קצת קשה להאמין, אבל עד שנות השמונים לא התקיימו בישראל פסטיבלי תרבות רבים. התרבות המקומית התרכזה בעיקר בתיאטרון, ספרות ושירה, ומי שחשקה נפשו בהשתתפות בפסטיבל נאלץ להרחיק עד לחו"ל. לעידית צבי, אז עורכת תכניות ומפיקה בכירה ב'קול המוסיקה', עלה רעיון: להפיק פסטיבל מוסיקלי שייחודו, בין השאר, במיקומו הפריפריאלי; הכוונה היתה לצאת ממרכזי התרבות המוכרים והרווחים אל עבר סביבה מרוחקת שתצבע את האירוע בגוון שונה וחדש. הגליל העליון, על נופיו ואנשיו, היווה אזור מושלם לכך, ובשנת 85' יצא לדרכו פסטיבל 'קול המוסיקה' הראשון, בהפקת מחלקת התרבות של המועצה האזורית, בשיתוף 'קול המוסיקה' ברדיו.
בתחילת דרכו ארך הפסטיבל שבועיים ימים, ומשך אליו קהל מכל רחבי הארץ, שבין טיול רגלי לשכשוך בנחלים שילב צפייה במופעים המוסיקליים. כיום התקצר משך הפסטיבל לשבוע, אולם אבני הבסיס שלו נותרו בעינם: חזרות פתוחות לקהל הרחב, תוכן מוסיקלי מגוון ואיכותי, חוויות תרבותיות מעשירות ומרתקות, ובקיצור – עונג צרוף לחובבי המוסיקה הקלאסית.
"כשנכנסתי לתפקיד, הגדרתי לעצמי שתי מטרות מקבילות", אומר צבי פלסר, המנהל המוסיקלי של הפסטיבל מאז שנת 2011; "שמירה על איכות הפסטיבל, כלומר לא להפוך אותו למשהו שלא מתאים לו, ולא לשנותו מהיסוד. מצד שני, רציתי לעדכן את הפסטיבל, ולהכניס לתוכו את הטעם והזווית שלי. אני מחפש יצירתיות, לא שיחזור של דברים שכבר נעשו, והרעיון היה למצוא דרכים נוספות להאיר את תחום המוסיקה הקאמרית. לכן אני משבץ בפסטיבל מופעים שיש בהם ייחוד ומאפשרים יציאה מהשגרה". כך הועלו בין השאר לאורך השנים יצירות שהוזמן להן קטע מחול, תיאטרון בובות, שיעור יוגה בליווי מוסיקה של באך, קונצרט זריחה, סרטים אילמים שחוברה להם מוסיקה, ועוד שלל אירועים תרבותיים ייחודיים שינקו מהתפיסה שמוביל פלסר.
כזאת אינטראקציה בין קהל לנגנים לא תמצאו בשום פסטיבל
בניית תכנית לפסטיבל שכזה היא מלאכת מחשבת עתירת החלטות ושיקולים. "אני משתדל לשמור על גיוון בכל תחום", מספר פלסר, צ'לן ופרופסור באקדמיה למוסיקה בירושלים, "סוגות מוסיקליות, שנת חיבור המוסיקה, ההרכב המוסיקלי שמבצע אותה, אפילו גילם של הנגנים נלקח בחשבון. אני אוהב לשלב בין נגנים ותיקים לצעירים, ולתת במה לאמנים בתחילת דרכם. בשלבי בניית התכנית אני מדמיין בראשי עוברי אורח מזדמנים – ספורטאית באמצע ריצה, עובד בנוי, בחור צעיר על אופניים – ומקווה שאם הם יציצו לאולם בשעת קונצרט, מיד יישבה ליבם, והם יהיו כה נדהמים ומרוגשים מהעולם המוסיקלי שגילו, שמיד יעזבו הכול ויישארו לשמוע את ההמשך".
