אחריהן

מי שיפגוש לראשונה בנוי גביש-מסינג (41), לא יוכל, מן הסתם, לשער את עוצמותיה; כל חזותה משדרת שבריריות ועדינות, דיבורה שקט, רגוע ושקול, כשמעליו שורה נימה של צניעות. נוי מודעת, כמובן, לרושם הראשוני שהיא מעוררת, אך כל זה לא הפריע לה להתברג בשורה הראשונה של תעשיית הטלוויזיה, ולהקים – יום אחד בלבד לאחר אסון השבעה באוקטובר – חמ"ל המרכז ומשנע ציוד, אוכל וסיוע לחיילי המילואים המשרתים ב'חרבות ברזל'.

נוי גדלה בקיבוץ יפתח כנכדה לחברי פלמ"ח ממקימי הקיבוץ שנקברו באדמתו. מילדותה היא זוכרת לטובה את פעילויות חברת הילדים, את לילות הסדר המשותפים באולם הספורט של הקיבוץ ואת הגיוסים במטע. היא נזכרת בערגה בריקוד 'פתחו את השער' בחתונות, בימי העבודה בענפי הקיבוץ ובחלוקת הקרטיבים בבריכה בשבת. "כמובן שאני נוצרת בליבי גם את המפגשים המשפחתיים בסופי השבוע בבית של סבא וסבתא, תמר וישעיהו", היא מציינת בגעגועים ובכמיהה.

קיבוצניקית, אבל כרישה

כשסיימה את שירותה הצבאי כמשקית ת"ש, עבדה נוי בקיבוץ כשנה ואז יצאה אל העיר הגדולה, תל-אביב. "עזבתי בלי תכנון מיוחד או חלומות גדולים, פשוט חיפשתי עבודה להתפרנס ממנה". אחותה של נוי שמעה במקרה שמחפשים נערת מים לסט הדרמה הטלוויזיונית 'הכול דבש' עם יעל פוליאקוב, והציעה לנוי את המשרה כצעד התחלתי. "נערת מים זה שם אחר למלצרית שעובדת בסט", מסבירה נוי, "כדי שהבמאי או השחקנים לא יפסיקו יום צילומים יקר ויפסידו זמן על הכנת אוכל ושתיה. נערת המים חותכת ירקות ופירות ומגישה להם את הכיבוד לסט. אמרתי לעצמי שאם אני כבר ממלצרת, לפחות שזה יהיה במקום מעניין".

חברת ההפקה שהעסיקה את נוי ראתה את מסירותה ונועם הליכותיה, וכשהסתיימו הצילומים שיבצו אותה לתפקיד עוזרת מלבישה. בהמשך, ככל שנתגלו כישרונותיה המרובים, עברה לשמש בתפקידי תחקירנית, מלהקת ומפיקה. "התקדמתי צעד צעד. היה לי מעניין, מילאתי את משימותיי וגיליתי שאני אוהבת להפיק וליזום". כשהבינה שבתוכניתו של גיא פינס מחפשים תחקירנית, לא היססה להגיש את מועמדותה, וללא קשרים מיוחדים ניגשה לראיון ושכנעה אותם שהיא האישה שהם צריכים. "הם באמת הסתכלו עלי בפקפוק ושאלו אותי איך קיבוצניקית עדינה כמוני תשתלב בעבודה שדורשת מרפקים", נזכרת נוי בחיוך. "השבתי להם שזו בדיוק האסטרטגיה שלי – מתחת לחזות המנומסת אני 'כרישה' שיודעת לתפעל היטב את כל הנדרש ממנה". מאז צברה נוי 17 שנות ותק כמנהלת תוכן בתוכנית הטלוויזיה של גיא פינס. "מתוקף תפקידי אני יודעת את כל מה שקורה מאחורי הקלעים, תרתי משמע – מה שמותר לפרסם ומה שלא. החלטתי שאם כבר לעבוד בתקשורת – אז שזה יהיה בתחום קליל, כיפי ומעניין, ולא בדברים קשים ומלחיצים כמו בדסק החדשות. אם משלמים לי כדי לדעת עם מי רן דנקר יוצא, אז בכיף, למה לא?".

ניצול מיטבי של כישורי ההפקה

אלא שאחרי השבעה באוקטובר היא נשאבה, כמו כולנו, למציאות החדשה והמורכבת של המלחמה. בשלב ההוא, ותוך שעות ספורות בלבד, החליטה לנצל את קשריה ואת כישורי ההפקה והיזמות שלה לטובת הקמת חמ"ל ענק, שמשמש עד היום כמענה יציב ואיכותי לחיילי המילואים.

