לוקחת נשימה

לקבוע שיחה עם סיון דרי, זמרת, יוצרת ומורה לפיתוח קול – אינה דבר פשוט כל עיקר, בשל עיסוקיה הרבים; לא כל שכן בעת מלחמה, כשהפגזות ומטחים משבשים את סדר היום ואת הדעת.

סיון, המפונה מקריית שמונה למלון בטבריה, מנסה להתאושש מלילה ללא שינה ולהמשיך למרות הכול בשירת החיים. "אמנם ביטלו היום את מערכות החינוך, הילדים שלי נשארו איתי במלון ואני לא יצאתי ללמד, אבל אני כבר רגילה לתהפוכות ולשינויים, ובטוחה שבשעות הקרובות אחזור לעשייה", היא אומרת.

סיון (41) נולדה בפתח תקווה, אבל עברה בילדותה בין כמה מקומות מגורים בעקבות תפקידי אביה, איש צבא קבע. השינויים הרבים היו לא פשוטים, אך חידדו אצלה את המיומנויות החברתיות ואת יכולת ההסתגלות. כשהייתה בכיתה ד' התגרשו הוריה ובצעד מוסכם על כולם עברה עם אחותה לגור בבית הסבא והסבתא ברעננה.

על פניו נראה היה שההרכב המשפחתי החדש התרגל לנהל שגרת יומיום במהירות ובפשטות, אך מתחת לפני השטח געשו הרגשות. "התביישתי בכל הסיטואציה המשפחתית הזו, במיוחד כשבאותה תקופה לא היו הרבה ילדים בבית הספר שהוריהם התגרשו. זה היה הזמן שבו מצאתי בשירה מקום של רוגע ומרפא. הייתי מסתגרת בבית וכותבת שירים למגירה. במקום לדבר על המצב הרגשי שלי, שרתי אותו לעצמי בתת-המודע, כאילו מלחינה את הטראומה".

במקביל, הצטרפה סיון למקהלת בית הספר. במהלך החזרות לאחד מטקסי השנה, זיהתה המורה למוסיקה את כישרון השירה שלה ונתנה לה סולו. "כיתה ד' זכורה לי כנקודת מפנה משמעותית בחיי, כי בה למעשה התחלתי עם המוזיקה. כל כך התלהבתי מהכתיבה ומהשירה על הבמה, שהחלטתי כבר בנקודת זמן מוקדמת זו שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. גם כיום, כשאני מלמדת ילדים בגיל יסודי והם אומרים לי שזה חלום חייהם – אני בהחלט מבינה אותם, ויודעת שזו לא בהכרח מחשבה חולפת, כפי שמרגישים חלק מההורים".

סיון הנחושה סימנה לעצמה יעד והחלה לפעול למען הגשמתו. בתיכון שברעננה היא למדה במגמת מוזיקה, למדה פיתוח קול, הופיעה ברסיטלים והשתתפה בהרכבים מוסיקליים ובלהקות נוער. "השקעתי בתחום הזה את כל כולי והרגשתי שזה מה שנותן לי טעם וכוח לחיים, שלא תמיד האירו לנו פנים. במהלך השנים הקשר עם הוריי ידע עליות ומורדות, ולצערי, כשהייתי בכיתה ח', סבתי נפטרה מסרטן, כך שהסבא המדהים שלי נשאר לגדל אותנו לבדו. לולא הוא – אני לא יודעת מה היינו עושות. הוא חינך אותנו באופן מוקפד, לא ויתר לנו על דבר, אבל הצטרף לכל טיול שנתי ועשה הכול כדי שיהיה לנו טוב".

בצבא שירתה סיון בחיל הקשר. במקביל לתפקידה במשרד המפקד השתייכה להרכב המוזיקלי של החייל, ובמסגרתו המשיכה לשיר ולהופיע. עם שחרורה, בחרה בעבודה מועדפת שהתאימה בדיוק לכישרונותיה, והצטרפה לצוות הבידור במלונות באילת, בים המלח ומאוחר יותר גם בטבריה. "עבדתי בזה שלוש שנים אינטנסיביות. כל ערב הייתה לנו הופעה, ועברנו מבמה לבמה. זה היה מהנה מאוד, אך בסופו של דבר גם שוחק. עם זאת, אורח החיים הזה אפשר לי לחסוך כסף לצעד הבא שהצבתי לעצמי – לימודים בבית הספר 'רימון'. אמנם סבא חשש שיהיה לי קשה לשרוד בתחום המוסיקה וניסה לשכנע אותי לוותר על שאיפותיי, אבל אני התעקשתי. כשעברתי את האודישנים ל'רימון' הוא התרצה ונתן לי את ברכתו לעשות את מה שאני אוהבת".