הפנטזיה של פלסר בלי ספק מרגשת, אך להוציאה אל הפועל כלל לא קל. בכל שנה עסוקים שוב מארגני הפסטיבל בשאלה – מה ימשוך את הקהל? מעבר לתוכן המוסיקלי מוצעות לקהל חבילות אטרקטיביות; גם משובים על מידת שביעות הרצון נערכים, כדי להיות עם היד על הדופק. "אנחנו מגלים שיחד עם הקהל הוותיק שלנו, המלווה את הפסטיבל מראשיתו, יש בכל שנה כ-20% מבקרים חדשים, כלומר, הפסטיבל מתחדש", אומר פלסר; "מצד שני, אין עדיין שביעות רצון מלאה מהמצב הקיים, והסוד של משיכת הקהל מורכב ומאתגר".
נו, זה ברור. הרי ידוע שמוסיקה קלאסית זה לזקנים.
"למוסיקה קלאסית יש בעיית דימוי קשה", מסכים פלסר, "אבל אני באמת מאמין שכל בני האדם זקוקים למוסיקה באשר היא, ומוסיקה קלאסית היא חלק מהעולם המופלא הזה. היא באמת דורשת יותר סבלנות, לא תמיד 'נתפסים' אליה מיד. אנשים צעירים הם בעלי סקרנות, וההיצע שלפניהם מגוון ופתוח, אך משום מה הם פוחדים ממוסיקה קלאסית, כאילו צריך להיות מישהו מיוחד כדי לחוות את החוויה. אני חושב שלא צריך להבין במוסיקה, צריך לבוא אליה עם סבלנות ועם אוזניים פתוחות. כשאנחנו מבררים למה רוב הקהל שלנו מבוגר, ישנן שתי תשובות אפשריות – או שאותם אנשים צעירים שהתחילו אתנו את הפסטיבל מראשיתו פשוט התבגרו, או שלאנשים מבוגרים יש יותר זמן להשקיע בהנאה מאירוע כזה. אני קורא לכל הצעירים ולמאזינים באשר הם להיות שותפים ולהרגיש את המוסיקה. לא צריך היכרות מוקדמת עם שום דבר. גם חוויה ראשונית יכולה להיות מדהימה ומשנת חיים".
מעבר לפיצוח רצונו של הקהל, ישנם כמובן גם הקשיים הסטנדרטיים המלווים את הפקת הפסטיבל. הלוגיסטיקה מורכבת מאינספור פרטים – תיאום החדרים, החזרות והמופעים, פרסום, דאגה לתנאי יצירה, אירוח הקהל והאמנים – כל אלו עיסוקים יומיומיים מורכבים, הזוכים לטיפול לאורך כל השנה. אם באלו לא די הרי שישנן גם מגבלות כספיות, שכן מכירת הכרטיסים אין בכוחה לכסות לגמרי את הוצאות הפסטיבל. "גם אם יש לי חלומות מרחיקי לכת, הם עדיין נעצרים בגבול הכלכלי של הפסטיבל", אומר פלסר; "למזלנו, אולמות הקונצרטים מלאים כל השנים, ויש לנו תמיכה אזורית וממשלתית, כך שמתאפשר לי להביא אמנים מהשורה הראשונה".
הפסטיבל האיכותי אכן זוכה להיענות מרשימה מצד הנגנים, "אבל אז", מספר פלסר בחיוך, "הם מגלים עד כמה העבודה כאן אינטנסיבית וקשה". בשל החזרות הפתוחות שהנהיג הפסטיבל עוד מראשיתו, המפגש בין הנגנים לבין הקהל צמוד ומועצם פי כמה; במהלך שלושת ימי הפסטיבל הראשונים מקיימים הנגנים חזרות פתוחות, המאפשרות לקהל לחוות את תהליך לידת הקונצרט ומעניקות לו היכרות אינטימית יותר עם הנגנים ועם תהליך היצירה. החזרות הפתוחות הינן ללא תשלום, ולאורך השנים הפכו להיות אטרקציה משמעותית עבור קהל הפסטיבל. "הפסטיבל הזה נמצא בזרימה מוסיקלית וחברתית מתמדת. הקהל והאמנים נפגשים במעברים בין האירועים, על הדשאים ואפילו בארוחות", אומר פלסר. "כל זה יוצר אנרגיה מיוחדת. הסקרנות של הקהל מדביקה את הנגנים, ובסוף השבוע כולם יוצאים מאושרים, עייפים ומלאי חוויות".
אז במה תבחרו – גלגל ענק או רכבת שדים?
