המחאה תפורה עליה

כבר מגיל שלוש ידעה שיר כץ שתעסוק באופנה. "לא מזמן מצאה סבתא שלי במגירותיה חוברות ישנות שנקראו 'טופ מודל', אותן שמרה מתקופת ילדותי. נהגתי לשבת עם חברה, לצבוע את הדמויות וליצור להן מערכת לבוש. מציורים פשוטים זה התפתח יותר ויותר, ועם השנים הגעתי לרישום שכבר אפשר לקרוא לו סקיצות".

שיר, בת הקיבוץ, נולדה לגלי ולליאת שהגיעו לגליל מאזור חיפה והיו בין מקימי צבעון. את שנות ילדותה היא זוכרת בצבעים חזקים של ירוק, טיפוס על עצים, משחקי כדור עם חברים ותחושת חופש מתמשכת. "כל היום בילינו יחד מחוץ לבית, מתבאסים כשהערב יורד וההורים קוראים לנו לחזור. החברים שאיתם גדלתי נחשבים חלק ממשפחתי. הם היו נכנסים אלי הביתה בחופשיות, פותחים מקרר, ארונות, טלוויזיה, הכול הרגיש משותף. חיינו בתוך בועה בטוחה".  

כאשר הייתה בת 11 עברו הוריה להתגורר בעמק החולה, והיא למדה ב'עינת הגליל' ואחר כך ב'עינות ירדן' שבעמיר. "פתאום נדרשתי לבנות את עצמי במקום אחר, להכיר ילדים חדשים ולהבין את חוקי המשחק. ההסתגלות הייתה לי קשה ורוב השיעורים שיעממו אותי. בשלב די מוקדם הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי בבית הספר, במקום לממש את עצמי ואת התשוקה שלי לעיצוב אופנה. פעמים רבות ברחתי למחברת הסקיצות שלי, ואחרי שעות הלימודים הייתי משקיעה בכך את כל כולי".

בגיל 12 היא השיגה מכונת תפירה ובעזרת סרטונים ביוטיוב לימדה את עצמה לצייר גזרות ולתפור מוצרי אופנה. בגיל 14 כבר התנסתה בתפירת תיקים, ולמשך תקופה קצרה אף מכרה אותם בבוטיקים בקריות. "ראיתי סרטון שמלמד לעשות תיק תלת-ממד בצורת משולש. ניסיתי וניסיתי עד שיצא מושלם. אחרי שמישהי התלהבה וקנתה אותו ממני הכנתי כמה תיקים כאלו. למרות שחשבתי שיהיה לזה פוטנציאל, המכירות לא תפסו תאוצה, אבל לא התבאסתי, התרגשתי מעצם העובדה שמישהי מעוניינת בתיק שאני בעצמי הכנתי, וגם אם מכרתי מעט, עדיין הייתי מרוצה מאוד".

תיק מחומרי בניין ממוחזרים

אחרי שש שנים של מגורים בעמק, חזרה משפחת כץ לצבעון. שוב נאלצה שיר להסתגלות ישנה-חדשה, לחזרה אל החברים הוותיקים ולהיכרות עם חברים חדשים בקיבוץ. "חוויתי מעברים לא פשוטים, אבל בדיעבד ההתמודדויות האלו בנו אותי. למדתי שוב ושוב להתחיל מחדש. גיליתי שגם אם בהתחלה נראה ששום דבר לא הולך בקלות – בסוף זה תמיד מסתדר".

גם לאחר שבגרה ושירתה בשירות לאומי לא ויתרה על חלומה לעסוק באופנה. כדי להתקבל ללימודי תואר ראשון ב'שנקר' הכינה תיק עבודות ייחודי, במסגרתו הגישה ציורי ענק בהם שילבה קיפולי נייר בסגנון יפני ואף הכינה תיקים מחומרי בניין ממוחזרים. "עשיתי הליכת ערב בצבעון וראיתי שהשכנים שלנו בונים בית. בסביבת המקום נזרקו צינורות, מסמרים ואזיקוני פלסטיק, והרגשתי שאני נגנבת מהחומרים האלו. אפילו לקחתי משם פילטר של מכונת כביסה ויצרתי ממנו תיק. זה נשמע אמנם מוגזם ומסורבל, אבל בסוף יצא תיק שימושי. ככה זה אצלי. אני קמה בלילה ופתאום יש לי השראה לבגד כלשהו. עיצוב אופנה זה הייעוד שלי, ואני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בלי לעסוק בזה".

