הידעתם שאת דרכו החל קיבוץ כפר סאלד שלמרגלות צפון הגולן דווקא בגדרה שבשפלה? שבעה עולים מגרמניה, בוגרי תנועת נוער הקשורים לקיבוץ המאוחד, קיבלו במקום בשנת 1934 שתי רפתות עזובות והשתכנו בהן. עם הצטרפותן של קבוצות עולים נוספות מהונגריה וטרנסילבניה הוקם בסמוך קיבוץ שער הנגב כעבור כשנה, אך בחלוף הזמן התברר לחברים כי המקום אינו מתאים להתיישבות, והחל חיפוש אחר אדמות באזור גברעם, כפר אליהו ובקרבת חפץ חיים של היום. וכך, בשנת 1942, שמונה שנים אחרי הגעתם, החליטו המתיישבים לעבור לגליל וכוח חלוץ של כשלושים חברות וחברים נשלח לתל קליל כדי להכין את השטח.
הוריו של אבנר רוט היו בין העולים מהונגריה שהצטרפו לקבוצה המתגבשת בשער הנגב. הוא עצמו נולד בשמיני בספטמבר 1940, "יום ההפצצה האיטלקית על תל אביב", הוא מספר; "לפניי נולדו עוד כמה ילדים בודדים, כך שאני נכלל בעשיריית הילדים הראשונה של הקיבוץ". משער הנגב עוד זכורים לו המגורים באוהלים ומבנה הבטון היחיד אשר שימש כבית תינוקות. הקבוצה התפרנסה אז, בין השאר, ממפעל לייצור צעצועי עץ, שם עבד גם אביו, שבהמשך נשלח לקורס צניחה מטעם הבריטים (קורס בו התלמדה גם חנה סנש) במטרה להגיע לקווי האויב הנאצי בהונגריה. אימו עבדה ראשית במטבח, אחר כך טיפלה בילדי הקיבוץ; אך עם צאת החברים להכשרת השטח בגליל יצאו שניהם לתל קליל בעוד אבנר הפעוט נותר בשער הנגב תחת השגחת מטפלות. ב-5 באוגוסט 1943, במעמד חגיגי ומכובד בנוכחותה של מקימת ארגון 'הדסה' ו"אם עליית הנוער", הנרייטה סאלד, הונחה אבן הפינה בקיבוץ שנוסד על שמה. מיום זה הועבר למקום כל הרכוש הקיבוצי – שתי משאיות, סוסים, פרות חולבות, ליפטים ניידים ועוד. גם החברים והחברות העתיקו מושבם לצפון, ביניהם אבנר בן השלוש, שהתאחד בכפר סאלד עם משפחתו. המייסדים האחרונים הגיעו למקום ב -1944.
■
לאבנר זיכרונות "מחוררים" מהתקופה ההיא, אך עדיין צרובות בו תמונות הנוף הגלילי שאפיין את ימי ילדותו: "תנאי החיים בשנים הראשונות היו קשים, והאמצעים היו פרימיטיביים מאוד. הקרקעות שנמסרו לקיבוץ היו משובצות אבני בזלת, ובמשך עשרות שנים עסקו החברים בסיקולן מהשדות. ביצות החולה היו קרובות מאוד לשטחי הקיבוץ והגיעו עד לגבעת הנרקיסים. עצי דומים, שיטה ואטד צמחו בכל מקום, ובמאמצים גדולים עקרו אותם כדי להכשיר קרקעות לחקלאות". החשמל ליישוב סופק על ידי גנרטור, בכל יום רק לשעות ספורות; בשל תצרוכת החשמל הנמוכה במקום, רק כעבור 20 שנים סוף סוף חובר הקיבוץ לחברת החשמל. במטבח בישלו החברות על כירה שחוממה על ידי ברנר, בעבודה מאומצת, זיעה וחום. אספקת מזון דלה הובאה מדי בוקר מקיבוץ דפנה בעזרת עגלה ופרדות, ומאוחר יותר במשאית רעועה שנסעה בדרכי עפר. "לא היו ברשותנו מקררים, כך שלא היה איך לשמר את המזון. רק מאוחר יותר, בשנות החמישים, עלתה תנובת הפרות, הוקם גן ירק ונשלחה אספקה רצינית יותר מחיפה". לפחות נושא המים לא היווה בעיה חמורה, כי הקיבוץ התברך במעיינות טבעיים סביבו. בתל קליל שאבו החלוצים ידנית מים אשר יועדו בעיקר לשימוש המטבח הציבורי, בעוד המקלחת והכביסה נערכו במעיין עצמו. בסוף שנות הארבעים נמתח קו מים מהמעיינות שבין כפר סאלד לשמיר ועד לנקודת הקבע, והמים ירדו בגרביטציה.
