לבקר בביתה המזמין והמואר של קרן אדוריאן, זה כמו להגיע לאי ירוק בים, או למקום של שקט וסדר, בתוך כל הכאוס השורר סביבנו. 'סדר וכאוס', 'בטחון מול חוסר וודאות', הם מושגים שגורים בפיה של קרן, לא רק בשנת קורונה אלא כחלק מגישה כוללת לחיים, בה היא מאמינה ואותה היא לומדת ומלמדת.
קרן (60, שדה נחמיה) מעבירה קורסי "השתלמות לחיים", בהם היא "מתווכת ידע נפלא שקיים בעולם הפסיכולוגיה עבור אנשים שרוצים לבחון את חייהם", כדבריה. תהליך ארוך של חיפוש, גיבוש זהות ובעיקר מודעות עצמית, הובילו אותה להעמיק ולעסוק בתחום זה. היא נולדה בניו יורק, עלתה ארצה עם משפחתה, ומגיל 12 העבירה את רוב שנות בגרותה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. לגליל העליון הגיעה בעקבות נישואיה לרון קרן, בן נאות מרדכי, ובתחילה לימדה בבתי הספר האזוריים ואף שימשה כיועצת חינוכית. בהמשך ריכזה את מסלול ההשלמות לקראת תואר שני במכללת אורנים, וכיום היא מלמדת בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה, ומנהלת קליניקה פרטית בשדה נחמיה.
"פניתי ללימודי פסיכולוגיה מתוך רצון להבין איך השיטה עובדת", מבהירה קרן את התהליך שעברה בעצמה; "לאורך שנות חיי פיתחתי כישורים שעזרו לי לפענח את האנשים שעמדו מולי. בתחילה נהגתי לנתח את האישיות של מי שנמצא סביבי, ובהמשך השתמשתי במיומנויות הללו מול עצמי. כך הפכתי להיות במשך השנים יותר ויותר מודעת. אני רואה במודעות עצמית גבוהה את הדרך שיכולה להוביל כל אחד ואחת מאיתנו למצב של חירות אישית. באופן כזה, נוכל לנהל את חיינו בצורה מיטבית".
התבגרות כתהליך של פירוק והרכבה
אך מהי החירות האישית הזו? ולמה לוקח זמן כה רב להגיע אליה? "מאז שלבי ינקותנו אנו מנסים למפות את העולם ו'לתת בו סימנים'. לארגן לעצמנו סדר מסוים לפיו נדע כיצד לשרוד בעולם", מסבירה קרן. "תינוק שבוכה וזוכה למנת אוכל שמרגיעה אותו, מבין שזהו הסדר שמשאיר אותו בחיים: אם יבכה – צורך בסיסי שלו יתמלא. במקרה שניגש לטפל בו מישהו נוסף זולת אמו, מישהו עם ריח אחר, מרקם עור ושיער אחר – התינוק נמצא לזמן קצר בכאוס. באופן אינטואיטיבי הוא ממפה את המציאות ומארגן אותה בסדר חדש, שלוקח בחשבון אנשים נוספים בחייו. כך הוא יפעל לגבי כל שינוי עתידי בחייו".
הדהוד הצרכים וההתנהגויות שלנו ע"י הזולת הם אלו שמסייעים בהבנת זהותנו ובגיבושה, מחדדת קרן. התינוק, הילד, המתבגר, מבינים כיצד עליהם לפעול בעולם לאור התגובה שמתקבלת מהסביבה. כיוון שכל אחד מאתנו נתקל במצבי 'כאוס' שהפרו את הסדר כפי שפגשנו בתחילת חיינו – למדנו למצוא את הדרך האפקטיבית ביותר עבורנו כדי לשרוד את השנים הראשונות בעולם; חלק נקטו בשיטה של ריצוי, חלק אימצו גישה של התנגדות, היו שלמדו להיות יצורים חברתיים והיו שהתנתקו, או חשבו שכדאי להם לפעול לבד. בשלב מסוים מגיע שלב גיבוש הזהות העצמית, מתוך השאלה, מה נכון לי, ולא מתוך- מה אחרים צריכים.
