מהאולפן בעמיר לכל בית בגליל העליון –
הרדיו שמשדר את הצפון

"הרדיו הוא לא רק העבודה שלי, אלא חלק מהזהות שלי", אומרת זהר לידר (48, להבות הבשן), המפיקה הראשית של רדיו 'קול הגליל העליון'. "אני כל הזמן בודקת מה מתאים לתוכניות של התחנה. מבחינתי זה לא עול כי זה תחום שאני נהנית ממנו והוא ממלא אותי. את התוכנית האישית שלי, 'סביבנו', העוסקת בענייני אקולוגיה, אני מכינה בבית, ומבחינתי זו יצירה". "העבודה ברדיו המקומי נעשית מתוך תשוקה אמיתית של הצוות", ממשיכה חגית חצב (57, חולתה) שמנהלת את התחנה ב-17 השנים האחרונות. עם שתיהן עובדות עוד שתי מפיקות וטכנאי, וכן 60 אנשים ונשים, רובם משדרים בהתנדבות. "חוץ ממגבלות האתיקה הבסיסיות, יש לנו חופש פעולה לשדר כל תוכן שנבחר. כמנהלת, אני אוהבת לאפשר ולתת הזדמנויות, ולכן כמעט תמיד אני משיבה בחיוב לכל יוזמה שעולה. הצוות שלנו יצירתי מאוד ויודע להמציא את עצמו בכל פעם מחדש, ובכך נוכחנו היטב בתקופת המלחמה".

אולפן רדיו 'קול הגליל העליון' ממוקם בפינה שקטה בשולי בית הספר 'עינות ירדן' שבקיבוץ עמיר.
מאחורי שורת שיחים ולצד מקלט, שנעשה חיוני מדי בשנה החולפת, הושמש מבנה קטן לטובת תחנת רדיו מקומית-קהילתית-חינוכית. התחנה הוקמה ב-1999, כחלק מפרויקט ארצי ביוזמת 'קול ישראל', משרד החינוך ומשרד התקשורת, שהובילו הפעלת תחנות רדיו בתוך מוסדות חינוכיים. המטרה הייתה לאפשר לתלמידים ולסטודנטים ללמוד תקשורת ולתרגל זאת בפועל. בגליל הוקמו מההתחלה שני מוקדי פעילות – בביה"ס 'עינות ירדן' ובביה"ס 'הר וגיא' שבדפנה. עמוס נוראל (נאות מרדכי) הוביל את הפרויקט וניהל אותו בחמש השנים הראשונות, עד לפטירתו, כשמשה קסטוריאנו (להבות הבשן) ועדה זילבר (מרום גולן) היו כוחות משמעותיים בצוות ההקמה. ראש המועצה אז היה אהרון ולנסי, שמיד הבין את הפוטנציאל הקהילתי הטמון בתחנה, ואת האמצעים שהיא מאפשרת ליצירת תקשורת עם תושבי הגליל בזמן חירום. כך, מעבר לתקציבים ולמשאבים שהעבירה המועצה, גויסו כספים רבים גם ממשרד הביטחון. "בכל הארץ אין דבר כזה שמועצה אזורית מחזיקה רדיו, ואנחנו זכינו בכך. זה פשוט מדהים!", מכריזות חגית וזהר.

