גם במקומות האפלים ביותר, יכולה להתגלות אנושיות

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

צילומים היסטוריים: מתוך 'שבועה', רם אורן / 'בלב העופל', אריה סגלסון

היה זה עוד יום עבודה רגיל במשתלת כפר גלעדי. הצוות היה עסוק בענייניו, כשאדם מבוגר ולא מוכר בעליל ניגש אל אתי ברנזון, אחת מעובדות המקום, ושאל אותה האם היא מכירה את אלישבע ברנזון.

"ברור", השיבה אתי, "היא החמות שלי, במה העניין?". הגבר, אריה סגלסון, הסביר שברצונו להיפגש עם אלישבע כדי לספר לה על אביה. "הוא הציל אותי, ועוד רבים אחרים ממוות בטוח בגטו", אמר; "היא צריכה לדעת שאבא שלה עשה דברים גדולים, ובכוונתי לכתוב על כך ספר".

בני משפחתה של אלישבע ידעו שנולדה בגרמניה לאמא יהודייה ולאבא גרמני. הם שמעו ממנה שעלתה לארץ בגיל 18 בערך, ולאורך כל השנים היא דיברה באהבה על ילדותה ועל שני הוריה. כיוון שכך, לא ייחסה אתי חשיבות רבה לדברי אריה. "לתומי חשבתי – מה כבר יכול להיות, הרי יש כמה סיפורים על גרמנים שהצילו יהודים בשואה, וכנראה שזה אחד מהם".

עוד באותו הבוקר נערכה הפגישה בין אריה לאלישבע, שבסופה העניקה אלישבע הנרגשת לאריה כמה תמונות מהאלבום המשפחתי, לטובת הספר שכתב. "היא הייתה אז בערך בת 75, ואיש מאיתנו לא ידע שאריה המתין 50 שנה לפגישה הזו", מספרת אתי. כעבור מספר שבועות נכנס ישעיהו ברנזון, בנה של אלישבע, אל ביתו, כשבידו הספר 'בלב העופל', שכתב אריה סגלסון בהוצאת 'יד ושם'. כשהגיש אותו לאתי אשתו, סירבה לקרוא בו. "בכלל לא רציתי לקרוא ספרים על תקופת השואה. אמרתי לעצמי – אדפדף מתוך נימוס, אמצא שורה או שתיים על קרל רינק, אביה של חמותי, ואסיים בזריזות את המשימה הזו". אך בעודה מעלעלת בין הדפים, נפלה עליה הבנה מרעישה: "מה קורה פה?, אמרתי לבעלי בתדהמה, מהספר עולה שסבא שלך היה קצין נאצי, שפעל כסגן מפקד הגטו בקובנה!" נסערת מהמידע החדש והמטלטל, סגרה אתי את הספר, אך משגברה עליה סקרנותה החלה לעקוב אחר כל הכתובים שהתייחסו לקרל רינק. הקריאה חשפה בפניה דמות מורכבת, שנדרשה להתמודדויות קשות, באחת התקופות האפלות בהיסטוריה. 

הלגה (אלישבע) רינק נולדה בשנת 1921 למירה היהודייה ולקרל הנוצרי-גרמני. כרבות מהמשפחות המעורבות אותה עת, נהגו להדליק בבית נרות שבת ולציין חגים יהודיים, לצד קיום אורח חיים גרמני לכל דבר. הלגה זכתה לחיים טובים ומאושרים בגרמניה, שנחשבה אז מדינה עשירה, תרבותית ומפותחת. היא הייתה תלמידה טובה, שאהבה את בית הספר ואת חבריה, אך בשנתה האחרונה בתיכון התחולל השבר הגדול: בעוד היא מתכוננת לתעודת הצטיינות על מאמציה והישגיה בלימודים, התפלאה לגלות שבכל המקצועות מופיע הציון 60 בלבד. כשעלתה לחדר המנהל לשאול לפשר העניין, השיב הלה בבוז, "ליהודים לא מגיע יותר מ 60!" וסילק אותה. בוכה ונסערת חזרה לבית הוריה. האדמה היציבה עליה פסעה הזדעזעה, המקום אליו חשה שייכות – התנכר לה.

