כשהיא מדברת מחול כתחום מעצים, רגשית ונפשית, גאיה שמעוני מתכוונת לכך במלוא מובן המילה; מסלול חייה לימד אותה למצוא יציבות דווקא דרך דינאמיות ותנועה.
היא גדלה בתל אביב, להורים שעודדו התנסויות במגוון רחב של תחומים, וכילדה התעניינה במוזיקה, יצירה וגם באומנויות התנועה והמחול. אלא שהכול התערער כשאמה חלתה. "הייתי נערה בת 16 בסך הכול, והבנתי שחוסר היציבות בבית דורש ממני למצוא יציבות בתוכי. ההתמודדות האינטנסיבית של אימא, וסביבה של אבי ואחותי, הבהירה שאסור לי להתפרק ושעלי למצוא דרך משלי להחזיק את המציאות – לא ליפול, ולבחור בחיים ובטוב שבהם. מכיוון שבבית לא היה מקום לביטוי רגשי בשל הנסיבות, חיפשתי מקום שייתן מענה לשחרור רגשות מכבידים".
במקום לפנות לטיפול רגשי קונבנציונלי, גילתה גאיה את העוצמות של הריקוד, ובאמצעות שחרור האנרגיות הגופניות הצליחה להגיע להקלה נפשית ורגשית. אך חרף התמיכה לה זכתה מהסביבה הקרובה – חבריה, אחותה ואביה, הרגישה צורך להתרחק מהבית ולהתפתח באופן עצמאי. בתקופת הצבא התגייסה ל-8200, ובמקום לשרת במרכז הארץ ביקשה להשתבץ דווקא בדרום המרוחק. בסיום השירות יצאה למסעות ארוכים בעולם: דרום אמריקה, אירופה והודו, אז לימדה את עצמה להסתדר לבדה ולפתח עצמאות. "עסקתי בקו הדק המפריד בין בריחה לבחירה; מצד אחד רציתי לברוח מהמציאות ולהתרחק ממנה, דבר שגרם להרבה ייסורי מצפון, אבל מצד שני הרגשתי שאני בוחרת בחיים".
בשלב זה שינתה גאיה, שנולדה בשם גל, את שמה. "אף פעם לא התחברתי לשם המקורי שלי, שסימל עבורי את הגלים הרגשיים שהיו בבית, מהם ניסיתי להתרחק. כשיצאתי לדרום אמריקה חיפשתי מקום של יציבות, והרגשתי שאני צריכה למצוא את האימא שבתוכי ומסביבי. הבחירה בשם גאיה, שפירושו 'אימא אדמה', מסמלת שיש בי דמות אם מופנמת ושאני כאן בשבילי".
הצורך בקרקע יציבה גם החזיר אותה ארצה, ועם שובה התלבטה בין תוכניות להכשרת רקדנים במרכז הארץ לבין תואר בפסיכולוגיה וכלכלה בתל-חי. "בסוף התאהבתי בטבע ובאנשים שבצפון, ובמקביל הוספתי להימשך לתחום המחול". במהלך שנת הלימודים הראשונה חיפשה מקומות לרקוד בהם, ואספה סביבה קבוצת נשים בעלות חלום דומה. יחד מצאו סטודיו בו לימדו אחת את השנייה סגנונות מחול שונים – היפ-הופ, מחול אתני, בלט ואימפרוביזציה. בתום שנת הלימודים יצאה גאיה לחופשה באי מבודד בכרתים. "אל האי הגיעה מעבורת רק פעם אחת בשבוע, כך שזו הייתה הזדמנות להתנתקות של ממש. ישנו על החוף, הנייד היה כבוי רוב הזמן, וכדי להטעין אותו הלכנו למכולת הקטנה, שהייתה במרחק קילומטר מאיתנו. בערב ראש השנה התקשרתי הביתה לברך את בני המשפחה בשנה טובה וסגרתי את הטלפון. למחרת התברר שהשוטר של האי ניסה להשיג אותי שעות ארוכות. הבנתי שקרה משהו דרמטי, וכשפתחתי את הנייד קיבלתי את ההודעה שאמי נפטרה שעות ספורות אחרי שדיברנו".
