"נשמע מסובך להקים מסעדה, הרבה דברים שצריך לדעת ולעשות. אבל בתוך זה, זה בא טבעי", אומר לי עדי פז (23, מלכיה), בחור אמיץ במיוחד, מן הסתם, אם דווקא בשיא מגפת הקורונה החליט לפתוח מסעדת המבורגרים, 'טרומפלדור 20' שמה, במתחם נופית החרמון. "אין לי ניסיון בניהול מסעדות", הוא מודה, "אולי מעט ניסיון עם ביורוקרטיה, בזכות האירועים שעשיתי. אבל הכול לומדים תוך כדי תנועה. יש הרבה אנשים שעוזרים מהצד, וכשעושים זה לא נראה כזה מפחיד כמו שזה נראה מבחוץ".
זה לא הוא, זאת הבטן
הכול התחיל בבריכה של מלכיה, שם ישב פז עם חבר טוב, רועי רוזנברג, כשהם התחילו לזרוק רעיונות באוויר. "היינו בני 18, היינו משועממים, ושאלנו את עצמנו – מה נעשה ביום שישי הבא? טוב, בוא נעשה מסיבה!". את המסיבה הם החליטו לערוך במועדון לחבר בקיבוץ, ותוך ימים ספורים כבר פרסמו את האירוע, דאגו לתפאורה, שילמו על דיג'יי והגברה, וכדי להשלים את מה שחסר פשוט השתמשו בציוד שעמד לרשותם בקיבוץ. "הגיעו 400 איש", פז מספר; "הבנו שיש כאן משהו, והתחלנו לעשות הפקות. בהתחלה בקיבוץ, אחר כך בתל-חי ובאזור ומשם בשאר הצפון. האירועים הגדולים היו בחצר תל-חי, אבל הציעו לי לקחת ליין מסיבות בפאבוס. גם בדארמה ובנאות מרדכי היו לי כמה אירועים. יש גם הפקות של 40 פלוס שמצליחות ממש".
פז לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי להבין שהשלב הבא מבחינתו הוא הקמת עסק. "חיפשתי להסתכן דווקא עכשיו, בזמן ובגיל הזה", הוא מסביר. "ראיתי שאני יכול להגיע להרבה קהל ואנשים, שיש לי השפעה באזור". בעיצומם של לימודי מכינה בתל-חי הוא דחה אמנם את הצעת בעלי ה'פאבוס' לשעבר, עידן כהן, לפתוח יחד מסעדה, אך עם סיום המכינה הדברים כבר נראו קצת אחרת. "התלבטתי אם להמשיך לתואר או לפתוח עסק, ותחושת הבטן שלי אמרה לי ללכת על עסק", הוא אומר. "לא התלבטתי הרבה. קנינו את המקום, ותוך חודשיים הוא כבר היה מוכן. עם המנות המתאימות, עם העיצוב המתאים. לא באנו לשחק משחקים ולדבר, באנו לעשות". כך קמה לה 'טרומפלדור 20', שם שנבחר כדי לסמן את הקשר העמוק של המקימים לאזור, לצד הד וניחוח תל אביביים. "1920 זו השנה שבה טרומפלדור נפטר", ממשיך פז, "ולכן ה-20".
אין לו מה להפסיד
עד כאן באמת הכול טוב ויפה, אבל מה שלא מפסיק לשגע אותי, זאת השאלה – מאיפה האומץ? "זה לא אומץ", מתעקש פז, "פשוט הרגשה שאתה יכול. אני לא מרגיש שאני עושה משהו כנגד כל הסיכויים. זו תחושה של ביטחון, הבנה שיש כאן משהו שוואלה, אני יודע לעשות, ועשיתי אותו. זיהוי הזדמנות וניצול שלה. כל צעד מלווה בסיכון, גם לקחת כמה שנים מהחיים שלך וללכת ללמוד משהו שלא בטוח תתעסק בו – משהו שכמעט עשיתי", הוא מזכיר לי, "זה סיכון מטורף. מדובר בהרבה כסף וזמן, שהוא המשאב הכי גדול בחיים. לדעתי, לקום בבוקר ולהגשים את עצמך זה הרבה יותר מלקום ולהגשים את החלומות של אחרים".