בשבעה באוקטובר התארחה חברתה הטובה של נוי, והקולגה לעבודה, ענבל שבח, בבית הוריה בקיבוץ יפתח. נוי, ששהתה בביתה בתל אביב, קיבלה טלפון בהול מהדוד בצפון. "הוא הודיע לי לזרז את ענבל ולהגיד לה להתפנות מהקיבוץ. במקביל שמעתי מחבריי כתבי החדשות שהתחילה מלחמה ושמקפיצים כוחות. למחרת כבר הקמנו שתינו את החמ"ל". נוי מתארת עניין שהתחיל בנתינת מענה למספר הודעות וואטסאפ, והתגלגל למיזם שמתפעל מערך רחב יריעה של סיוע למילואימניקים בתחומים שונים. "בהתחלה ראיתי בקבוצות הוואטסאפ אנשים שמבקשים עזרה עבור חיילים או מפונים. שאלו לגבי פרטי לבוש, אוהלים ותרופות. נתקלתי בהריונית שפונתה והייתה זקוקה לכדורים נגד בחילות, אז שאלתי בקבוצה השכונתית למי יש – והבאתי אליה. בימים הראשונים של המלחמה הענקנו מענים דחופים וכיבינו שרפות בכל מיני גזרות. מתנדבים נוספים הצטרפו אלינו ויכולנו לסייע ליותר ויותר אנשים, כך שהציבור כבר ידע לפנות ישירות אלינו. שלחו לי סרטון של חיילים שנמצאים בשטח, במזג אוויר גשום, ללא אוהל או בגדים תרמיים; מצאנו תורם ותוך ימים ספורים הם קיבלו את הציוד הנדרש. הבנתי שבכמה טלפונים אני יכולה להשיג אמצעים חיוניים ושאני יכולה להיעזר בכישורי ההפקה שלי כדי לתרום ולעזור. אמרתי לעצמי שרק אתקשר לכמה אנשים תוך כדי תנועה ונראה מה אפשר לעשות לטובת הלוחמים שעוזבים את שגרת חייהם ויוצאים להגן עלינו. לשמחתי זה באמת הצליח ביעילות עצומה. זכינו להיענות מדהימה מאנשים פרטיים ומחברות עסקיות, שמאפשרים לנו עד היום לתמוך במילואימניקים לאורך זמן".

על פי הדרישה הגוברת והולכת, הרחיבו נוי וענבל את צוות החמ"ל. חבריהן למשרד ההפקות, מפורסמים ואנשים מהיישוב, הצטרפו לעשייה מתוך רצון ותחושת שליחות. "בחודשים הראשונים הייתה התגייסות ענקית. פרסמנו את הבקשות שקיבלנו דרך האינסטגרם של ידוענים וזה עזר לנו להשיג את הנדרש ולתפעל את המערך. המיזם צבר תאוצה מטורפת, כך שיכולנו לסייע ליותר ויותר חיילים. הצבנו לעצמנו למטרה – לתמוך בלוחמים שיצאו להגן עלינו. לא שאלנו את עצמנו איפה הצבא ולמה הוא לא מספק את הציוד הזה. רצינו לשדר למילואימניקים שהוצבו בחזית שהעורף רואה אותם ודואג להם, ואם הם נמצאים על הגבול חודשים ללא כביסה – אנחנו נביא להם עוד גטקס וגופיות. כשנתבקשנו להשיג אמצעים צבאיים מיוחדים כמו רחפנים, ציוד לראיית לילה או כפפות משודרגות שמותאמות ללחימה בתנאי קור – פשוט עשינו זאת, בלי לחכות שמישהו אחר ימלא את התפקיד הזה".

חמ"ל שניצל

המיזם העיקרי שיוצא מטעם 'החמ"ל של ענבל', המוסיף לפעול מדי יום שישי, נקרא 'חלה-שניצל': צוות מתחלף של 20 מתנדבות וחמישה נהגים מכין ומשנע לחיילים בחזית כ- 2,000 סנדוויצ'ים איכותיים, מלאים בסלטים טריים ובעיקר עטופים באהבה. "בתחילת המלחמה מצאנו מטבח של מסעדה כשרה שנסגרה בעקבות המצב. בחודשים הראשונים הם הכינו בעצמם מאות מנות לחיילים. כאשר המסעדה חזרה לפעילות סדירה הם עדיין אפשרו לנו לעבוד במטבח שלהם בימי שישי. כבר מעל שנה וחצי אנחנו שם כל שבוע. מביאות בשר, ירקות ושמן, ומטגנות ארוחת שניצל בחלה, שמעניקה לחיילים מעט תחושה של בית. זו אמנם מלאכה עמוסה ושוחקת, מצד שני כבר נכנסנו לרוטינה. רס"פים פונים אלינו כבר ביום ראשון עם ההזמנות שהם מקבלים מהחיילים שלהם. כיף לקבל ארוחה שלמה בכריך, במיוחד כשזה לא מצריך התארגנות מיוחדת של צלחות או חימום. הנהגים שלנו מביאים הכול לקו הגבול, ומשם נציגי הגדודים מחלקים את הכריכים לכל מי שהזמין אותם".