בתום תקופת אבל ראשונית שבה גאיה לצפון, לשנת הלימודים השנייה. "לא רציתי לספר לאף אחד על מות אמי, כי לא רציתי שזה יאפיין אותי או יגדיר את היחסים שלי עם אנשים. עם זאת התחזק בי הצורך למציאת משמעות ולהעמקה בריקוד כמקום של ריפוי. המפגש עם המוות עימת אותי עם הזמניות ועם הרצון להשאיר משהו בעולם. החלטתי לפתוח סטודיו לריקוד – גם למען עצמי וגם מתוך הבנה שיש צורך בעוד מסגרת תנועתית למבוגרים באזור הגליל".
גאיה וחברותיה הגיעו לאולם הסקווש הישן בקיבוץ עמיר, וזיהו מיד את הפוטנציאל הגלום בו. הן שכרו את המקום, במו כספן וידיהן שיפצו אותו, והפכו אותו לראוי ומקצועי. ללא ההון הראשוני, הושקעו משאבים וזמן בגיוס כספים וחומרים, רתימת קיבוץ עמיר לעניין ובניית מערך שיעורים, שבתחילה התבסס על הידע של חברות הקבוצה. "כל אחת פתחה שיעור ובאה לתת מהמתנה שלה לשאר העולם". הסטודיו, שהוקם ב-2015 ונקרא 'הבית לתנועה', פועל ברציפות מאז ועד היום יחד עם השותפה לי ניר, ומציע שיעורי מחול ותנועה במגוון סגנונות הפתוחים לקהל רחב ורב-גילאי.
מתוך רצון לשלב בין פסיכולוגיה לריקוד המשיכה גאיה ללימודי תואר שני בתחום התרפיה בתנועה בסמינר הקיבוצים. במקביל המשיכה בפועלה ב'בית לתנועה', וחיפשה אפיקים נוספים להרחבת מסלולי המחול שהוצעו בו. הרעיון היה לעבור ממסגרת של חוגי פנאי לתחום מקצועי יותר של מחול לבוגרים. כך החליטו גאיה וחברתה שירה אור להקים בגליל תוכנית להכשרת רקדנים יוצרים. "באותה תקופה הוצעה בצפון תוכנית כזו רק בגעתון ובחיפה. החלטנו לפתוח מסלול לימודי הכשרה כאן, בבית, מבלי שידענו בדיוק איזה קהל יגיע. לשמחתנו ההרשמה התמלאה באופן מיידי והתוכנית תפסה תאוצה, שהובילה אותנו לעבור למרכז הקהילתי בראש פינה, שם קיבלנו סטודיו גדול יותר. התוכנית הורחבה לשלושה ימי לימוד מלאים בשבוע ושינתה את שמה ל'פינה'. כעת פתחנו את השנה השישית." פעילות זו זכתה להערכת חגית ממן, מנהלת המרכז הקהילתי, ורוני מרסלנד, מנהלת המרכז לאומנויות הבמה, שהציעו לגאיה לפתוח מחדש ולנהל את בית הספר למחול בראש פינה. "כבר בפתיחת השבוע הראשון של בית הספר רקדו אצלנו 140 תלמידים!", היא מתגאה. כיום תומך בעשייה האומנותית המנהל הנוכחי של המרכז, דני קוסן. תוכנית נוספת שפועלת כבר שש שנים נערכת בשיתוף פעולה אומנותי עם בית הספר 'מקאמאת' ללימודי מוזיקה אתנית מהמזרח שבצפת, המשלבת בין מחול למוזיקה.
אלא שבשלוש השנים האחרונות נאלצה גאיה להוריד הילוך. ראשית בעקבות הקורונה, אז אולצה כל פעילות המחול להיפסק בבת אחת: השיעורים נסגרו, פרויקט מיוחד של שיתוף פעולה עם רקדניות מברלין נעצר, וכל הקלפים נטרפו. "תחום הפרנסה וההנאה שלנו הוגדר כ'לא חיוני', והושבתנו למשך תקופה ארוכה. עם זאת החלטנו להמשיך לנוע דרך כל סדק שנוצר, וכל עוד לא היו סגרים הצענו שיעורי ריקוד באוויר הפתוח או בהתאם להנחיות אחרות שאפשרו זאת".
