההר ולא להעביר את היישוב לשטח מישורי ונוח יותר. "ההתיישבות על גבול הלבנון זה שם דבר וחלק מגאוות היחידה. לא נסוגים ולא נכנעים! חברי מנרה קיבלו את 'נס הקוממיות' מבן גוריון על עמידתו האיתנה של היישוב בקרב ובמצור".

גם בשנות ה-60, כשהגבול טרם סומן רשמית אלא באבנים בלבד, סבלה מנרה מתקיפות אויב. "אמנם הז'נדרמנים שישבו על האבן נהגו לברך אותנו בברכת בוקר טוב, אבל פעולת הפדאיון הראשונה בצפון בשנות ה-60 הופנתה כלפי מנרה, וחברים נהרגו בזמן העבודה במטעים ובחצר המשק". הסכנות הביטחוניות הובילו את הקיבוץ להתנהלות מרשימה במצבי חירום. "פעמים רבות נאלצנו להוריד את היישוב כולו אל מתחת לאדמה, ויצרנו מערך מופתי לשעת חירום. אנו מאורגנים היטב לכל תרחיש קריטי, וידיעה זו מעניקה תחושת ביטחון בקרב מבוגרים וילדים כאחד". המיקום ההררי וההתמודדות הביטחונית השפיעו גם על אופייה של הבנייה ביישוב. שכונות המגורים נבנו כבתי קומות, מבטון מזוין וללא מרפסות. בנוסף הוקמו מקלטים רבים, המאפשרים בעת הצורך הורדה מהירה ויעילה של התושבים אל מתחת לאדמה.

■

האמירה על פיה "70 שנים חיו במנרה 70 אנשים בני פלוס-מינוס 70" היא מן הסתם הלצה, אך עובדה היא שלאורך שנים ארוכות סבל היישוב הקטן מעזיבות המוניות ודלדול באוכלוסייה. בתקופות הטובות, שיאן בשנת ה-45 לקיבוץ, חיו בו אמנם 160 חברים ו-140 ילדים, אלא שגל עזיבה גדול נוסף הותיר אחריו קיבוץ מצומק, שבימיו הקשים אכלס  לא יותר מ- 14 ילדים בגילאי לידה עד 18. לאורך 20 השנים הבאות לא הצטרף כמעט איש לקיבוץ המרוחק, ופרנסיו הבינו כי ללא קליטה מסיבית הוא יגווע לאיטו. אלא שלמשוך נקלטים חדשים לא היה עניין פשוט כלל ועיקר. חסרונה של חברת ילדים משמעותית ומערכת חינוך ביישוב הרחיקה ממנו משפחות צעירות. בזיכרונה של אילה כפיר, יו"ר הקיבוץ, עדיין צרובות השנים בהן לאוכלוסייה המצומצמת הייתה השפעה של ממש על מצב הרוח היישובי. כמי שעסקה רוב חייה בתחום החינוך וניהלה את בית הספר המקומי, הייתה כפיר ממובילי המעבר לבית ספר אזורי בכפר גלעדי. "כשהקמנו את 'עלי גבעה' יכולתי לנשום לרווחה, כי לילדים שלי התאפשר מעגל חברתי רחב, דבר שאני, כילידת המקום, פחות זכיתי לו בשנות ילדותי". קושי נוסף סיפקה גם הכניסה לקיבוץ, שבמשך שנים ארוכות הייתה סמוכה לגבול עם לבנון, כך ש"כל מי שהגיע לכאן התפעל מהנוף, אך חווה תחושה קשה של איום בטחוני", מעיד דנ'לה.

עם המעבר לקיבוץ מתחדש, בשנת 2004, החלו מתהווים שינויים מערכתיים ומסלולים כלכליים מיוחדים פותחו על מנת להקל על בנים ונקלטים להתיישב במקום. בניית השכונה החדשה הייתה האמצעי העיקרי למשיכת משפחות; מהלך ארוך ומייגע שכלל קבלת אישורים, הכשרת הקרקע והשקעה כספית לא מבוטלת, שהוכיח את עצמו כשאט-אט החלו לזרום לקיבוץ משפחות צעירות אשר חיפשו אחר דיור בר השגה לצד איכות חיים בקהילה קטנה.