זמן קצר אחרי כן נקרא קרל, אשר שירת בצבא הגרמני, למפקדה הנאצית, שם נאמר לו כי חייל גרמני אינו יכול לחיות בבית אחד עם אישה ובת יהודיות, וכי אם ברצונו להישאר בצבא עליו להיפרד מבנות משפחתו, או שחוקי נירנברג יחולו גם עליו. קרל בחר להישאר בצבא במחיר הפרידה מאשתו ומבתו, ותוך סיכון רב והפעלת קשרים אישיים הצליח להעלות את אלישבע על אונייה לפלשתינה.

■

אלישבע הגיעה ארצה בשלום והצטרפה להכשרה חלוצית בקיבוץ אשדות יעקב, שם גם הכירה את מנדל, בעלה. עם התגברות המלחמה בגרמניה נותק הקשר עם הוריה. כל שנותר לאלישבע הייתה הידיעה שלאימה אורבת סכנת חיים בשל יהדותה, ושאביה חייל פשוט בצבא הגרמני. לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר לדפנה ונולדו שני בניהם הראשונים – עמי וישעיהו.

חלפו מספר שנים, ובאוגוסט 1945 פתחה אלישבע את עיתון 'דבר', ונתקלה בכתבה של הציירת אסתר לוריא, המוסרת רשמים מהנעשה בגטו קובנה. במהלך דבריה הזכירה לוריא את סגן מפקד הגטו, קרל רינק. עיניה של אלישבע חשכו. היא סירבה להאמין שמדובר באביה האהוב, הנעים לבריות, שהיה רק חייל פשוט, ומיהרה לכתוב מכתב ללוריא, בו פירטה אודות הסיפור המשפחתי. "אבי רחוק מנאציזיות", מקריאה לי אתי שורות מהמכתב, "וזכיתי לקשר מכתבי רציף עימו לפני שפרצה המלחמה". בתקווה שהמפקד המדובר איננו אביה, ביקשה אלישבע מלוריא להציג פרטים, כשמו השני של האיש או עובדות הקשורות בחזותו החיצונית, אך לא זכתה למענה. כצעירה שבנתה את חייה בקיבוץ של שנות הארבעים, החליטה אלישבע להסתיר את עברה לחלוטין ומלבד מנדל בעלה, לא ידע איש בסביבתה שיתכן ואביה קצין נאצי. "זה בוודאי לא היה דבר שאפשר להגיד בציבור", מסבירה אתי נחרצות. "ומכיוון שהיא חששה מאד מתגובות חברי הקיבוץ, המשיכה לחיות את חייה, תוך שהיא בונה סביבה חומות מסוגרות. אישה שמסתירה סוד נורא, שפוחדת להסתכל לאנשים בעיניים בכל שנה ביום השואה. הרי אם מישהו יחשוף את הסוד – היא לא יכולה לצפות איך יתייחסו אליה. אני משערת שהיא חיה מתוך מצוקה נפשית עצומה".

■

קרל רינק אכן היה סגן מפקד גטו קובנה, אך לפי עדויות השורדים ניתן להבין שהיה "גרמני אחר", או כפי שנכתב בספרו של סגלסון: "אפילו הילדים שפיתחו חושי הישרדות מחודדים, הבחינו במבטו הייחודי, וכינו אותו 'הגרמני הטוב'".

רינק, בניגוד לכל החיילים הגרמנים, גילה אנושיות כלפי היהודים, והצליח ליצור עימם יחסי אמון קרובים. משה סגלסון, דודו של אריה, היה האחראי על בתי המלאכה בגטו, ומתוקף כך ניהל קשר רציף עם רינק, והעביר ממנו פקודות וידיעות אל שאר יהודי הגטו. למי שעבד בבתי המלאכה היה סיכוי גבוה יותר לשרוד, ובתקופת פיקודו של רינק גדל מספר העובדים בבתי המלאכה בעידודו. "זה דבר מרשים וראוי להערכה לאור המציאות הקשה בה חיינו כולנו", מציין אריה סגלסון בספרו.