שישים הילדים הראשונים של הקיבוץ נולדו עוד במשמר הנגב, ובמהרה התארגנה עבורם מערכת חינוכית, כששולה כץ-גולן (אשתו של נחום גולן, מפקד חטיבת גולני) משמשת כגננת הראשונה. כבתנועה הקיבוצית כולה, הונהגה בכפר סאלד לינה משותפת. "את ההורים ראינו רק שעתיים ביום, בין ארבע לשש, ואז חזרנו לבית הילדים לארוחת ערב ולשינה", נזכר אבנר, שכיום כבר מעז להודות כי הסידור הזה לא בהכרח היטיב עימו, "ולמרות חוסר ההיגיון שבזה", הוא מוסיף, "גם ילדותיי התחנכו כך". ההווי החינוכי הזכור לו אפיין רבים מקיבוצי הגליל אותם ימים: לימודים בבית הספר המקומי עם מורים מחברי הקיבוץ, יציאה שבועית לטיולים רגליים באזור, לינה בחופי הכנרת בחופשות הקיץ והשתלבות בעבודה בענפי הקיבוץ כבר בחטיבת הביניים. "קיבלנו אחריות מלאה והיינו כאחד העובדים המבוגרים. אני בחרתי לעבוד במטע, וגם שנים אחרי כן המשכתי בתחום החקלאות".
■
דוד כרמי הגיע לכפר סאלד מרמת גן כשהיה בן 15. תמיד חלם לעבור לקיבוץ, וכך הגיע ביוזמתו למזכירות הקיבוצים בתל אביב, שם נפגש במקרה עם אלי למברגר, חבר כפר סאלד. "ליבי נמשך לקיבוץ המרוחק בגליל", הוא מספר. בבואו כבר היה הקיבוץ כבן 12 שנים, ותנאי החיים "כבר הפסיקו להיות קשים מאוד", כהגדרתו; "בשטח עמדו בתים, מעט מדרכות ללא כבישים, ענפי שדה מבוססים ופעילות תרבותית שנודעה בכל התנועה הקיבוצית". במהרה התערה דוד בחברה, הצטרף ללימודים בבית הספר המקומי ועבד בגן הירק. חודש אחרי הגעתו הוצמדה לו משפחה מאמצת מדור המייסדים, יונה ויונה דיין ז"ל, איתם שמר עד יום מותם על קשר אמיץ. "הם סיפרו לי את תולדות הקמת הקיבוץ והמדינה באופן שעורר את התפעלותי והערצתי לדור הזה, כך שאני מרגיש שייכות עמוקה למקום", הוא מספר. כגמלאי בחר לעבוד בארכיון הקיבוץ, ולהעביר את אותם פרקי היסטוריה לדורות הבאים.
■
החיים ביישוב ספר תחת איום בטחוני מתמיד לא הרתיעו את דוד; לטענתו גם לא את מייסדי הקיבוץ. "כולם הבינו בדיוק לאיזה אזור מגיעים, ולכן היו מאורגנים מצוין", הוא מצהיר. "עד 1948 היה הקיבוץ מוקף כפרים ערביים והוא התנהל מולם בשיטת 'כבדהו וחשדהו'. לעיתים היו יחסים טובים ובמקביל גנבות והשחתת השדות. במלחמת השחרור הקיבוץ היה נצור, וכבר בינואר הותקפנו על ידי פלוגות קאוקג'י (מפקד צבאי ערבי-סורי שלחם כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל במרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות . בא"י). למעשה, היינו היישוב הראשון שהותקף על ידי צבא ערבי".