אינספור האתגרים הלוגיסטיים שהזכרנו הובילו את פלסר לחבר יצירה חדשה ומסקרנת, 'חדרים' שמה, שתעלה השנה בפסטיבל לראשונה. "צצו לנו בעיות טכניות הקשורות במספר המקומות באולם המופעים", מסביר פלסר את תהליך התהוות היצירה; "הפתרון היה ליצור כמה אירועים מוסיקליים המתרחשים במספר חדרים בו-זמנית, כך שבמהלך המופע המאזינים עוברים בין חדרי הקונצרטים. הפתרון הזה מאפשר קליטת קהל רחב יותר במהלך האירוע". לפני מספר שנים ערך פלסר אירוע בשם 'קליידוסקופ', בו חילק באופן שווה קהל בן 150 איש לשלושה חדרים, כשבכל חדר נוגנה יצירה שונה. בזמן קבוע נדד הקהל מחדר לחדר, והתרשם מהיצירות השונות, כשהאמנים עצמם ניגנו את אותה יצירה שלוש פעמים רצוף. אותו אירוע עורר בעקבותיו שאלות פילוסופיות של ממש, כמו – האם הקהל משפיע על הנגינה? מה קורה לאמן המנגן ברצף שוב ושוב את אותה היצירה? האם המעבר הפיזי של הקהל מחדר לחדר גורם לשינוי באווירת האירוע? הפסטיבל השנה אף ירחיב את התבנית הזו: "ארבע יצירות שונות ינוגנו בחדרים נפרדים. מכל חדר תבקע מוסיקה שונה וייחודית – המלחינים מגוונים, היצירות מתקופות שונות, הסגנון המוסיקלי אחר, כל יצירה ממוצא גיאוגרפי שונה. הקהל עצמו יחליט מה הוא רוצה לשמוע, ובאיזה סדר". כוונתו של פלסר היא שלא תהיה חלוקה מסודרת ומכוונת של קבוצות. כל מאזין יעבור כרצונו בין החדרים, ואם יחפוץ בכך גם יוכל להישאר במקום, ולהאזין לאותה יצירה מספר פעמים. "אני מדמה את המצב הזה לבילוי בלונה פארק", הוא מסביר – "הקהל עצמו בוחר מה מרגש אותו, גלגל ענק או רכבת שדים? לעבור ל'מתקן' חדש או לשוב וליהנות מאותה היצירה? המעבר בין החדרים ייצור גם הוא אינטראקציה בין המאזינים, וחוות הדעת שתישמע תשפיע על ההחלטה מה לשמוע עכשיו, ולאיזה חדר להיכנס. מה שנשאר קבוע הוא מסגרת היצירה כולה: אורכו של כל קטע הוא כרבע שעה, יש מספר דקות של מעבר בין החדרים, וכולם מתחילים לנגן בו-זמנית. בהחלט יתכן שייווצרו יצירות פופולריות יותר או נגנים מועדפים, אך כל עוד יש בחדר יותר קהל מנגנים – מצבינו טוב".
המופע 'חדרים', מאמין פלסר, תפור גם למידותיהם של אנשים צעירים, או כאלו החוששים ממוסיקה קלאסית "כבדה". "בחרתי קטעים קצרים, מגוונים, מנות קטנות של עונג. האווירה בחדרים תהיה אינטימית, בלתי פורמלית ולא מאיימת, והמעבר בין החדרים תאפשר לקהל להיות אקטיבי ולבחור מה הוא רוצה לשמוע בזמן אמת. האירוע הזה ייצר סקרנות, תזוזה, אינטראקציה עם נגנים וקהל, ויהיה בו ריבוי אפשרויות".
פלסר מקווה מאד כי התרגשותו באשר ליצירה החדשה תעבור גם לקהל. "אני באמת מאמין שפסטיבל מוסיקה נועד לשנות חיים", הוא מסכם; "מוסיקה היא ערוץ תקשורת חשוב ומרכזי, שמרגש אנשים, פותח אופקים ומזיז דברים. אני מאחל לכל אחד להעז, להיפתח לעולם המוסיקלי ולהגיע לפסטיבל לחוויה מעצימה ומרגשת, כימי שמקשיב למוסיקה ומגיע לפסטיבל כזה – החיים שלו מעמיקים את משמעותם".
פורסם לראשונה בגיליון 227 מיום 26 ביוני 2019