באחד הימים ניגש רינק למשה סגלסון, ושאל אותו למספר הילדים הנמצאים במחנה. משה, שחשש כי רינק טומן לו פח, השיב כי הוא אינו עובר את המכסה המותרת. אף שהפציר רינק במשה שיחשוף בפניו את האמת, עמד סגלסון בסירובו. רינק, שהבין את מניעיו, אך כבר ידע כי צפוי חיפוש נרחב אחר הילדים, פנה ללכת מהמקום, ורק הפטיר: "בשעת הצורך – אל תהסס לקרוא לי". ואכן, תוך זמן קצר פשטו חיילים אוקראינים על המחנה והתגודדו מתחת לעליית הגג בה התחבאו הילדים, ביניהם גם בתו של סגלסון. בלית ברירה לקח סגלסון את הסיכון וקרא לעזרתו של רינק. משהגיע במרוצה, עצר רינק את האוקראינים בטענה שהקולות הנשמעים מקורם בחולדות, וכי המקום נקי מילדים יהודים. סיועו המיידי הרחיק את האוקראינים ואיפשר ל-35 ילדים צעירים לנשום לעת עתה לרווחה.

סיפור זה הוא רק אחת מהעדויות המציגות את מעשיו יוצאי הדופן של רינק לטובת יהודי הגטו ואחרים. בדרכים מתוחכמות, שאינן מעוררות חשד, הוריד נערים ממשאית שנסעה לשטח ההוצאה להורג, מנע מחיילים ברחוב להפשיט נער יהודי ממכנסיו וכך עזר להסתיר את זהותו, מנע התעללות ועונשים מיהודי הגטו לאחר בריחת 12 נערים מהמקום, הודיע לסגלסון ואנשיו על מועדי פשיטות של הנאצים, ודאג להעלות את מכסת הילדים המותרת בגטו.

לקראת תום המלחמה זימן רינק את סגלסון לפגישה בארבע עיניים. לא בכדי בחר דווקא ביום בו נערכו מעצרים של יהודים בעלי תפקידים בכירים בגטו; כך התכוון להציל את חייו. סגלסון עצמו הניח כי יום מותו הגיע, וכי הספקות שקיננו בו כלפי הקצין הנאצי עומדים להתממש בעוד רגעים ספורים. ליבו כמעט וניתר מקרבו כשפנה אליו רינק ואמר: "שב, מר סגלסון". סגלסון המופתע שאל את רינק מדוע הוא פונה אליו בשפה מכובדת. "כאן, לבד, אנחנו פשוט שני אנשים", השיב רינק בשקט, והחל לפרוש בפניו את סיפורו האישי, וכיצד נאלץ להתנתק מבנות משפחתו האהובות. לבסוף השביע את סגלסון באומרו: "אני לא יודע אם נשרוד את המלחמה, אבל אם תצליח לעלות לפלשתינה, אני מבקש שתמצא את בתי ותספר לה שלא שכחתי אותה לרגע. עשיתי ככל שיכולתי". אז מסר רינק לסגלסון ההמום את שם הבת והקיבוץ בו היא חיה, ושניהם חזרו לגטו בשתיקה, איש איש בתפקידו – קצין נאצי ושבוי יהודי.

למרבה המזל שרד סגלסון את המלחמה. ב-1949 עלה לארץ והצטרף למשפחתו, שחיה אז בתל אביב. כשהשבועה בראש מעייניו, החל להתחקות אחר עקבות בת הקצין, עד שהגיע לקיבוץ דפנה.

אילו הוסרטה הפגישה בין אריה לאלישבע, ניתן היה לשמוע את המוזיקה המתגברת, המתח שעולה, הלמות הלבבות, ורעם מצלתיים המסמל את גדיעת הפגישה. משה ניגש אל אלישבע כדי לספר לה מעדות ראשונה על מעשיו הטובים של אביה, והציג את עצמו כשורד גטו קובנה. אלישבע, שקישרה במהירות בין דבריו לבין כתבתה של לוריא, הבינה כי אכן היה אביה קצין נאצי. גופה רעד, זיעה כיסתה את מצחה, ואוזניה שמעו רק בליל של דברים. ההלם בו הייתה נתונה לא אפשר לה להקשיב לסגלסון, ובסערת רגשותיה – קמה וברחה. משה ההמום שב אל משפחתו בצער ובמפח נפש, ומאז עלו בתוהו כל ניסיונותיו לאורך השנים ליצור עם אלישבע קשר.

50 שנים חלפו. לאלישבע ולמנדל נולדו עוד שתי בנות, והם עברו לכפר גלעדי שם חיו כחברים מן המניין. אופייה הסגור והקשוח של אלישבע כבר התקבל כעובדה מוגמרת. חוג חבריה היה מצומצם מאד, וגם את ילדיה גידלה במרחב קהה רגשית.