לאבנר זכורה המתיחות הביטחונית כהרפתקה משעשעת עבור הילדים. "במלחמת השחרור עוד לא היו מקלטים להסתתר בהם, ולכן המטפלות צעקו לנו להיכנס מתחת למיטות. למרות שהן היו בלחץ נוראי, אנחנו התייחסנו לכך כאל סרט פעולה, ונהגנו לעמוד ליד החלונות ולדווח זה לזה על המתרחש בשטח". גם בשנות החמישים, כשהסורים ישבו מעל הקיבוץ, לא נרשמה התרגשות מהאיום הממשי. "יום אחד, בעודנו משחקים כדורסל במגרש עפר, ראינו פתאום שהאדמה 'קופצת'. אחרי כמה דקות נשמעו יריות ונקראנו להיכנס לבתי הילדים, אבל זה לא היה עניין גדול מבחינתנו". ניסיונות לפגוע ביישוב נערכו הן מצד רועים מקומיים והן מצד הצבא הסורי. "בכל שנה שרפו הסורים את השטחים ליד הגבול, כך שהאש הגיעה לגדר הקיבוץ. לא סתם קראנו למדרונות המזרחיים 'ההר השחור', אבל תמיד היינו מוכנים, וכל אחד ידע מה תפקידו בזמן תקרית. מלחמת ששת הימים הורידה מהעול הבטחוני, אך עם התחממות הגבול הצפוני בשנות השבעים חזרנו להתנהל כיישוב ספר. אמנם לא סבלנו כמו קריית שמונה ומטולה, אבל עדיין היינו תחת הפגזות שאילצו אותנו לשבת במקלטים ולהיערך לחיים מתחת לאדמה", דוד נזכר.
■
דווקא תקופת הפילוג הייתה זו שהותירה את חותמה כטראומה של ממש. המבוגרים ניהלו מאבקים אידיאולוגיים לוהטים, ואף שניסו למזער את הנזק ולהרחיק ממוקדי הוויכוח את הילדים, לא נמנעה מאלה תחושת המשבר. אבנר זוכר היטב את החבל שנמתח בחדר האוכל והפריד בין אחדות העבודה למפא"י. "הכעסים בחברת המבוגרים התפרצו, ומסגרות היישוב המוכרות התפרקו, כולל מערכת החינוך. כילדים נותרנו ברשות עצמנו, ללא השגחה, ומתוך כך עשינו הרבה שטויות. למשל – ביום שמש נעים אחד באמצע החורף, יצאנו לטייל ולחפש נרקיסים בלי להודיע לאיש. אף מבוגר לא ידע לאן הלכנו, ורק כשחזרנו הבנו איזה בלגן היה בהעדרנו. במקרה אחר פרצנו לבתי מחלקת הנח"ל, לקחנו כדורי רובים, פרקנו אותם והוצאנו את אבק השריפה. ערמנו רעפי גג ופוצצנו אותם לשמיים".
בתום ויכוחים סוערים התפלג הקיבוץ, ובשנת 1952 עברו מחצית מאנשיו לגבעת חיים איחוד. "שנים אחר כך עוד ניכרה כאן אווירה קשה; בענפים חסר כוח אדם, מערכת החינוך הצטמצמה, הילדים התגעגעו לחבריהם והטראומה החברתית הותירה חותמה", מספר דוד. "בתנועה הקיבוצית הבינו את מצבנו והפנו לקיבוץ עולים חדשים מדרום אמריקה. השילוב בין קבוצת הייקים המייסדים לבין הברזילאים היה מאתגר, אבל אפשר לסכם זאת כמהלך מוצלח. השפענו אלה על אלה לטובה, ולאחר תקופת חשדנות קצרה תפסו הדרום-אמריקאיים עמדות מפתח בכל תחום, וארגנו בכל פורים קרנבל לתפארת". ולא רק בפורים חגיגי וסוער נודע כפר סאלד; חיי התרבות והחגים בו הפכו במהרה לשם דבר בכל האזור: מדי שישי נערך ערב תרבות בעל תוכן מרכזי ולאחריו מסיבת ריקודים; עיתון העלה על הכתב את סיפורי החברים; סדרי הפסח המושקעים התבססו על הגדה מקומית שעיצב הצייר דניאל פראלטה, חבר הקיבוץ, והם נפתחו תמיד בקונצ'רטו מס' 2 של בטהובן, אותו ניגנה התזמורת המקומית. "מעל לכל זכורות ההצגות תוצרת בית, שהיו פרי השקעתם של חברי הקיבוץ, משלב הבימוי, השחקנים, התזמורת, המקהלה והתפאורה. הכול הוצג ברמה גבוהה, כך שחלק מהמופעים אף הועלו על במות יישובי הסביבה".