פידבק מידי במרכולית 

זהר לידר הגיעה לרדיו הגלילי לגמרי במקרה. היא גדלה והתחנכה ברמת השרון המושבה,
ואל הצפון הגיעה לפני כ-20 שנה, כשחיפשה מקום שקט ומרחבי טבע ירוקים לטובת כתיבת התזה בתואר השני. במקביל לכתיבה עברה זהר קורס מדריכי צפרות באגמון החולה. "בפועל, נשאבתי שם לעבודה מלאה, בעיקר בחודשי העונה. הכתיבה התעכבה אבל אני נשארתי כאן לחיים". ההדרכה באגמון דרשה מזהר להסביר למטיילים על אוצרות הטבע באזור, ולעיתים, כשדיברה למיקרופון, קיבלה תגובות נלהבות שהתייחסו לקולה הרדיופוני. באחד הימים, הצטרפו לסיור שכנותיה מלהבות הבשן, שהחליטו לא לוותר לה. הן שלחו אותה למשה קסטוריאנו, שהפנה אותה לגלית פורת-רותם, מנהלת הרדיו דאז, ולאחר הכשרה קצרה, שולבה זהר בצוות השדרים בתחנת הרדיו. "בחרתי להעביר תוכנית העוסקת בתחומי העניין המרכזיים שלי – טבע וסביבה. זיהיתי כאן במה להפצת הבשורה, וסביב הנושא הזה שידרתי ידיעות, מאמרים ושירים". לאורך שנים שידרה זהר את התוכנית בהתנדבות, וכשחיפשו ברדיו עוזרת הפקה – היא קפצה על ההזדמנות. "עבודה ברדיו זה ממש הגשמת חלום עבורי. בילדותי נהגתי לשמוע תוכניות רדיו בווקמן, וכך נחשפתי לתכנים ולמוזיקה. אפילו התקשרתי פעם אחת לחידון ברשת ג' וזכיתי", היא משתפת בזיכרון מחויך. "הרדיו מבחינתי הוא כלי להעברת מסרים. אני אמנם מדברת אל עצמי, אבל גם יודעת שזה מוגש ומגיע לאחרים. לעיתים אני הולכת בשבילי הגליל, או במעברי המרכולית הקיבוצית, ואנשים נותנים פידבק מידי על השידור. אני מספרת משהו, מדגישה ערכים שחשובים לי ושוזרת ביניהם שירים מתאימים. חשוב לי להתייחס גם למוזיקה ולהסביר מדי פעם למה בדיוק כדאי להקשיב, אילו גיטרות מרימות מצב רוח ואיזה שיר גורם לי לבכות".

מתאים יותר לקצב 

שנה לאחר שתפסה זהר את כיסא השדרנית, הגיעה לתחנה גם חגית, שנולדה והתחנכה בגליל. בבגרותה למדה קולנוע ב'קמרה אובסקורה' בתל אביב. "זו הייתה הזדמנות להכיר עולם והרבה אנשים", היא מציינת בגעגועים. את המשיכה לקולנוע רכשה מאימה, שאהבה תחום זה במיוחד, וכרכזת תרבות יצאה לצפות במרתוני סרטים, כדי לדעת מה להביא לקיבוץ. "נהגתי להצטרף אליה לנסיעות הללו, ואני זוכרת היטב את האווירה המחשמלת. לראות את הסרט 'שיער' בקולנוע 'שחף' בכיתה ז' – זה היה וואו! אפילו את עבודת הגמר בכיתה י"ב עשיתי על הקולנוע הצרפתי".

בתום לימודיה חזרה חגית לקיבוץ והחלה לעבוד בביה"ס 'הר וגיא', שם העבירה חוגי וידאו יחד עם ויטור זלט. בעזרת ציוד בסיסי של מערכת צילום, שמע והקלטה, כולל מערכת עריכה אנלוגית, הנחו השניים את תלמידי בית הספר כיצד ליצור סרטי וידאו ולבנות כתבות דוקומנטריות. עם השנים הוקמה ב'הר וגיא' מגמת קולנוע, וחגית התקרקעה כמורה מובילה, המלמדת תלמידים לקראת בגרות בתחום.

השינוי בחייה הגיע מיד עם סיום חופשת הלידה של ביתה הצעירה. במקום לחזור למגמת הקולנוע, הוצע לה להשתלב במגמת הרדיו והתקשורת. "קצת נעלבתי, כי לא הייתי מחוברת לעולמות הללו בכלל", היא מספרת בכנות; "נכון שאהבתי מוזיקה ותקליטים, אבל זה לא היה מרכז חיי". למרות זאת, הסכימה חגית לנסות ודי מהר נשבתה בקסם. "הבנתי שרדיו מתאים יותר לקצב של בני הנוער, כי יש ריכוז מאמצים בזמן קצר יחסית. תכנון ושידור שעה ברדיו לוקחים פחות זמן ומשאבים מהפקת דקה של סרטון וידאו. ברדיו יש סיפוק מהיר, שמאפשר מעבר מידי לפרויקט הבא. זה מחזיק אש פנימית ואנרגיה של עשייה".