כך, בגיל 23, נכנסה סיון בשערי בית הספר המבוקש למוזיקה. היא החלה לנגן על קלידים, שיפרה מיומנות בהופעה על במה ולמדה אצל טובי המורים, כיהודה עדר ואיריס פורטוגלי. "זו הייתה תקופה חלומית", נזכרת סיון. "הלימודים היו רציניים ומקצועיים אך התנהלו באווירה טובה ובמעטפת חברתית נעימה. נדרשתי להשקעה מרובה, ולהרבה תרגול ושיעורי בית. התכנים שלמדתי שם מלווים אותי עד היום, וכמורה למוסיקה אני מעבירה אותם גם לתלמידי".

במהלך לימודיה ב'רימון', התאהבה סיון במאור דרי, בן קריית שמונה. "הכרנו דרך חברים משותפים מהצבא. הוא הנסיך על הסוס הלבן לו חיכיתי". השניים עברו להקים את ביתם בקריית שמונה, שם גם נולדו שני ילדיהם (11,8). לאחר תקופת הסתגלות קצרה לצפון, החלה סיון לפתח את הקריירה המקצועית שלה. "בהתחלה לא הבנתי מה יש לי לעשות באזור הזה. אבל פתאום גיליתי את המרחבים הירוקים ואת השקט עם עצמי. זיהיתי כאן אנרגיות אחרות שפותחות הזדמנות להתחיל חיים מחדש, רחוק מכל העבר, ואפשרויות נפלאות לגדל כאן ילדים".

תוך זמן קצר היא התקבלה ללמד מוזיקה במתנ"ס 'כל נדרי', ולאט לאט נכנסה לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בקריית שמונה והובילה חוגים בשעות אחר הצהריים. בהמשך הצטרפה לסגל ההוראה במרכז 'קלור', והנהיגה שני הרכבי שירה.

כמי ששרה באופן מקצועי, הקימה סיון גם הרכב מוסיקלי משל עצמה, איתו היא מופיעה ברחבי האזור. אלבום משיריה יצא לאור ושירה, 'לוקחת נשימה', בהפקה מוזיקלית של יוגב סמינה, נשלח לרדיו והושמע ברשת ג', וב'רדיו ללא הפסקה'. והיו גם הופעות חימום לזהבה בן, בניה ברבי ויהורם גאון. בנוסף, "לאחר שנים של עבודה באולפן ההקלטות בסטודיו 'גולן', הבנתי שאני צריכה מקום משלי. ניצלנו את שנות הקורונה כדי לבנות עבורי סטודיו מקצועי צמוד לבית. הקפדנו על אקוסטיקה טובה ועל רמת אטימות בקירות, כדי שחלילה לא נפריע לשכנים. עד לפני המלחמה לימדתי שיעורי פיתוח קול משם. תלמידים הגיעו אלי מפה לאוזן, ואספתי סביבי מעגל לקוחות יציב. מניסיון חיי אני מאמינה בהתחלות מגיל צעיר. המטרה שלי היא לתת לילדים הזדמנות לבטא עצמם משלב מוקדם בחייהם. כיתות היסודי הן בהחלט זמן מתאים לפיתוח קול ולחידוד השמיעה המוזיקלית. גם הזמרת מיקה משה מכפר בלום למדה אצלי בהרכב המוזיקלי של מרכז 'קלור' מכיתה ג' עד ו'. כל מי שרק רוצה לשיר, אני נותנת לו את הכלים והאמצעים לכך. אנחנו מגיעים לרמת שירה איכותית ואז עוברים להקלטה מקצועית באולפן הקלטות. לדעתי בהחלט אפשר להתחיל לבנות קריירה מגיל צעיר".