■

את נכונות הקיבוץ להשקיע בנקלטים החדשים את כל מרצו מבטא יפה סיפורם של פרדריק ונאור שמיע, שלפני 12 שנים הגיעו מראשון לציון למנרה עם שני ילדים. "תמיד רצינו לעבור לצפון", מספרת פרדריק. "לאחר גישושים רבים הבנו שמנרה פותחת בהליכי קליטה לשכונה החדשה. כשהגענו לכאן עם שני ילדינו הקטנים, לא היו כאן מסגרות חינוכיות כלל. כתוצאה מכך הסענו אותם לגנים במשגב עם. זה היה אתגר חברתי בשבילם ובשבילנו, אך למרות הקשיים והבדידות ראינו פוטנציאל אדיר במקום, והרגשנו שהוא עומד להתממש בקרוב. עם הזמן נוכחנו שהאמונה השתלמה – הקיבוץ עבר שדרוג ניכר לעין ותוכניות הקליטה והבנייה יצאו אל הפועל. כשנולדה הבת השלישית ביצע הקיבוץ מהלך מדהים ופתח תינוקייה עם ילדה אחת. עכשיו, אחרי שנים ספורות, פועלת במנרה מערכת גיל רך מלאה". כיום גרים בני משפחת שמיע בבית ששופץ בתוך הקיבוץ; הם נושאים בתפקידים בעלי השפעה, מעורבים ושותפים מלאים בחיי הקהילה. נאור הוא חבר בוועד ההנהלה, ופרדריק לקחה על עצמה את ניהול ארכיון הקיבוץ מידיה האמונות של יעלי וינברג, שהגיעה השנה לגיל 90. "אנחנו יודעים בבטחה שזה המקום הנכון לנו", מסכמת פרדריק, "ושום עיר או יישוב בעמק לא משתווים לאורח החיים המיוחד למנרה".

■

"בשנים האחרונות הגיעו לכאן חבר'ה צעירים שמסתכלים על מנרה מזווית חדשה, ומוצאים בה טעם ייחודי", אומרת אילה כפיר. "הם מעורבים בכל צוותי הפעולה, ואנו מקבלים מהם סופרלטיבים שלא נשמעו כאן זמן רב. ברחבי הקיבוץ מתנגנת עכשיו מנגינה חדשה". כילידת הקיבוץ כפיר חוותה על בשרה כמעט את כל האתגרים החברתיים-ביטחוניים-כלכליים שעבר היישוב הקטן, אך מבהירה כי "תמיד נכחה במנרה גאווה על ההתמודדות המרשימה עם הקשיים והרצון להמשיך להתקיים". התמודדות שבלי ספק מוכיחה את עצמה: היום חיים במנרה 100 חברי קיבוץ, כולם בסטטוס של חברות מלאה; 40 מתוכם נקלטו בשנים האחרונות, כל השאר ותיקים. 40 מחברי הקיבוץ הם בגילאי 70-98, 20 מהם בגילאי 50-70 וכל השאר צעירים יותר. בקהילה המתרחבת 76 ילדים, "והשינוי ניכר אפילו באוטובוס הצהוב שאוסף אותם לבתי הספר באזור", מספר דנ'לה. בסה"כ מונה אוכלוסיית מנרה 270 נפשות, מגיל לידה ועד 98.