מכיוון שאולפן הרדיו ב'הר וגיא' שימש מתחילתו כשלוחה של הרדיו המרכזי בעמיר, הכירה חגית את הצוות הקבוע כולו. משפרשה פורת-רותם מניהול רדיו 'קול הגליל העליון' ב-2008, הגישה חגית את מועמדותה לתפקיד והתקבלה. "לאחר ארבע שנות ריכוז המגמה בבית הספר התאים לי להתפתח ולעמוד בראש הרדיו האזורי. ראיתי בכך הזדמנות לקדם רעיונות חינוכיים וקהילתיים ולהרחיב את מעגלי ההשפעה של התחנה".

אחת מהדרכים להגשמת מטרות אלו הייתה העמקת הקשר עם בתי הספר התיכוניים ויצירת שיתוף פעולה עם הסטודנטים במכללה האקדמית תל-חי. חגית וזהר מייחסות לכך השפעה רבת משקל: "הכנסת הרוח הצעירה ללוח השידורים נתנה זבנג לתודעה של הרדיו באזור. תלמידי בתי הספר למדו באופן רשמי במגמת תקשורת, אך בפועל נעזרו ברדיו ככלי לצמיחה אישית. הם פיתחו אחריות, עמדו בזמנים והגדילו את הביטחון העצמי שלהם באופן משמעותי, כך שתלמיד שלא היה מוכן לפתוח את הפה בשידור, הפך לדברן בלתי נלאה, עד שהיינו צריכות לבקש ממנו לכבות את המיקרופון. המקום הזה פתוח היום לתלמידים ולצוות ההוראה באופן חופשי, והיו מורים שהחליטו שעבודת הסיכום בנושא מסוים תעשה באמצעות הרדיו. התקדמות משמעותית נוספת שלנו נערכה כאשר הסטודנטים ממכללת תל-חי החליטו ליזום את שעות השידור בערב, שנקראו 'רצועת הסטודנטים'. הם אלו שיזמו שידורי אולפן ייחודיים, מותאמים לקהל מאזינים צעיר, וגם קידמו את שידורי החוץ. בתנאים לא פשוטים הגענו בזכותם להרבה מקומות שידור, כך שראו ושמעו אותנו יותר. בהמשך גם יצרנו עבורם קורס שדרים, קנינו ציוד מתקדם והמשכנו למתוח את הגבולות לטובה. עם הזמן הוכפלה פעילות הרדיו, והתחלנו לקבל תגובות חמות מאנשים מבחוץ, שציינו בפנינו את ההישגים שלנו. יצרנו כאן מקום מופלא, ואנו שמחות להיות במוקד העשייה שלו".

הכול יכול להתלקח כל רגע 

בשבת בוקר השבעה באוקטובר 2023, תכננה לידר לצאת לאגמון החולה לספירת שקנאים. כשעודכנה בחדשות מהדרום, התקשתה כמובן להאמין לחומרת המצב. "לקח לי זמן להבין שמתקפה כזו עלולה הייתה להתרחש גם אצלנו בצפון". כבר בערב שבת יצרה חגית קשר עם שאר חברי הצוות, וגילתה שרוב השדרים אינם זמינים. חלקם פונו, חלקם התמודדו עם חרדות או עם בני משפחה מגויסים, ולא היה ברור מי יכול להגיע לתחנה. למחרת, ביום ראשון, התכנס צוות הרדיו המצומצם, על מנת להתאים את לוח השידורים לטרגדיה הלאומית. "צריך להבין שלאורך השנים נערכנו לאירועי שידור בזמן מלחמה. נסענו לאולפן החירום בלוד, הכשרנו שדרים ועשינו תרגילים רלוונטיים. ב-2006 למשל, כשהרדיו היה מקור מידע עיקרי, שידרנו מהמקלט הסמוך 24/7 ועדכנו את הציבור במתרחש. אבל הפעם זה היה שונה משמעותית מכל האירועים הקודמים, ואף אחד לא ידע כיצד לנהוג". בשל הכאוס וחוסר הוודאות, החליטה חגית "קודם כל לפתוח ערוץ, כדי להראות שאנחנו כאן. שידרנו ברצף מוזיקה ישראלית שקטה, שהייתה מותאמת לאסון, ובהמשך שיבצנו גם ראיונות רלוונטיים. מבחינה לוגיסטית, בשל המתיחות הביטחונית ומיעוט המידע הקונקרטי, החלטנו להביא לתחנה מצעים ומזרונים, אוכל לזמן ממושך וציוד שיאפשר לנו להישאר כאן למספר ימים. הבנו שהכול יכול להתלקח כל רגע".