אסון השבעה באוקטובר הפתיע גם את משפחת דרי. לילה קודם לכן חזרה סיון מהופעה וכשקמה בבוקר שבת, התקשתה להכיל את דיווחי החדשות. כעבור שבוע, בעקבות הוראת העירייה, התפנתה המשפחה לכחל, ובהמשך נדדו בין ארבעה מלונות בטבריה. "זו הייתה תקופה מאוד קשה. הילדים היו בפחדים ובחוסר יציבות, והשינויים הרבים שיגעו אותם. לפחות הם יכלו להתנחם בטיפול בארנב המחמד שלהם, אותו אנחנו סוחבים יחד איתנו לכל מקום. אני לא עבדתי, כמובן, בחודשים הראשונים. התלמידים שלי התפנו והתפזרו ברחבי הארץ והאזור, הייתי צריכה להתארגן מחדש מבחינה מקצועית ולקח זמן עד שהבאתי את הציוד הדרוש מהסטודיו בקריית שמונה לחדר שבמלון".

אבל דבר אינו עוצר אישה כמו סיון. כאשר חזר מרכז 'קלור' לתת את שירותיו, היא השתלבה במערכת ההוראה, ולימדה גם בכפר בלום וגם בשלוחה שנפתחה בצמח. דרך 'קרן קרב' החלה ללמד בתוך המלונות את ילדי הגנים והיסודי.

באחד מחדרי המלון בהן משתכנת משפחתה הקטנה, ארגנה סיון מרחב עבודה ובו היא נותנת שיעורים פרטיים לתלמידים שמגיעים אליה. "בשעות האלו הילדים שלי ובעלי יודעים שעליהם להעסיק את עצמם בחדר השני או ברחבי המלון. את פתאום מבינה מה היכולות שלך, ואפילו מה את יכולה להרוויח מסיטואציה שנראתה בהתחלה בלתי אפשרית. אני גאה להגיד שדווקא בתקופה האחרונה הצלחתי להרחיב את מעגל התלמידים וההוראה שלי. זכיתי בתלמידים חדשים מרמת הגולן ומטבריה, אני מארגנת טקסים על פי הזמנה מראש, יזמתי מופע ואולפן נייד איתם אני מגיעה לכל מקום. לא חיכיתי שיקרה משהו, אלא יזמתי ופעלתי. אני נותנת את כרטיס הביקור שלי, וחוזרים אלי. הופעתי עם מיקי גבריאלוב וילדי מטולה באולם בטבריה, ובקרוב אופיע עם אייל שביט בכנס של ההסתדרות. מתחושת חרדה שלא תהיה לי עבודה – פתאום יש לי המון הצעות. המלחמה הביאה אותי למקומות אחרים, ואפילו להתרחבות מבחינה תעסוקתית. למשל העבודה בגני הילדים – זה תחום שלא התנסיתי בו קודם. אני מגלה בזה הרבה הנאה, ומשלבת בשעורי המוזיקה גם תנועה ומיומנות של הופעה על במה. אני מרגישה שלמרות שהמפגשים שלנו נערכים במרחבים בלתי שגרתיים, במלון או בממ"ד, זכיתי לשמח את הלבבות הקטנים שלהם".

"במלחמה, המוזיקה הצילה אותי שוב, כמו לאורך כל חיי", מסכמת סיון את הריאיון. "באמצעותה יכולתי לשמח את עצמי וגם את סביבתי. כל המעברים בשנה האחרונה היו לי מאוד קשים רגשית. אני רוצה לחזור לבית האהוב שלנו, לסטודיו, לגינה, ובכלל לאזור הגליל העליון. זה יקרה רק אם באמת יהיה לנו בטחון ויציבות. כמובן שכרגע אי אפשר לדעת כלום, ולכן גם עכשיו אני נאחזת במוזיקה כדבר מרפא. נכון שהמציאות מאוד קשה, אבל אני מאמינה שאפשר למצוא במצבים כאלו גם דברים טובים. זו הזדמנות להבין מה הן היכולות שלנו ולעשות את מה שאנחנו אוהבים ומה שמחזק אותנו. השירה נותנת לי כוח. אני מאמינה במוזיקה ככלי לחיבור בין אנשים, וכאמצעי לריפוי ולביטוי. המוטו היומיומי שלי הוא – 'לא נפסיק לשיר', ואני מקיימת אותו הלכה למעשה".