שיר התקבלה ל'שנקר', ובתחילת אוקטובר האחרון הכינה את עצמה לפתיחת שנת הלימודים השלישית שלה. בערב השישה באוקטובר הייתה בדירתה השכורה ברמת גן יחד עם חברה ללימודים. "פטפטנו בנחת, צחקנו ונהנינו. היינו ערות עד שלוש בלילה ואז הלכנו לישון. מוקדם בבוקר קמנו לאסון ולמלחמה. כל היום עשינו בירורים בטלפון, מחפשות אות חיים ממשפחותינו ויקירנו".

בצפון קיבלה משפחתה של שיר, כמו רבים מתושבי האזור, את ההודעה שעליה להתפנות מהיישוב. תחילה התארחה המשפחה אצל קרוביהם בקריות, ובהמשך טסו לחו"ל למשך ארבעה חודשים. "היינו זקוקים להרגשת ביטחון ויציבות. עדיין חקוקים בגופנו פגעי הקטיושה שנפלה במרפסת ביתנו במלחמת לבנון השנייה, והבנו שנכון יהיה אם נתרחק מכאן", אומרת שיר, שגם הרחק מישראל לא מצאה מנוח לנפשה. "זו הייתה תקופה מורכבת עבורי, כמעט ולא תפקדתי כשהיינו בחו"ל. לא רציתי לפספס את החלום שלי, חזרתי לדירה ברמת גן והתחלתי את שנת הלימודים בנחישות אך בלב חצוי. המרכז זו בועה שמכחישה את מה שקורה בפריפריה. הדברים ממשיכים, והבנתי שעדיף לנסות לחזור לשגרה כי אחרת אשאר מאחור. עשיתי פרויקטים עם לב קרוע מדאגות. הסביבה מראה תמיכה, אבל יש תחושה שאף פעם הם לא יוכלו להבין מה אני עוברת ועד כמה אני מרגישה תלושה. קהילת צבעון מפוזרת בכל המדינה. המשפחה שלי עוברת מסאבלט לסאבלט. המציאות מזעזעת – אבל הייתי חייבת למצוא את הכוחות כדי לתפקד ולא ליפול מהרכבת הזו".

תיק כדורסל קטן איתו ברחנו מהבית

תחושותיה החזקות של שיר הן שהובילו אותה לבחירת הנושא האישי שלה במסגרת קורס שנקרא 'אופנה אחראית, אופנת קיימות'. הסטודנטיות הונחו לבחור חפץ בהשראתו תיצורנה שתי מערכות לבוש. הן נדרשו לחקור את משמעות החפץ עבורן, להרחיב את מנעד ההתייחסויות אליו ובהתאם לתשובות העולות – לעצב קולקציה שלמה. "ישר חשבתי על תיק טיולים כחפץ שמבטא את כל הטלטלות שעברנו בתקופה האחרונה", מסבירה שיר את השתלשלות הפרויקט. "נזכרתי בתיק הכדורסל הקטן שאיתו ברחנו מהבית בתחילת המלחמה, והחלטתי להתמקד דווקא בתיקים האלו, שסמל קבוצת הגליל העליון מוטבע עליהם. מבחינתי הם חלק נכבד מילדותי. אחי ואני שיחקנו בקבוצה, ואבא שלי היה מתנדב מסור בה. זהו תיק שמסמל בעיניי את האחדות של הגליל ואת האופי המיוחד של הצפון".

שיר פתחה במחקר שהחל בנבכי נשמתה והתרחב לשיחות עם מפונים וכאלו שבחרו להישאר בביתם. "בדקתי את המושג 'בית' ומתהליך הבירור זיקקתי שלוש מילים: 'מחסה', 'מקלט' ו'הגנה'. שאלתי את עצמי – איך זה יכול להיות שאנו חיים היום במציאות שאינה מחזיקה את כל המשמעויות הללו? הרי כל הסביבה קורסת ולא מקבלת את התנאים הבסיסיים הללו. איך יתכן שזמן רב כל כך הבית שלנו לא מתקיים והסביבה הבטוחה שלנו קורסת? ככל שהזמן עבר, וקיבלתי עוד ועוד תמונות של שריפות וחורבן מהגליל היפה שלנו, הבנתי שבכוונתי להשתמש בפרויקט שלי כדרך לבטא את תחושת התלישות והגעגועים הביתה".