החלטות נוספות שהתקבלו נועדו לתת לשדרים תחושת ביטחון ויציבות. "הבנו שיש פחדים ואנחנו לא יכולות להכריח אף אחד להגיע לכאן. עובדים שביקשו חופש או אמרו שכוחותיהם לא עומדים להם כרגע – קיבלו מאיתנו גיבוי. לאנשי צוות שפונו דאגנו לסבלט באזור. כדי לייצר מעטפת מיטבית, החלטנו שאף אחד לא נשאר כאן לבד אף פעם, לכן ביקשנו מהמתנדבים שיגיעו למספר שעות, מתוך כוונה שיאיישו את האולפן ואנחנו נעסוק בהפקה. בנוסף, בשל היעדרות הצוות הקבוע, גויסו עוד שני אנשי צוות בחלקיות משרה. התאמנו את עצמנו למצב תוך כדי תנועה. שדרנים שבשגרה דיברו על חקלאות נאלצו לראיין אנשים מתחומים מגוונים כמו ביטחון, מנהלה או חינוך. בניסיון לייצב את המערכת, הבנו שתפקידנו אינו לדווח על נפילות או על כניסה למרחבים מוגנים, אלא להשמיע את קול התושבים".

התחנה היא מקור של תמיכה עבורנו

ואכן, קולם של תושבי הגליל העליון קיבל במה נרחבת בתחנת הרדיו האזורי. הצוות פנה בכל פעם לפלחי אוכלוסייה שונים וביקש מהם להתראיין, לתת דיווחים לגבי תהליכים שעל הפרק, וכמובן להקדיש שירים ליקיריהם. באופן זה שודרו מספר סבבים שהעניקו את המיקרופון למנהלי קהילות, לקיבוצים המפונים, קיבוצי השמינייה ולאלו שנמצאים בדרום העמק. "רצינו להביא את האווירה מהשטח כי הבנו שכולם מתמודדים עם מציאות חדשה ואנחנו רוצות לשמוע את זה", מציינת זהר. "העלינו לשידור בעלי תפקידים במועצה שהסבירו על הטיפול בתחומים השונים וציינו למי אפשר לפנות, הבאנו לידיעת הציבור התנדבויות ומיזמים, דיברנו עם אנשי מקצועות טיפוליים, הצגנו בעלי עסקים שנשארו פתוחים באזור, והזמנו את המאזינים להמשיך ולרכוש מהסחורה. בקיצור, הזכרנו שאנחנו פה, כחלק בלתי נפרד מההתרחשויות בגליל, ואנחנו רואות את התושבים. הבנו שעלינו להיות עם יד על הדופק, ולאפשר למאזינינו את המידע המדויק ביותר".

חגית מלאת הודיה לאנשי המועצה האזורית, שנתנו מענה לכל צורך שעלה, הן בפן הטכני והן בפן האישי. בקשר רציף ומתואם התקבלו ממחלקת הביטחון במועצה הוראות על תפעול שידור בזמן אזעקה או כל מתיחות ביטחונית שהיא. חגית מדגישה שגיורא זלץ, ראש המועצה, והמנכ"לית עידית חמל, הזרימו כספים לשדרוג האולפן בזמן המלחמה. "לא מובן מאליו שמשאבים אלו הוקצו עבורנו בעת הזו".