"זה כמו לפרק פאזל ואז להרכיב אותו מחדש. עד כה למדנו מאמירות של אחרים ומתגובות של הזולת לגבי התכונות שלנו. השווינו את עצמנו לפרטים אחרים בחברה, הערכנו ודירגנו את עצמנו במדדי היופי, החוכמה, הכישרון וכו' – בהתאם לאנשים שסביבנו. בשלבי ההתבגרות, בין גילאי 30-12, אנו מתחילים להחליט מה מבין החלקים שמרכיבים אותנו באמת נחוצים לנו, מאילו אנו רוצים להיפטר, או לשנות, מה באמת שייך לנו ומה מיותר. פעולת פירוק החלקים הזו והבחירה המחודשת בעקבותיה, יוצרות טלטלה רצינית אצל המתבגר ובני משפחתו. ההורים במקרה זה צריכים להיות 'השולחן' שעליו מונחים החלקים המפורקים. המסר של ההורים צריך להיות: 'תניח את עצמך עלינו, אנחנו נתמוך בך גם במצב הצבירה החדש שלך'. כמו בפאזל, גם כאן המהלך הראשוני מתמקד בבניית המסגרת, ולכן מתבגרים נוטים לעסוק בדברים החיצוניים יותר. רק בהמשך הם יעברו לטפל בחלקים הפנימיים והמשמעותיים. כמה חלקים ייבחרו בשלבים מאוחרים יותר – הרי בכל פאזל יש חלקים מאתגרים יותר להרכבה, כמו השמיים, או היער".
תמיד יישארו מקומות שבורים מהילדות
לתהליך המודעות המתמשך הזה קוראת קרן 'מציאת החירות האישית'. חירות זו מובילה להתנהלות ולפעולה שנובעות מתוך בחירה ולא מתוך מהלכים אוטומטיים שהוטמעו בנו בילדותנו. "מגיעה ההבנה שהילד או הילדה שהייתי לא צריכים לנהל אותי, ואם לא ראו אותי בשנותיי הראשונות – זה לא אומר שאני לא נראית. האדם הבוגר צריך להבין ששלב ההישרדות מאחוריו, ולכן יש לו אפשרות לבחור בדרכי פעולה חדשות, רלוונטיות למציאות שהשתנתה. אנחנו מגלים בתוכנו חלקים שמובילים לשינוי דפוסים, ויודעים ש'להיות בסדר כלפי אחרים' אינו בהכרח מהלך שמיטיב אתנו ונכון לנו".
קרן אינה מכחישה את הקשיים והשריטות שנצברות בנו לאורך השנים, גם אם איש לא הרע לנו בזדון. "תמיד יישארו אצלנו מקומות שבורים מהילדות. מעבר לכך שאין פעולה שנקייה מהלא מודע, רובנו מופעלים מהרצון שיאהבו אותנו ומהפחד מדחייה. אי אפשר למנוע פחדים רגשיים, במנעד כלשהו. תמיד תהיה סיבה שתוביל אותנו לחשוב שאולי לא אוהבים אותנו או שאנחנו לא שווי ערך. עם זאת, הכוונה היא שנהיה במודעות מרבית, ונגיב אחרת למציאות משתנה ולמצבי כאוס מזדמנים. כאשר ה'אזעקה' הראשונית שלנו מזעזעת את נימי הנפש, נדע להחזיר את עצמנו לבחירה יותר מושכלת ופחות אינסטינקטיבית. למשל, אם לא נרשמו להרצאה שלי, הנטייה הראשונית שלי היא להיכנס למחשבות דיכאוניות על הערך העצמי הנמוך שלי ועל כך שאיש לא אוהב אותי. מתוך החירות האישית אני בוחרת לא להכניס את עצמי לתהום, אלא מבררת באופן אובייקטיבי ככל האפשר: אולי הפרסום לא נעשה כראוי? אולי הנושא שהצעתי משעמם?".