■
את אותה רוח מיוחדת ביקשו לשחזר בכפר סאלד בשנה החולפת, עם הכניסה לשנת השמונים להיווסדו. חרף כל המכשולים שזימנה הקורונה, ותחת הנהגתה של עידית תמיר, גויס צוות מרשים בן 25 איש מכל השכבות והגילאים, הבולטים שבהם: גרטה טל, חזי יל, יפית ראובן וחן אלון, שלמדו את ההיסטוריה הכפר סאלדית, אספו קטעי ארכיון והחליטו לקיים אירועים לאורך שנת החגיגות תוך התכתבות עם שמונת עשורי הקיבוץ.
את השנה פתח אירוע בבריכת האגירה המיתולוגית, בשבת נעימה של תחילת פברואר, אז נאספו תושבי הקיבוץ סביב סירי מרקים חמים ונהנו ממשחקים, פעילות רב-דורית ואווירה אינטימית ונעימה. במהלך האירוע פרש צוות החגיגות את תוכנית האירועים לשנה הקרובה, והעניק כובע למזכרת לכל תושבי הקיבוץ, עליו התנוסס לוגו מיוחד שעוצב לרגל שנת השמונים. האירוע הגדול הבא התרחש בפורים, וגם במסכת טקס חג השבועות זכתה שנת השמונים למקום של כבוד.
בחודשים האחרונים עמל צוות החג על הפקת אירוע הסיום, שייערך בערב חג הסוכות. לחוגגים צפוי סופ"ש חגיגי שייפתח בתערוכת יצירות מקומיות אשר תוצגנה בכל רחבי הקיבוץ בריכוזה של האמנית אסתי דרור, שיצירות הפסיפס שלה מקשטות את כפר סאלד. לעת ערב ייערך מפגש מינגלינג ענק של כל תושבי כפר סאלד של פעם והיום, תוגש ארוחת ערב, יערכו צילומי מחזור וייערך טקס הוקרה לוותיקי הקיבוץ להם מלאו 80 שנים ומעלה. במרכז החג תעלה באמפיתיאטרון המקומי ההצגה 'כפר סאלד במנהרת הזמן', אותה כתב וביים חבר הקיבוץ חזי יל.
"זכינו להיענות אדירה ומחממת את הלב", מספרת עידית; "כשמונים איש שמחו לקחת חלק בריקוד, שירה, משחק, תפאורה, הפקה ומה לא. גם לגבי מי שכבר לא גר כאן בפועל, כפר סאלד ייחשב תמיד הבית. זה לא פשוט ליצור חיבורים בתקופת החופש ולנהל את המבצע הזה באמצע הקיץ המהביל – אבל הקסם הכפר סאלדי מוכיח את עצמו, כי בבסיס אנשים אוהבים להיפגש, לשמוח וליצור יחד".
■
אבל מהו אותו "קסם כפר סאלדי"?
"אולי זוהי הרוח הליברלית של המקום, ההדדיות והפתיחות לרעיונות ולאנשים מגוונים, שמעניקים לכל אדם תחושת חיבור ושייכות", מציעה מנהלת הקהילה, פנינה בורשטיין. היא עצמה הגיעה לכפר סאלד ב-1999 כסטודנטית, ובחרה להקים בו את ביתה. "כבר בצעירותי הרגשתי שמקבלים אותי בזרועות פתוחות. תוך זמן קצר נכנסתי לעבוד במערכת החינוך, הכרתי חברים מהקיבוץ ובעיקר את הילדים ומשפחותיהם". באותה תקופה הכירה פנינה גם את בן זוגה, ולפרקי זמן שונים ניסו השניים לחיות בעיר ובמושב. משהבינו כי ליבם נתון לכפר סאלד, וכי חשובים להם חיי הקהילה, השכנות העוטפת והמרקם האנושי הייחודי, בנו את ביתם בקיבוץ והתקבלו בו לחברות. "יש חשיבות וערך מוסף לכך שניהול הקהילה ייעשה על ידי מישהו מהקיבוץ עצמו, הפועל מתוך חיבור אישי ואכפתיות מיוחדת", אומרת פנינה, שנכנסה לתפקיד לפני כשנה וחצי. "מזדמנים הרבה אתגרים בניהול הקהילה שבה אני חיה , אבל זה מאמץ שאני מוכנה ורוצה להשקיע עבור הקהילה שלי". האוכלוסייה בכפר סאלד מגוונת בבסיסה, ולאחרונה סיים הקיבוץ גלי קליטה משמעותיים, שכללו בניית שתי שכונות חדשות וקליטת בני משק שבנו את ביתם בתוך הקיבוץ. "המהלך החל ב-2012 והסתיים בתקופת הקורונה, מה שהיווה עבורנו אתגר גדול", ממשיכה פנינה. "במקביל להתגייסות הקהילתית והחוסן החברתי שהתגלו בכפר סאלד בזמן המגפה, היה גם תהליך טבעי של התרחקות והימנעות ממפגשים והתקהלויות. כעת עלינו לחזק את הקהילה, למצוא את המשותף ולהצמיח אותו".