מעט אחר כך, כשהעולם כבר החל להתאושש מהקורונה, עברה גאיה אירוע אישי אשר גרם לה להאטה אמיתית; "הסיפור מתחיל בחלום שחלמתי באחד הלילות", היא מספרת. "בחלום הופיעו שתי דמויות שרקדו יחד, כשאחת מהן ישבה על כיסא גלגלים. למחרת כתבתי את פרטי החלום, וגם הוספתי כמה שורות העוסקות בשאיפתי לפתוח תוכנית מחול חדשה שתכשיר מנחים לעבוד עם אוכלוסיות מיוחדות ועם אנשים שיש להם מגבלה כלשהי. אחר כך הלכתי לשיעור מחול. באחד התרגילים, תוך כדי קפיצה באוויר, הרגשתי כאב חזק, וכעבור כמה שעות מצאתי את עצמי במיון בצפת, יושבת על כיסא גלגלים". התברר שגיד האכילס של גאיה נקרע, והיא החלה בתהליך שיקום ארוך שנמשך עד היום. ברגע אחד נלקחה ממנה זהותה, כפי שגיבשה אותה עד אז. "נאלצתי ללמוד מחדש ללכת, לקפוץ ולרקוד, ובעיקר להבין מהם החיים בעולם של מוגבלות. זו הייתה עבורי שנת שמיטה, שבה הפסקתי ללמד אחרים וזכיתי לגלות על עצמי את נפלאות הגוף והתנועה, תוך שימוש בכלים שכבר היו לי". כיום, אחרי שנה שלמה של שיקום, טווח התנועה של גאיה עדיין מוגבל אבל היא בהחלט עצמאית ובריאה. יותר מכך, אותו אירוע מכאיב הוביל אותה לדרך חדשה. "הבנתי שהחלום והפציעה מכוונים אותי להמשיך את ההתפתחות שלי בעולם המחול, והחלטתי ליצור תוכנית חדשה, ראשונה מסוגה בארץ, המיועדת להכשרת מנחים לעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות באומנויות הבמה. המטרה היא ליצור מסגרת שווה ומונגשת לאומנויות במה, המלווה אנשים עם צרכים מיוחדים שבדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים". התוכנית תיפתח באביב הקרוב בשותפות עם ניקול מאהלר, ובימים האחרונים נפתחה תוכנית נוספת וחדשה בשיתוף עם המרכז האקדמי 'לוינסקי-וינגייט', שמטרתה להכשיר מורים שישתלבו במסגרות המחול הקיימות בצפון וייפתחו את התחום באזור כולו. מדובר בתוכנית ראשונה מסוגה בצפון, המעניקה כלים מקצועיים ותעודת הדרכה למורים בתחילת דרכם.
כיום בנוי שבוע העבודה של גאיה מפאזל מגוון של טיפול בתנועה ביחידה לנפגעות תקיפה מינית וביחידה להפרעות אכילה במחלקה לבריאות הנפש בבית החולים 'זיו', הוראה ב'מאקאמת' ובמסלול להכשרת רקדנים, וניהול בית הספר למחול בראש פינה. לא ברור איך בין כל אלו היא גם מוצאת זמן ללימודי פסיכותרפיה בטבע.
את רואה בעצמך "אישה אמיצה"?
"בהחלט כן, כי כדי לרכוש אומץ צריך גם לדעת לפחד, אחרת אין על מה להתגבר. האומץ שלי מתבטא באופן ההתמודדות עם הפחדים שלי. אני לא נותנת לפחד לעצור אותי ולמנוע ממני להגשים חלומות. לאורך כל השנים המחול היה עבורי אמנות שהיא דרך חיים, כלי לריפוי, תקשורת והתפתחות. מתוך כך, החזון שלי הוא לפתח עולם מחול נגיש וזמין לכל הגילאים, המגדרים וסוגי האוכלוסייה. מקום שגדלים אליו ובתוכו, שרואה כל אחד ואחת, ומאפשר ביטוי אישי ותהליכי עומק אישיים. המחול הוא קשת רחבה, וכולם יכולים למצוא בה את הצבע שלהם".
ליצירת קשר וייעוץ:
אתר 'הבית לתנועה': https://www.dance-movement-home.com/
אתר 'עלמא': עלמא – בית ספר למחול ראש פינה | Rosh Pinah | Facebook