עם פטירתו של משה קיבל אחיינו, אריה סגלסון, את עיזבונותיו. בין הדפים ויומני הזיכרונות, מצא אריה גם את המכתב ששלחה אלישבע ללוריא, והחליט להשלים את המשימה שהוטלה על דודו. הוא איתר את הבת, שכבר הייתה אז בת 75 לערך, שבעת שנים ומכאובים. בשיחת טלפון קצרה הזדהה, וביקש ממנה לאפשר לו לפרט בפניה את כל אותן פעולות שעשה אביה לטובת הצלת יהודים. הפעם הסכימה אלישבע לשתף פעולה. אריה הנרגש הגיע לכפר גלעדי, וכאילו יד נעלמה כיוונה אותו פנה למשתלת הקיבוץ וניגש באקראיות לאתי ברנזון, כלתה.

"עכשיו את מבינה למה הסיפור הזה בחר בי?", אומרת אתי בעיניים נוצצות. משסיימה לקרוא את 'לב העופל', אחזו בה תחושות סקרנות, זעזוע והתרגשות. בעלה וגיסה, בניה של אלישבע, לא היו שותפים לסערת נפשה, והיא החליטה להיות שגרירת הסיפור המשפחתי. כשהתקרב יום השואה, פנתה לכרמלה גורלי, דורית תמיר ועדה ענבר ז"ל, שהנהיגו את הטקס הקיבוצי, ושיתפה אותן בסוד שנחשף. "אני חייבת להן תודה גדולה, כי הן גילו רגישות רבה לעניין. החלטנו יחד שטקס יום השואה באותה השנה יוקדש ליהדות קובנה ולספר 'לב העופל'. אורגנה התכנסות מכובדת, במהלכה הוקראו קטעים מהספר, תוך שותפות מלאה עם אלישבע, שבעצמה הדליקה את נרות הזיכרון באותו הערב. כשהבחנו שליבם של הנוכחים פתוח, ושהוסרו ההתנגדויות הצפויות, אמרנו לקהל: "והבת של קצין האס-אס רינק יושבת עימנו היום".

בדקה הראשונה השתררה דממה. ואז, אחרי הסדרת הנשימה, ניגשו החברים ההמומים לאלישבע, הניחו יד חמה על כתפה והנהנו בראשם לעברה כסימן לתמיכה וקבלה. אלישבע הייתה מרוגשת מאד. כשנשאלה מדוע ברחה מסגלסון לפני חמישים שנה, אמרה – "כל כך אהבתי את אבא, שלא יכולתי לשמוע עליו דברים רעים". הטלטלה שעברה, לצד העול הכבד שהוסר ממנה, שינו את פניה. בימים שלאחר מכן, כך סיפרו אנשי הקיבוץ, ניבט מעיניה אור חדש.

אריה ואלישבע המשיכו לשמור על קשר, והיא הודתה לו לעד על שהחזיר לה את דמות האב שהכירה, ועל שגאל אותה מסודה. בשנת 2006 עוד הספיקו אריה ואלישבע להיפגש בפעם האחרונה, ולמחרת, ערב ראש השנה, היא נפטרה מן העולם.

על משפחת האם, מירה רינק, לא ידוע דבר. מן הסתם נלקחה לאחד הגטאות או מחנות הריכוז ונספתה במלחמה. רינק עצמו שרד, אך לא זכה מעולם לראות שוב את בתו. חבילת המכתבים האישיים ששלח לאלישבע בחייו הועברה לגנזכי 'יד ושם'.

אתי, איך הפכת דווקא את להיות נושאת הדגל של סיפור המשפחה?

"זה אמנם לא הסבא שלי, אבל כשקראתי את הספר 'לב העופל' ממש חוויתי את המאורעות והגבתי בהתרגשות ובבכי. התמלאתי בסקרנות, וממש השתוקקתי להכיר את דמותו של רינק לעומק. איני נושאת את המטענים האישיים של בני המשפחה האחרים, והאופי שלי אינו סגור כשלהם. ההגעה המקרית של אריה סגלסון למשתלה, ופנייתו הישירה אלי – נטעו בי תחושה של שליחות. הרגשתי שאיני יכולה לשתוק. כיום אני מוזמנת בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לספר על חייהם של קרל ואלישבע בבתי הספר וביישובי הגליל. מבחינתי זו הדרך הנכונה לזכור ולהזכיר אותם, ולהדגיש בפני כולנו, שגם במקומות האפלים ביותר, יכולה להתגלות אנושיות".