"אני שמח שמספר החברים הנקלטים עלה, ושביניהם יש הרבה בנים חוזרים", אומר דוד. "רק לפני עשר שנים סבלנו מעזיבה גדולה, שגרמה לצמצום ניכר בחברת הילדים, ומצאנו עצמנו עם פחות מ- 150 חברים. כיום אנחנו עם 652 נפשות, מתוכן 156 במעמד של חברות מלאה, 133 בעצמאות כלכלית, 150 תושבים ששוכרים דירה, ו- 202 ילדים מגיל לידה עד 18. ההתייחסות פה לאנשים חדשים היא הטובה ביותר בתנועה הקיבוצית, ולהתרשמותי התושבים מחוברים זה לזה. יש כאן פעילות תרבותית, חינוכית, חברתית, וגם פעילות ענפה ועוטפת לשכבת הוותיקים. נקווה שבעתיד נמשיך להתרחב, ונחייה ברווחה ובשלום אחד עם השני".
"העולם משתנה כל הזמן, ואיתו גם הקיבוצים", מוסיף אבנר. "שיטת הלינה המשותפת חלפה לחלוטין; המעבר מעבודה עצמית לעבודה שכירה נעשה מתוך חוסר הצלחה לתחזק את כל המשימות בענפים החקלאיים בכוחות עצמנו; גם כשהגיעה ההפרטה לפתחנו והבנתי לאן התהליך מוביל, קיבלתי אותו בשתי ידיים. מעבר לכך שההפרטה רק היטיבה עם הקיבוץ ועם מצבו הכלכלי, תמיד הייתי אדם חרוץ ועובד, והיה לי בטחון שאסתדר ואפרנס את עצמי".
בכפר סאלד של היום פועלים דווקא לקדם מעבר חברים מעצמאות כלכלית לחברות מלאה. "חשוב לנו ליצור יחד קהילתי בעל מכנה משותף רחב, שיאפשר להעצים את הקהילה", מסבירה פנינה. "אנו שואפים ליצור חיבורים רב גילאיים/דוריים, הן מבחינה אנושית והן מבחינה תרבותית, כך שניתן יהיה להחזיר מסורות שהתמוססו עם השנים, כמו שנת המצווה, סוכה משותפת וערבי שישי". תהליך נוסף מתמקד בארגון הקהילה מבחינה כלכלית. "מכיוון שבכפר סאלד משאבים מצומצמים ומיעוט מקורות כלכליים, עלינו להרכיב את הפאזל המתאים שיפחית את העומס על החבר". הקהילה והנהלתה הגדירו יעדים נוספים המתמקדים במימוש התב"ע הצפונית שיהוו עתודות לקליטה עתידית, הרחבת הקליטה, שדרוג התשתיות הישנות ופיתוח תחומים כלכליים וחברתיים שונים. כל אלו יצריכו ניסוח והתוויית דרך אסטרטגית שתתאים לשנים הבאות. "מעבר לכל אלו, עלינו להבין ולנסח את הזהות המיוחדת של כפר סאלד כיום", מסכמת פנינה; "מכיוון שנקלטי השנים האחרונות לא בהכרח בחרו לחיות כאן מתוך תחושת שליחות ומשימתיות לאומית, יש לשאול ולברר – מה מייחד את המקום? באיזה אופן הוא ממשיך את הדרך הקיבוצית? מה מבדיל בינינו לבין כל יישוב קהילתי אחר? אלו בהחלט נושאים שיעצבו את אופיו של הקיבוץ ומהותו".