במהלך המלחמה הגיע הצוות לתחנה בכל בוקר, הכין יחד ארוחה וערך ישיבה מסודרת, בה שיתפו כולם במצבם האישי והתייחסו לאופן בו ניתן לתפעל את הרדיו בדרך הנכונה ביותר. "נוצרה בינינו אווירה מיוחדת, וכולנו חשנו שהתחנה היא מקור של תמיכה עבורנו. במקום להישאב לכאוס הכללי, היינו במקום של עשייה משמעותית ובשליחות ציבורית. זכינו להיות שותפים בגלי נתינה ויצירה בתקופה קשה ביותר", מדגישה חגית. "ראינו חשיבות עליונה בהתמקדות בקשר עם התושבים. יזמנו שידורי חוץ שנציגי הקיבוצים עצמם הנחו. תמיד זה הוצמד לאירוע קיבוצי כלשהו, כמו חג משק או הפנינג סוף הקיץ. הקלטנו את המכיניסטים, יצרנו סרטונים, ציינו כאן חגים וכשהתאפשר שילבנו את תלמידי בתי הספר בלוח השידורים. בנוסף, העלינו את הפרויקט 'כיסאות הפוכים' במסגרתו משדרים אנשים מהאזור את הסיפור שלהם מאז השבעה באוקטובר. זה היה מהלך תרפויטי עבור השדרנים המזדמנים. אנשים בחרו מה לחשוף בשידור ועל מה לוותר, ואז פתאום שמעו את עצמם ואת מה שעברו בתקופה האחרונה. יצא פרויקט תיעודי מגוון שיש לו משמעות עמוקה לטווח ארוך".

איזה אירוע מרגש שקשור לרדיו חוויתן בזמן המלחמה? 
"באופן אישי, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה ציינתי יום הולדת", מחייכת חגית. "צוות הרדיו הפתיע אותי בחגיגה בתחנה, ארגנו סרטוני ברכה, משחקים וכיבוד, ופשוט גרמו לי לבכות מרוב התרגשות. זו הייתה תקופה שבכינו בה מכל דבר, כל עניין שמח או טראגי גרם לנו לדמעות". חגית מזכירה גם את המפגש שהיה לצוות הרדיו עם דורי בן זאב וירון בן עמי, שסיפרו על חלקם במלחמה ברדיו הארצי, "ונתנו השראה לכולנו".

עוד נזכרת חגית ביום אינטנסיבי במיוחד, שבוע לפני הפסקת האש. בצפון נשמעו אזעקות צפופות מהבוקר, ולאולפן הגיעו שישה מוותיקי איילת השחר, שהתכוננו לשדר תוכנית. "בגלל שגג האולפן עשוי בטון, קיבלנו הוראה מפיקוד העורף לא לרוץ למקלט אלא להשתטח על רצפת התחנה בזמן חירום. התפללתי שהשהות של הוותיקים אצלנו תעבור בשלום, ועוד יותר הייתי חרדה מחזרתם הביתה. זה היה יום קשוח במיוחד".