■

לתפקידו כמנהל הקהילה במנרה, נכנס יוחאי וולפין כשבוע לפני חג השבועות האחרון, לפני פחות משנה. עד אז, הוא מודה, כלל לא היה מודע לתהליכים החיוביים המתרחשים בקיבוץ בשנים האחרונות. מתוקף תפקידו החדש הוזמן אז לברך בטקס החג את הקהילה, וכשבדק את ביכורי הילודה באותה שנה, הופתע לגלות כי נוספו לקיבוץ במהלכה שמונה תינוקות חדשים. "זה היה פתח לתקווה מרגשת עם תחילת התפקיד", הוא מספר. "זה נכון שלמנרה יש היסטוריה בת 80 שנות התיישבות, אבל שנים רבות לא הייתה קליטה של משפחות צעירות, וזה גרם לערעור יסודות הבית. בשנים האחרונות מנרה ידעה לייצר מערך קליטה פתוח וחם שמקבל את המשפחות החדשות בזרועות פתוחות וליצר שילוב מקסים בינן לבין עצמן ובינן לבין הוותיקים. נכון שלא הכול ורוד ויש בפנינו אתגרים רציניים, אבל יחד עם זאת יש במנרה קהילה עם ותק, מורשת ומסורת, ועם משפחות חדשות שמביאות עימן רוח חדשה של התנדבות ורצון לעשות למען הקהילה. הנקלטים חשים במשקלם הסגולי הרב, ומייצרים את חיי היומיום שלהם מתוך תחושת חלוציות של ממש".

כשוולפין מדבר על חיי היומיום הוא מתכוון למפגשים וליוזמות החברתיות המתעוררות בקיבוץ, תוך גיבוי מלא של מוסדות היישוב; כך הוקמה לה גינה קהילתית בה מתאספות מדי שבוע משפחות צעירות ועובדות יחד בשטח, לצד ארוחת ארבע קלה ופיתות על הטאבון. בסמוך הוגדרה גם גינת כלבים שמנסה לייצר משמעת בנושא זה, מאפשרת לכלבים להסתובב חופשי ועל הדרך מייצרת בקיבוץ עוד תת-קהילה. עם התקררות מזג האוויר חודשה גם יוזמה קהילתית מקסימה לפתיחת המועדון עבור משפחות עם ילדים המבקשות לבלות יחד במקום סגור אחר הצהריים. "לכל התושבים כאן יש 'חיידק חיובי' והם מדברים בשפה של שייכות למקום", מספר וולפין. "גם שוכרי הדירות, שבמקומות אחרים נתפסים כזמניים, שותפים לעשייה הקהילתית, להובלת אירועי תרבות ואף מעורבים בחלק מוועדות הקיבוץ. יש כאן אופי של אנשים שחיים על ההר בצניעות, תוך מעורבות הדדית, וכל זה יוצר מרקם חברתי ייחודי מאד".

■

והאופטימיות הזו מחלחלת גם אל התחום העסקי-כלכלי. אחרי שנים ארוכות של קשיים כלכליים, מדווחת אורלי יצחק, מנכ"לית מנרה, שנים בהן דאגו 'איך גומרים את היום', החלה מנרה להתייצב ולהסתכל לפנים, בעיקר בזכות כספי פרויקט עתיר ממדים לתחנת כוח באגירה שאובה שמוקם במקום, וכן בגין שיתוף עם גופים עסקיים במועצה האזורית. פרנסת מנרה מתבססת כיום על שטחי מטעים המנוהלים בשותפות מוצלחת ופורייה עם 'בראשית', חוות לולים משודרגת, שטחי גד"ש באדמות העמק המנוהלים בתאגיד מ"ג בשותפות עם ג"ג, ושטחי כרם ומטע אבוקדו צעיר בשותפות עם סאסא. כמו כן מופעלות בקיבוץ יחידות אירוח ע"י גורם חיצוני, אליו שייך גם קיר הטיפוס. בצוק מנרה לקיבוץ שותפות מינורית של 6% בלבד, והתקווה היא שהפעילות באתר תשפיע על תיירות הפנים במנרה. הקיבוץ גם מעמיד מבנים להשכרה לעסקים, ובנוסף מתפתח בו תחום האנרגיות החלופיות.

