לירון, תל אביבי במקור, עזב את העיר הגדולה לטובת לימודים בגליל העליון לפני כשש שנים. תחילה התיישב בקיבוץ דפנה, כעת הוא מתגורר בבית הלל עם ליבי הכלבה שלו ונמצא בזוגיות. לירון בוגר לימודי חינוך ושירותי אנוש במכללת תל-חי, לומד לתואר שני במנהל עסקים ב'בינתחומי', וגם בעליו הגאים של 'מלביהו', אותו הקים לפני כחמש שנים.
איך נולד 'מלביהו'?
"הגעתי מראש עם רעיון להרים פה מקום של מלבי. לפחות אז, לא היו כאן מספיק 'עניינים' שמדברים לצעירים, במחיר לכל כיס ובמקום שמספק אווירה. לקראת מרץ של שנת הלימודים הראשונה התחלתי לממש את הרעיון של מלבי מקומי בייצור ידני. האירוע הראשון שלי היה בחגיגות יום העצמאות בקריית שמונה לפני חמש שנים: כשברקע הופעות של סטטיק ובן אל, הגשתי לראשונה את המלבי שלי לקהל. בעקבות התגובות הטובות המשכתי, ולקראת הקיץ פתחתי דוכן בפארק דפנה. ארגנתי מלא מחצלות וארגזי חלב לשבת עליהם, הבאתי אנשים למכירות יד שנייה, קבוע כל שישי-שבת, ונוצרה האווירה. הוכח לי שיש פה קהל ויש צורך. תוך כדי ניסיתי לגדול, אבל ההתחלה לא הייתה קלה. כדי להניע את העסק, להיות מוכר וליצור קהל, הייתי מגיע לכל יריד בסביבה, ואם נערכו ירידים מקבילים הייתי לוקח עובד ומפעיל דוכן, לפעמים בארבעה או חמישה ירידים במקביל. זו הייתה עבודה מאוד פיזית ולא בהכרח הרווחתי בכל נקודה, אבל היה לי חשוב ליצור את העסק והשם. כשהגיע החורף, נעשה קשה יותר לפתוח דוכן בחוץ, אז התחלתי לעבוד עם עסקים ולספק להם מלבי כקינוח. אני עדיין עושה את זה, אבל בשעתו זה התחיל רק כדי לשמור על הדופק של העסק חי. בקיץ רציתי שוב לפתוח בפארק דפנה, ולא התאפשר. ערן, מנהל הקניונית (בדפנה, נ"ה), לקח אותי תחת חסותו, והייתי עומד כל שישי ושבת עם דוכן מלבי בדשא ליד הקניונית, עד שהוא הציע לי את החדר שבו אנחנו יושבים היום. כל מה שהיה פה זאת מכונה לפריסת לחם. המקום היה די חורבה – אין בחדר הזה מים, אין מטבח, אין ביוב ושום דבר, אבל קיבלתי חלל לעבוד איתו, והחלטתי לעשות את המיטב. לפני שנתיים וחצי סיימנו לשפץ ופתחתי פה את החנות. שכרתי מטבח מאחורי המפעל של 'שולמן', שם מכינים את המלבי וכל הסירופים. פתחנו פה במתכונת של רביעי עד שבת, בחופשים ובאוגוסט אנחנו כל השבוע פה, פול טיים, מלא מלבי לכל דורש".
נשמע שעבדת בצורה מסודרת – חשבת קודם כל על בנייה ופרסום של העסק, ורק אחר כך על הרווח.
"הרווחיות מגיעה אם עושים את הדברים נכון. אני לא עובד רק בשביל רווח, אני עובד כדי להתפתח, להיות יצירתי, ללמוד ולהגיע לעוד מקומות. השנה פתחנו דוכן בחרמון. זה רעיון שעלה לי כבר לפני שנתיים וקיבלתי שני סירובים, אבל בגלל שהם לא היו מוחלטים המשכתי לנסות, לא ויתרתי. בפעם הראשונה שהתקשרתי אמרו לי שפניתי מאוחר מדי, בשנה שעברה אמרו לי יש קורונה, אז לא יודעים אם ומתי ייפתח. השנה שוב ניסיתי והפעם הצלחתי. 'מלביהו' עלה לאתר החרמון, הוספנו גם סחלב למכירות, ואני שם כל יום, לבדוק את השטח, לראות אם זה עובד".
למה מלבי? מאיפה הגיע הרעיון?
"זה נולד מזיכרון מתוק ומצורך שלי. אני זוכר איך אהבנו כילדים ללכת לאכול מלבי ולשתות בירה בצהריים; יש איזה מקום ביפו בשוק הפשפשים, שמתוך איזה חלון קטן היינו קונים מלבי מאישה זקנה שהייתה מכינה שם הכול בעצמה. זה היה אסלי כזה, פשוט, והרגשתי שאין את זה פה וזה חסר. אני מת על מלבי; כבר לא אוכל מן הסתם, אני לא יכול יותר, אבל בעקרון מת על מלבי. אני חושב שזה עממי, טעים ובמחיר לכל כיס. גם כשפתחתי כאן השארתי את המלבי מושלם ופשוט כמו שהוא, טיפה שדרגתי עם הסירופים שאנחנו מכינים בנוסף למי ורדים הקלאסיים. הכול, אגב, עבודת יד – גם הסירופים, גם מי הוורדים שאנחנו מכינים מפרחים אמיתיים, הכול עם חומרי גלם איכותיים ועם הקפדה".
מי מכין את המלבי?
"בנות קיבוץ, בדרך כלל מכיתה י"ב או לפני צבא. אם אני כבר פה, אני מעדיף לפרנס את הצעירים פה וזה עובד יופי. הן מביאות אחת את השנייה. לומדות מהר את הקסם של המלבי ומכינות את הכול, כולל הסירופים, בעצמן".
אתה רואה את עצמך ממשיך עם העסק הזה שנים קדימה?
"בגדול, לגמרי כן. התכנון הוא כל הזמן להתפתח ולהתקדם. עכשיו התחלנו עם פוד-טראק שפועל רק באזור המרכז, עובר שם באירועים והופעות למכור את המלבי שלנו. אני רוצה להמשיך ולפתח את העסק והמותג ככל שיתאפשר, אבל אני לא רואה את עצמי מתפרנס רק מזה, אני רוצה לעשות עוד דברים. חושב מה הלאה. גם אם הדברים בפועל עובדים, אני לא נח, צריך להסתכל קדימה".
אתה חושב להישאר פה, בצפון?
"כן. אני מאוד אוהב את האווירה, את האנשים, את הנוף והרוגע. אני חושב שיותר נכון לחיות ככה. המקום שאליו הולך המרכז עם כל עניין הצפיפות, הזיהום, הרעש והצרכנות המוגזמת נהיה פחות נכון עבורי".
המשפחה תומכת?
"מאוד. אחי נכנס כשותף בעסק, מנהל את כל מה שקורה במרכז. בקרוב הוא ייכנס לתפעול גם פה, כי יש לנו עוד כמה פרויקטים בדרך. אז כן, משפחה סופר-תומכת, גם בת הזוג והחברים".
ואתה – נהנה?
"לגמרי! אחרת לא הייתי עושה".
פורסם לראשונה בגיליון 252 מיום 8 במרץ 2022