לטענת קרן, אחת הסיבות לכך שאנו ממהרים לשפוט את עצמנו לעומת ובהשוואה לזולת היא שבשנות חיינו הראשונות לא נאמרו לנו מלים חשובות ומכוננות, שביכולתן להעצים אותנו ולבנות את ביטחוננו העצמי. המשפט העיקרי שרובנו לא זכינו לשמוע הוא: "אתם בעלי ערך מעצם קיומכם". כלומר, כולנו זכאים לאהבה ולהערכה, באופן מוחלט ובסיסי, בלי קשר להישגים, מעשים, תארים, מספר ילדים או המקצוע ממנו אנו מתפרנסים. "מגיל צעיר משדרים לנו שאם נשיג ציון גבוה, נצטיין בכדורסל, או נתחתן 'בזמן' – נתקבל טוב יותר בחברה, ויאהבו אותנו יותר. אחת העבודות הקשות היא לפרום את הקשר בין המעשים לבין הערך המוחלט שלי. אולי אני יותר או פחות מהירה, רזה או יודעת מתמטיקה, אבל עדיין יש לי ערך, והכישורים האחרים שפיתחתי אינם מבוטלים ומורידים מערכי. המלים שלא אמרו לנו הן שזה בסדר שיש דברים שאני לא יודעת לעשות. אם ידיעה זו הייתה מוטמעת בנו בתחילת חיינו, לא היינו נבהלים ממצבים של חוסר ידע ואי וודאות, ולא היה לנו צורך למדוד את עצמנו בכל תחום ולהשוות אותו לזולת. היינו יודעים שאנחנו טובים בכל מקרה, לצד ההכרה שלכל אחד יש איכויות ותחומים שהוא פחות בקיא בהם".
מה עשיתם בחיים כדי לבדוק מי אתם?
תהליך גיבוש הזהות העצמית מתוך בחירה נמשך לאורך שנים, ואין בסופו 'תשובה נכונה' או 'אמת אחת'. למעשה, אין לתהליך הזה סוף, אלא במקרה הטוב – יעדי ביניים. "החירות האישית" עליה מדברת קרן היא זו שמנחה אותנו בשלבי הבחירה לאורך מסע החיפוש. מכיוון שאנחנו בעלי ערך מעצם קיומנו, ואין אמת אחת נכונה – מותר לנו לנסות, לחפש ולבדוק מה מתאים לנו ולצרכים שלנו, בלי קשר ל'מה יגידו' או 'איך זה יתקבל בחברה'. התהליך הזה מתעדכן במשך שנות חיינו, ומזמן לנו בחירות חדשות בהתאם למציאות המשתנה ולזהות המתגבשת שלנו. "אני פוגשת צעירים וצעירות בגילאי 30-20, שבשלב זה בחייהם עוברים ממסגרת למסגרת – תיכון, צבא, טיול גדול, לימודים. אני שואלת אותם – מה עשיתם בחיים כדי לבדוק מי אתם? האם המעברים שעשיתם בחייכם נערכו מתוך בחירה? כי אם התשובה היא 'לא', זהו בדיוק אובדן החירות. החברה החיצונית נותנת אשליה של ביטחון, ולכן אנו משווים עצמנו אליה ותולים את בחירותינו בתגובתה. הטענה הבסיסית היא שעלינו לסמוך על עצמנו ועל העולם, וכך נבין שחיפוש הוא חלק מהדרך. לעתים אנשים נמנעים מלבחור בעצמם, כי מרוב פחד מהלא ידוע אנחנו הולכים על הבטוח והמוכר. בחירה עלולה להפחיד כשחושבים שלא יודעים מהי הבחירה הנכונה. מכיוון שאין דבר כזה 'בחירה נכונה' – קבלת החלטה או בחירה באופן עצמי לא צריכה לערער אותנו, אלא להיות פתח להתרגשות ולסקרנות. בירור הזהות שלנו הוא מסע מרתק; הרצונות והחלומות שלנו לגיטימיים בכל מקרה, וזה בסדר גם אם משהו משתבש, כי עם הזמן נלמד לעשות סדר בכאוס".