לצד השגשוג והרוח הטובה, חשוב לזכור את האתגרים הביטחוניים הידועים של כל יישוב צמוד גדר. "אנו עומדים בפני תחילת פרויקט 'מגן לצפון', שבוודאי יגרום לשינוי משמעותי בקיבוץ", מספר וולפין. מבצע נוסף צפוי לשיפור תשתיות המים והביוב. "המורכבות מעמידה בפנינו כר נרחב לעשייה, כשלא תמיד יש בנמצא משאבים כלכליים מספקים, אך בהחלט יש כוחות ורצון, ואני אופטימי מאד. אנו מקווים שתהליך הקליטה המתעצם יוביל להתרחבות ולצמיחה בכל התחומים, ויאפשר למי שחי כאן במעמד של תושבות ושכירות, לבנות כאן בית קבע. במקביל, מערכות החינוך בכל הגילאים ממשיכות להיבנות ולהתהוות, ובימים אלו נערך תהליך בקהילה שייצור תוכנית חינוכית מושכלת ומעמיקה".

■

השנה חוגג הקיבוץ לא רק את הפריחה הדמוגרפית, הכלכלית והחברתית, אלא גם את שנת ה-80 להיווסדו. באופן טבעי נפתחו האירועים ב-21 בינואר, יום העלייה לקרקע, אז התכנסו חברי הקהילה במועדון לחבר וזכו לערב חגיגי ושמח שכלל מסכת, הצגה, שירת מקהלה ושיר חדש שחובר במיוחד לאירוע ע"י אורלי בר, חברת מנרה ואריאל לייקין, בן מנרה. לרגל האירוע הותקנה במועדון תפאורה מושקעת והוצבו בו סמלי מנרה לדורותיהם. התרגשות אחזה בכל הנוכחים אשר יצאו מבתיהם ביום קר וגשום כדי לכבד את החלוצים האמיצים שעלו על ההר דווקא באמצע החורף. מאז כבר יצאו לפועל אירועים נוספים, אשר "שמים דגש על העברת הלפיד בין הוותיקים לצעירים, תוך שימור המורשת, המשך החיבור הקהילתי, והעמקת הגאווה המקומית", מספר וולפין. בין השאר נערך משחק 'מונופול רצפה' שיזמה המועצה, לחיבור בין הדורות ולהעברת הזיכרון הקיבוצי. "וותיקי היישוב שמחו להעביר את סיפורי המקום לצעירים בשכבת גיל הביניים". האירוע השלישי העמיד במרכזו יצירת אמנות משותפת מפסיפס כבסיס לבינוי קהילה. בקיץ צפוי להיערך אירוע שיא, אך עוד לפניו מתוכננים מפגשי תוכן וחזון בנושאי חינוך, קליטה וחזות הקיבוץ, משחק 'שניצלבורשט' ענקי ו'חפש את המטמון' אתגרי, לצד מפגשים אינטימיים בבתי הוותיקים, המספרים מסיפורי המקום.

■

בכלל ההתרחשויות הללו רואה אילה כפיר את הגשמת חזונם של המייסדים. "אני יודעת מכלי ראשון שהם שמחים על כל משפחה צעירה ועל כל ילד שמשתובב ברחבי הקיבוץ. הם אף ויתרו על חלק מזכויותיהם לטובת הפניית משאבים לקליטה, ועשו זאת בלב שלם. אפשר לומר באופן חד משמעי שבמנרה ממשיכים להגשים ערכים של התיישבות ושל קהילה תוססת". החזון היישובי העדכני של הקיבוץ מצוי עדיין בהתהוות, תוך התחשבות במאפייני המקום ואתגריו. "לקהילה קטנה יש יתרונות אבל גם חסרונות. המעמסה הכלכלית, הניהולית והחברתית נופלת על מעטים, ויש להקפיד שאנשים לא יגיעו לידי שחיקה", מסביר וולפין. "בשנים האחרונות סבלה מנרה מתחלופה גדולה של בעלי תפקידים ניהוליים, ויש לדאוג ליציבות ולייצר מערכת ארגונית יציבה לאורך זמן. פעם נהגו לומר שכל חבר נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו (או צרחותיו). כיום אפשר לומר שכל אחד נותן כפי רצונו ונהנה מכל מה שיש בקהילה חדשה. במסגרת תפקידי עליי לתת פלטפורמה לחברים לקחת אחריות בקהילה רב-דורית שיש בה מנהיגות חזקה ומובילה, המתחזקת מערכת חיים עשירה ויציבה".