אומץ או לא, להקים מסעדה מאפס, כשאתה צעיר וחסר ניסיון, ועוד כאן, בגליל העליון, אזור שבורך בלא מעט המבורגריות מצוינות – זה וואחד הימור. אלא שפז לא מתרגש. "אנחנו מסתכלים רק על עצמנו", הוא אומר, "ולא על מה שאחרים עושים. לכל עסק יש את האופי שלו, וגם לנו יש אופי אחר. במרכז הייתי מתחיל מלמטה, ויכול להיות שהייתי מצליח יותר בגדול", הוא מודה, "אבל הבסיס פה בצפון נותן לי הרבה פוש. בזכות אירועי ה-40 פלוס היה לי טווח גילאים רחב שיכולתי להגיע אליו, בתור התחלה. הפה-לאוזן פה בצפון הוא משמעותי, ולא משנה אם מדובר במסעדה או במסיבה. אנחנו פונים לכולם, אבל שמים דגש על הקהל המקומי ועל אווירה; זה הכי חשוב וזה מה שיבדיל אותנו מהרבה מקומות אחרים. אנחנו מוציאים צ'ייסרים לשולחנות, יש תכניות לשתף בעתיד את הסועדים בכל מיני פעילויות, הגרלות, דברים מגניבים. הרבה ערבי תוכן שארצה להכניס בעתיד. זה הסגנון שאנחנו רוצים להכתיב: אווירה צעירה עם אוכל טוב".
מאיפה ההון העצמי?
"בזמן הקורונה התחלתי להשקיע בבורסה. נחשפתי לנושא בזכות סבא שלי. הוא לימד אותי את הבסיס ומשם המשכתי לבד. משהו בסיכון גרם לי לקפוץ גם על הסיכון של הקמת מסעדה. הנפילה (פז מתייחס לנפילת הבורסה במרץ החולף בעקבות משבר הקורונה. ג"ג) סידרה לי מאד את המשך החיים. אחת המטרות שהצבתי לעצמי אחרי שהשתחררתי מהצבא היא שבגיל 30 יהיה לי חופש כלכלי. אני קם בבוקר ועושה הכול בשביל זה. זה לא פשוט, אני מתעסק גם במסעדה, גם בבורסה, גם באירועים. לפעמים אני מגיע הביתה בסוף היום ורק רוצה לישון, כי אני שחוק. אבל אלו המטרות שאני מציב לעצמי. בכל סוף יום אני רושם מה יש לי לעשות למחרת, עד לרמת השעה – שבע בבוקר, עשר בבוקר. כמו לו"ז בצבא. זו משמעת עצמית מאד גדולה, שלא פשוט לפתח. אפילו 'לאכול ארוחת ערב עם דני', גם זה רשום".
אגב דני, חברה שלך, היא עוזרת לך ודוחפת אותך לכיוונים האלה?
"היא חד משמעית מאחוריי בדברים האלה. ביום-יום יש לכל אחד חיים משלו, אבל ברגעים שאנחנו צריכים אחד את השני אנחנו שם אחד בשביל השני, ובסוף היום אנחנו ישנים ביחד".
הנחישות המטורפת שפז מדבר עליה היא כנראה מצרך נדיר בסביבה הקרובה לו. "הסביבה במלכיה פחות דוחפת לדברים האלה", הוא אומר, "יש לי חברים שבחרו לא לעבוד כרגע, ומקבלים קצבה מביטוח לאומי, וזה שלהם. אני פשוט בשלי". ונזכיר, מדובר בבחור בן 23 שמפלס את דרכו בעולם העסקים. 23 זה יתרון או חיסרון? "יתרון", הוא קובע חד משמעית. אני מרוכז במשהו אחד, אין לי מחויבות של ילדים או אישה. אני רואה את זה אצל השותף שלי, שיש לו אישה וילדים ומחויבויות אחרות. לי אין מה להפסיד. זה בדיוק הגיל שבו צריך לקחת את הסיכונים האלה. בסוף, אני עושה הכול כדי לקום בכל בוקר ולעשות את מה שאני אוהב. אני רוצה שהעסק יתייצב וימשיך, אני רוצה להמשיך במה שאני עושה, להגיע לחופש הכלכלי שאני רוצה. הגשמתי עד עכשיו באמת המון ממה שרציתי, אז שרק נהנה".
'טרומפלדור 20', נופית החרמון
פורסם לראשונה בגיליון 246 מיום 21.7.21