קרן מדגישה שהיחס בין סדר לכאוס נמצא בתנועה מתמדת. תמיד יערער משהו לא צפוי את הסדר הקיים, ויהיה עלינו לפעול כדי לארגן סדר מחודש. מכיוון שכך, אף פעם לא מאוחר להתחיל בתהליך. "יש לי מטופל נפלא בן 80, שרצה לעשות סדר בחייו, והתחיל לדבר על נושאים שלא עלו עד כה על פני השטח. למעשה, בכל רגע שאדם אומר – 'משהו עובד לי לא טוב', ראוי ונכון לבדוק אותו שוב. כשאני מרגישה פחד, עלבון, חרדה או מצוקה, הנשמה מסמנת לי שמשהו לא עובד וצריך לעצור רגע לבדוק ולהבין מה קורה. ללמוד לא להיבהל מהקושי ומהאזעקות הפנימיות. המצפן שלך זה אתה, אבל לעתים המצפן שלך לא מוביל אותך אליך. מכיוון שאנחנו לא יכולים לראות את הגב שלנו, לפעמים כדאי להיעזר בעיניים נוספות, או במאמר מקצועי. העולם נחווה בעינינו לפי האופן שאנו מפרשים אותו, ופרשנויות ניתן לשנות או להוסיף. אני לא אוהבת את המשפט: 'אין מה לעשות'. זה לא נכון. תמיד יש מה לעשות וזו החלטה שלנו! נכון, הכאבים לא בהכרח עוברים, אבל אנחנו כן לומדים לחיות איתם בצורה טובה יותר".
החיים הם לא שדה קקטוסים
קרן אינה מייפה את המציאות; היא יודעת שלא לכולם מתאים לערוך בדיקה עצמית, ומודעת לכך שכל אחד ואחת מאתנו מסתובב בעולם עם "חלקים מחורבנים", כהגדרתה. כשאני חושפת בפניה את התרשמותי שהתהליך עליו מדובר הוא מעייף ומכביד, היא שוב לא עושה הנחות: "האחריות על עצמך כבדה לך? התעייפת מזה? מה לעשות, מודעות זו עבודה קשה! אבל לא חייבים לעסוק בה כל הזמן, יש למצוא רגעי למידה ולהיכנס לתהליך בלי להציב יעדים שלא נוכל לעמוד בהם, אלא לברר מה עושה לנו טוב. נהוג לומר שהחיים אינם גן של שושנים, ואני עונה – הם גם לא חייבים להיות שדה קקטוסים! השנה האחרונה של הקורונה הכניסה את כולנו לכאוס, והוכיחה שאין לנו שליטה טוטאלית על מה שיקרה – אבל בידינו הבחירה כיצד לפעול ואיך להסתגל למציאות משתנה".
קרן, שלאחרונה הוציאה לאור את הספר 'מלים שלא נתנו לנו', המרכז בקטעים קצרים את תפיסת עולמה, מסכמת ומזכירה: "אנחנו לא צריכים 'לאסוף קופונים' כדי שיאהבו אותנו. מכיוון שאנו טובים מעצם קיומנו – יש לנו כבר מראש מספיק קופונים. מעציב אותי לדעת שיש אנשים שמסתכלים על עצמם כלא טובים ולא ראויים. אני באמת מאמינה שיש באנשים כוחות גדולים ואיכויות רבות. אם נדע להגיד לעצמנו ולילדים שלנו מלים שמעניקות בטחון, מלים שמדברות רגש, שנותנות לגיטימציה לכאוס ולאני הפנימי שידע להתמודד איתו – נוכל לפעול מתוך חירות שתוביל אותנו לכל יעד שנחפוץ בו".
פורסם לראשונה בגיליון 243 מיום 24.3.21