זהר, שחשה צורך עז לתפקד ולתפעל את המערכת, מספרת ש"לא הייתי פנויה לפחדים או להתאבל על החורבן שנפל עלינו, אבל כל דבר קטן גרם לי לבכי ולהתרגשות, בעיקר שירים שנבחרו על ידי מגישים שהוזמנו לאולפן באופן מיוחד. העלינו את הפרויקט 'בקצב שלכם' שהזמין קבוצות שונות מאוכלוסיית הגליל לבחור מוזיקה ולצרף לה הקדשות ודברי הסבר אישיים. שמעתי הקדשות של מפונים לבני משפחתם שנמצאים בשירות צבאי או בכיתת הכוננות הקיבוצית – והגעגועים קורעי לב. פעמים רבות הזמנו אנשים מהגליל שיגישו בעצמם תוכניות, וכך ייצרו קשר עם קהילתם המפוזרת. באחת הפעמים הגיע שלומי פלקס מקיבוץ יראון, שתושביו פונו למספר מקומות. הוא הוביל את בחירות השירים של אנשי קיבוצו, וממש תוך כדי שידור הם התכתבו איתו והגיבו לדבריו ולמוזיקה שהושמעה. זו הייתה דוגמה חיה לתוכניות שמצליחות ליצור חיבורים קהילתיים. זכור לי שעשינו שידור עם כיתת הכוננות של מלכיה, והשיר האחרון בתוכנית היה דווקא מהנשים שלהם, שבחרו עבורם את השיר I Say a little prayer for you  עם הקדשה מרגשת שפשוט גמרה אותי. בחודשי הקיץ הזמנו ילדים מהצפון לשעתיים של הקדשת שירים. הרוב חששו לבוא, אבל חינוך כפר סאלד הרימו את הכפפה. דברי הילדים איתם נפגשנו נחקקו בי עד היום. הם הציפו פחדים, סיפרו על מסלול הנדידה המשפחתי שלהם בזמן המלחמה, ודיברו על משמעות הבית עבורם. ילדי התקופה עוברים כל כך הרבה סערות רגשיות, ואני שמחה שהרדיו נתן להם במה מתאימה".

זהר מציינת מקרה נוסף שהתרחש סמוך לראש השנה, עם הכניסה ללבנון, כשקהילת להבות הבשן בחרה לשדר שירים של תקווה. "כל כך התרגשתי שעדיין יש שאיפה לחיים טובים יותר, שכמובן זלגתי דמעות". דבריה של זהר מעלים את הערך המוסף הטיפולי שמזמן שידור רדיו אישי. היא מזכירה סדנת רדיו בה השתתפו ותיקי הגליל, במהלכה חשפו נושאים כמו מלחמות קודמות, זקנה ומוות. במקרה אחר, גבר מהגליל הוביל שידור בו עסק בפציעתו הקשה של בנו במלחמה. "אנחנו עדות לריגושים שהמדיה הזו מאפשרת. דווקא בזמן מלחמה הרדיו שלנו נותן מענה קהילתי שאין במקומות אחרים. כשהדר מרקס באה לראיין את ילדי כפר בלום, זה יפה מצידה, אבל כשאנחנו נותנים להם במה זה מאפשר זווית אישית יותר, במיוחד כשהם בעצמם מכינים את השידור. אנו נותנות הזדמנות לספר סיפור, ומעניקות לאנשים תחושה שהם לא שקופים. זה יוצר שייכות וגאוות יחידה לקהל השדרנים והמאזינים, ועבורי זה נותן כוחות ומשמעות לבוא לכאן כל בוקר במהלך המלחמה המחורבנת הזו".

יש לכן כבר תוכניות לעתיד?

"אנו לקראת חזרה לשגרה, אם כי ברור שלא כל התוכניות הקודמות יחזרו", אומרת חגית. "העתיד נראה כמו תעלומה, אבל בכל זאת מתוכנן עוד סבב של 'ביקורי בית', ואפילו התחלנו להכשיר שדרנים חדשים. כרגיל, אני מקווה שנהיה פתוחות כל הזמן לאפשרויות חדשות".
"אני שואפת שהרדיו יהיה מוערך ומואזן", מוסיפה זהר. "אמנם בעקבות המלחמה קיבלנו חשיפה רחבה, אבל הייתי רוצה שיכירו אותנו יותר. בנוסף, בא לי לפתח פרויקטים קהילתיים שמחזקים את הקהילה, כמו סדרת תוכניות רדיו רב-דוריות של תלמידים עם שורדי שואה, או שידור סיפורי חלוצים. כרדיו קהילתי יש לנו הזדמנויות שאין בתחנות גדולות יותר, ואלו החיבורים שמשלבים בין תיעוד למפגש אנושי. אני רוצה שנעוף על עצמנו, ובעיקר אני רוצה אופק, תקווה ושלום. אלו המילים בהן אני מסיימת כל תוכניות לאחרונה".

