איך הגעת לנגרות?
"תמיד עסקתי במלאכות יצירתיות, אבל לא חשבתי שאוכל להתפרנס מזה. בחרתי ללמוד אופטיקה, וברגע שסיימתי את הלימודים עליתי לארץ. מצאתי עבודה בתחום ועבדתי בו הרבה שנים. כשמיציתי, רציתי לעסוק במשהו אמנותי יותר, והלכתי ללמוד תדמיתנות טקסטיל. גם בזה עסקתי כמה שנים טובות, עד שיצאתי לפנסיה. כשהפסקתי לעבוד, לפני ארבע שנים, הגעתי לדן בעקבות בתי שהתחתנה עם בן קיבוץ. בשנה הראשונה נהניתי מהחופש; בשנה השנייה הרגשתי שמספיק, ואני רוצה לעשות משהו בשביל הנפש. את הנגרות הבסיסית למדתי בקורס שקיבלתי כמתנת יום הולדת מהבנות שלי לפני כמה שנים. נהניתי, אבל לא עשיתי עם זה הרבה, כי עוד הייתי שכירה. כאן התאפשר לי להתחיל לעסוק בנגרות ברצינות".
אז בעצם הגעת לתחום הנגרות רק במקרה, כי העניקו לך קורס במתנה?
"לא במקרה, רמזתי מה אני רוצה. כל החיים עסקתי במלאכות שונות, עבודות יד ואומנות בויטראז', מקרמה, ציור ועוד. בזה הנחת שלי".
אם כן, מדוע התמקדת בנגרות בסופו של דבר?
"התאהבתי. ראיתי שזה פשוט, אנשים לא מאמינים כמה קל לעשות רהיט. נגרות זה בעיקר עניין של טכניקה, צריך ללמוד את השיטה, לא צריך כישרון. כשאני בונה אני משתמשת רק בלוחות של עץ אורן כי הם לא כבדים, קל לעבוד איתם ואפשר לבנות מהם כמעט הכול. אני משתמשת בדבק נגרים ולקה על בסיס מים, חומרים עמידים ללא רעלים, וככה אפשר לשמור על רהיטים לאורך שנים. כשהתחלתי, עשיתי את הכול בהדרגה. קודם קניתי מברגה אחת, ואז משייפת אחת הכי פשוטה, ולאט לאט עוד, כי לא ידעתי מה יקרה. עד היום אני משתמשת בכלים פשוטים, לא צריכה יותר מזה. את המסור הגדול קניתי רק לפני בערך שנה. לפני כן הייתי חותכת את העצים או בג'יקסו, שזה המסור הידני שיש לי, או שהייתי מבקשת במחסן העצים שטרן בקריית שמונה שיחתכו לי".
איך קיבלו במחסן העצים אישה בת 60 עם ג'יקסו?
"מאוד פרגנים! אני רק נכנסת והם כבר, יאללה, צ'יק צ'ק, תוך 5 דקות יש לי הכול מוכן. בהתחלה היו שואלים אם אני צריכה עזרה, היום הם כבר מכירים, יודעים שאני מסתדרת ויודעת מה אני רוצה. אני חלק מקבוצה שקוראים לה 'נגריות או לא להיות' ויש בה יותר מ-400 בנות. נגרות זה כבר לא מה שהיה פעם, לגברים בלבד. היום כבר יש לא מעט נשים שעוסקות בזה".
את גם עושה סדנאות לנגרות ואפילו קורסים לנשים.
"נכון. זה התחיל כשמישהי ביקשה – תלמדי אותי, וממש התעקשה. בהתחלה רעדתי, חשבתי שזה לא בא בחשבון. אני יכולה לעשות לעצמי, אבל אין לי את הידע ללמד. אבל היא כל כך התעקשה שאמרתי טוב, בואי נתחיל. בקורס הראשון היה מאתגר. באורנים יש בעיה – אם חם מדי הם יכולים לקבל 'בטן', בעיקר הרחבים, ולא ידעתי את זה. קניתי עצים ואכסנתי אותם במרפסת. כשבאו הבנות, שמתי לב שלכל העצים יש 'בטן'. קיבלתי חום. בסוף איכשהו הסתדרנו, סובבנו את העצים ויצא טוב, אבל למדתי מזה משהו. תלמידה אמרה לי אחר כך, 'אני פה כדי ללמוד שאם קורה לי דבר כזה בבית, אדע שיש מה לעשות'. מה שאני מלמדת זו נגרות ביתית בסיסית. כל אחת יכולה בלי הרבה כלים, עם דיוק והשקעה, להצליח. מלבד הקורס לנשים יש לי גם סדנאות חד-פעמיות אליהן כל אחד יכול לבוא".
אפשר להתפרנס מנגרות?
"לדעתי כן. אני אישית לא שמה את כל כולי בנגריה, אני כבר בפנסיה, יש לי נכדים שאני נוסעת לבקר, יש לי עוד עיסוקים ותחומי עניין. אבל מי שבאמת 'נותנת בראש' בהחלט תוכל להתפרנס מזה. יש דרישה לקורסים, לסדנאות, גם לרהיטים עצמם. אנשים לומדים להעריך רהיט איכותי, מחומרים טבעיים ולא רעילים, עץ מלא כמו פעם לפני הדבק והפלסטיק. אנשים גם מזמינים רהיטים ספציפיים ייחודיים שהם היו רוצים ואני מכינה להם דברים ייחודיים לפי צורך".
כמה עולה רהיט כזה?
"זה מאוד תלוי. בנאות מרדכי יש גלריה של אמנים, שם אני מוכרת. הרבה פעמים בגלל המחיר אנשים מעדיפים לקנות רהיט מרשת סיטונאית ולא מרשים לעצמם לקנות את מה שהיו רוצים. חבל, כי לאורך זמן ארון שנעשה מעץ מלא בעבודת יד, יישמר יותר ויהיה בר תיקון. הסיפוק שלי הוא לא בכסף, אלא בכך שמשהו שיצרתי כאמנית יהיה בבית של מישהו שייהנה ויעריך, אז לפעמים אני נותנת במחיר הכי נמוך שאני יכולה וזה באמת נמכר צ'יק צ'ק".
את יכולה להכין כל רהיט שעולה בדעתך?
"האמת שכן. בבית שלי בניתי כמעט את כל הרהיטים, חוץ מספה נפתחת שיש לי, ואיזו כורסא של איקאה. אבל גם כורסאות אני עושה. אני קמה בבוקר, חושבת שבא לי מדף, מתכננת ועושה, זה סיפוק אדיר!".
ליצירת קשר עם אליסיה בטל': 052-6242108.
פורסם לראשונה בגיליון 249 מיום 17 בנובמבר 2021