שיר השיגה 16 תיקי כדורסל של הפועל גליל עליון והחלה לפרק אותם לגורמים על מנת לייצר מהם מערכת לבוש חדשה. בנוסף, למרות הקושי הגדול לתפעל אותם, בחרה להשתמש גם בבדים של שקי שינה ואוהלים, המייצגים בעיניה מסע נדודים. "היה לי חשוב להתעסק גם עם חומרים שאינם ברורים מאליהם. בדים של אוהלים הם עבים מאוד, ולמרות ששברתי עשרות מחטים, עדיין עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. לכל חומר שבחרתי הייתה משמעות עבורי, והקפדתי לנצל כל רכיב ופריט, כדי לשמור על רמת מחזור גבוהה ולמזער את כמות הבלאי".

מבט מעמיק במוצרי האופנה של שיר מבהיר לחלוטין את דבריה. היא לקחה את ראשי הרוכסנים שפירקה מהתיקים והרכיבה אותם לכדי תיק חדש. כמו כן עיצבה תיק שיכול להפוך לשמלה ובכך העניקה למוצר שני שימושים. בגמר התהליך הוצגו הקולקציות של שיר וחברותיה בדיזינגוף סנטר, מול קהל מזדמן ובעיקר בנוכחות מבקרים חיצוניים שנתנו משובים על מערכות הלבוש. יצירותיה הייחודיות של שיר זכו לפרגון רב.

מסר בתוך הבגדים 

"עם כל המורכבות של המצב העכשווי ושל הבחירה בחומרים מאתגרים, נהניתי מאוד מהפרויקט, כי הבאתי את עצמי ואת מה שמעסיק אותי. עוד לפני שתפרתי את קולקציית הלבוש, עבדתי קשה כדי לפרק את התיקים, הפכתי אותם למספר רב של פטצ'ים, ומהם יצרתי בד מחודש שהרכיב את הפרויקט. זו הרגשה אחרת לגמרי מחיפוש אחרי בד מוכן מהחנות. זכיתי לסיפוק מעצם יצירת הטקסטורה בה בחרתי. יש משהו מטורף בלקחת פריט מסוים שאינו בשימוש, לפרק אותו, ולהעניק לו חיים חדשים ויעילים. נכון שהעדכונים שקיבלתי מהצפון והתמונות של השריפות בגליל שברו לי את הלב, אבל זה דווקא נתן לי יותר מוטיבציה לעשייה ולהעברת תחושותיי. החלטתי לא לשתוק, אלא לשלב את מסרים בתוך הבגדים. הדפסתי על הבד כיתוב של קריאת S.O.S ומסביבו הוספתי הרבה סימני קריאה וכוכביות כדי לטשטש את זה מעט. כך שידרתי מסר, שאני מרגישה שמנסים לטשטש את המצב שלנו ולהתעלם ממנו בכוונה. רעיון נוסף היה לשלב לאורך קו המכנסיים עיניות שנמצאות בתיקים ובאוהלים, כדי לסמל שיש עיניים שמעדיפות לא לראות את המצב לאשורו. כמו כן, מערכות הלבוש שיצרתי יועדו לכסות את פני הדוגמנית כך שמצד אחד העבירו תחושה של מחסה והגנה, אבל מצד שני, מכיוון שהביגוד היה עשוי מבד תיקים עבה – זה הכביד עליה ויצר תחושה של מציאות מעיקה שאי אפשר להימלט ממנה. כשהתחלתי את הפרויקט לפני ארבעה חודשים, לא חשבתי שהוא יהיה עדיין אקטואלי בשלב הזה של השנה. בלתי נתפס שהמציאות שלנו לא השתנתה, ובממשלה לאף אחד לא אכפת. רואים את המצוקה ומתעלמים, ממש כמו העיניות במכנסיים. הלוואי ובעתיד אוכל ליצור משהו עם תקווה, אבל אם המצב לא ישתנה חלילה, אמשיך לתפור מחאה".

פורסם לראשונה ב'זמן קיבוץ', 10 בספטמבר, 2024.