נקודה נשית 

ואיך זה להיות נשים שמנהלות רדיו? חגית וזהר שמחות לציין לטובה את המועצה האזורית, שבאופן כללי מעסיקה נשים רבות בעמדות בכירות. "אנחנו מקבלות פירגון וכבוד, וההתייחסות אלינו היא עניינית ולא על רקע מגדרי. צוות הרדיו מורכב מנשים בתפקידי הפקה, טכנאות, הוראה וכמובן שדרניות. האווירה אצלנו נעימה, חסרת כוחנות, וגם כשעולה חוסר הסכמה הדברים נידונים באופן פתוח וקשוב. אמנם אני המנהלת, אבל איני מחזיקה בשום ידע מיוחד על פני אחרים", מסבירה חגית. "לגישתי, חיפוש דרך עם כמה אנשים יחד הוא מעניין ופורה יותר ולעבודת צוות יש יתרונות רבים. המון יוזמות בתחנה שלנו עלו מהשטח, כמו 'רצועת הסטודנטים' והתוכנית 'חקלאייב'. בנוסף, אנשים רבים פונים אלינו בבקשה לקבל שעת שידור בהתנדבות. אני שואפת לאפשר מרחב עשייה ולתת לאנשים ערוץ להגשים את התשוקה שלהם. אם אשליט דעת יחיד זה לא יוכל להתממש".

זהר מתייחסת לנקודת המבט הנשית בשידורים עצמם, ששמה דגש על סיפורים אישיים והעלאת הפן הרגשי. "בשידור מיוחד שערכנו בחלוף שנה למלחמה, ראיינו את שלומי אפריאט מ'טופ-ליין'. מעבר להיותו שועל קרבות ותיק שמצלם במצבי סכנה ואף נפצע באחד מהם, הוא גם מפונה ממטולה. בחרנו שלא לדבר עימו על הנושאים הרגילים של צבא ועבודה, אלא שאלנו על המשפחה, על ההתמודדות רגשית ועל הפציעה שלו. יצאתי מהשידור בתחושה שהוא שמח שלא התמקדנו רק בעבודה שלו, אלא שראינו אותו באמת, ונתנו משקל לאישיות שלו ולדברים שהוא עובר".

היה משהו שהחלטתן לא להעלות או לשדר?
"הייתה פעם תוכנית שבמהלכה העלה השדרן משחקי תפקידים מגוונים, אבל בכל פעם התבטא באופן סקסיסטי ומחפיץ", מספרת חגית. "שוחחנו עימו, הסברנו ואפילו הפגשנו אותו עם מישהי ממרכז הסיוע להדגשת הנקודה, אבל הוא לא הבין את הבעייתיות. בסוף החלטנו להוריד את התוכנית. יש לנו גבולות ברורים, ואנו לא מסתירות את האג'נדה שלנו. באותו עניין, אני מעדיפה שלא להשמיע שירים של אייל גולן. כשהאירוע סביבו התעורר שוחחנו על זה בתחנה והבהרנו את עמדתנו. כששדרנים בחרו בכל זאת שיר שלו, הצענו לבחור ביצוע אחר". "אני משתדלת שהשידורים שלנו יעסקו בדברים שמתמקדים בגליל" מוסיפה זהר. "מלבד תוכנית הבוקר של אביהו שפירא (עמיר), במהלכה הוא מקריא ידיעות מעיתונים, אין לנו משבצת שעוסקת באופן מובהק בפוליטיקה. בזמנו, כשניסינו להשיג לתוכנית זו ראיונות עם פוליטיקאים, לא זכינו להיענות מצידם, כלומר גם לפני המלחמה הם לא 'שמו עלינו' יותר מדי. לכן החלטתי שגם אנחנו לא רוצים לשמוע את המילים הריקות שלהם, זה בזבוז זמן אוויר מבחינתי. לעומתם, ראשי רשויות ובעלי תפקידים מהצפון כן קיבלו את הבמה. אני נותנת מקום לנושאים ולאנשים שנקודת המבט שלהם יכולה לעניין את ציבור המאזינים שלנו".

** פורסם לראשונה ב'זמן קיבוץ' ב-14 בינואר 2025 **