באחד מימי המלחמה נחשף צוות החמ"ל במודעת 'הותר לפרסום', של חלל שהשתייך לגדוד איתו היה להן קשר קבוע. "לא הכרנו את הלוחם שנהרג באופן אישי, אבל זו הייתה ההרגשה. חשנו מחוברות אליו ואל הגדוד שלו, וחשבנו איך אנחנו יכולות להנציח אותו". באופן טבעי כמעט החליט צוות החמ"ל להדביק על כריכי החלה-שניצל את תמונת החייל שנהרג, ובסיוע משפחתו אף הוסיפו כמה מילים לזכרו. "זה נשמע אולי מוזר להנציח חייל בצורה הזו, אבל גילינו שלמשפחות חשוב להעלות את זיכרון הבן שנפל במלחמה בכל דרך. זהו אחד האופנים בהם באה לידי ביטוי ההתמודדות עם החשש שהבן ישכח מהלבבות. כיום המשפחות פונות אלינו מיוזמתן, ואנו נמצאות עימן בקשר על מנת לבחור את התמונה ולדייק את המלל. חלק מהמשפחות אף מצטרפות אלינו לעשייה בימי שישי, ויחד איתנו מכינות את כריכי השניצל-חלה. בהתחלה התלבטנו גם על האופן שבו מקבל לוחם בחזית כריך עם תמונה של חייל שנהרג – אילו מחשבות או רגשות עולים בו. בפועל, אנחנו בעיקר מקבלות תגובות חיוביות גם מהלוחמים בשטח. הם בהודיה על כך שיש מי שמכבד את החברים שלהם, ויודע להזכיר אותם בהעדרם הכואב".

את הציוד משנעות נוי וענבל מגבול אל גבול. "המשיכה הטבעית שלי היא לצפון, למקורות הגליליים שלי. כל דבר שנשלח לעזה – אני מיד קופצת ומכוונת גם צפונה", אומרת נוי בלהט, ומספרת שכל הצוות כבר מחכה להכרזותיה הפטריוטיות ולדאגתה המובנת למקום הולדתה. ברוב חודשי המלחמה שהתה קהילת יפתח בקיבוץ גינוסר, ונוי דאגה להעביר למשפחות ביגוד, משחקים ואמצעים אחרים שהקלו על הפינוי מהבית. עם הזמן עבר גיוס הכספים מאנשים פרטיים לחברות גדולות, מולן ההתנהלות ישירה ופשוטה יותר. "הם סומכים עלינו, ואנחנו מעדכנות אותם ושולחות תמונות, שמוכיחות להם שבעזרתם 'הלבשנו' גדוד או השגנו ציוד לחימה משוכלל".

משהו מהקיבוצניקיות שלך קשור ליוזמה הזו ולהירתמות המהירה שלך למשימה?

"יש משהו באופי הקיבוצי שמעודד לעזור לזולת. ערך ההתנדבות תמיד נכח בסביבת ילדותי, וכשצריך היה לקדם משהו – תמיד היה מי שלקח אחריות וביצע. למדתי זאת גם מהחברה הקיבוצית בה גדלתי וגם מהוריי ומסביי, שהלכידות החברתית הייתה בראש מעייניהם. אני מגלה על עצמי שכל אחת ואחד יכולים ליזום ולהניע מהלכים. כל אחד יכול להתנדב, לעזור, להשפיע ולארגן את החברים סביבו, אם זה בוואטסאפ של הגן, של הבניין, של העבודה או של הקיבוץ. אלו פעולות שמצטברות. כל אחת עושה קצת ומתגבש תוצר כללי ומיטיב. פשוט תסתכלו סביבכם, תבדקו מה אנשים צריכים – ותושיטו יד. בסוף כולנו מרוויחים מזה".

גיבורות על

השנה זכו נוי גביש וענבל שבח להיכלל בפרויקט "אחריה: הגיבורות של המדינה", המתקיים השנה בפעם השנייה ברציפות ביוזמת קבוצת "ידיעות אחרונות" וקבוצת התקשורת RGE ומוקדש להוקרת נשים שהפכו בעל כורחן לגיבורות מאז אירועי ה-7 באוקטובר. במסגרת הפרויקט מוצגות 12 נשים מעוררות השראה, שכל אחת מהן מביאה עמה סיפור של התמודדות, גבורה ועשייה יוצאת דופן בעקבות מלחמת חרבות ברזל. ענבל שבח ונוי גביש זכו להיכלל ברשימת הגיבורות, בזכות פעילותן בהקמת 'החמ"ל של ענבל'.

עוד מופיעות ברשימת הנשים השנה קרינה ארייב, אחת התצפיתניות החטופות ששבה בפעימת השחרור האחרונה; סבין תעסה מנתיב העשרה, ששכלה את בנה ואת בעלה בהתקפת 7 באוקטובר, ומאז מובילה מסע הסברה עולמי למען ישראל; נסרין יוסף, תושבת יתד ממוצא דרוזי, שסייעה לכיתת הכוננות ללכוד מחבלים שפלשו ליישוב; מישל רוקביצין, הפצועה הקשה ביותר מאירועי 7 באוקטובר; עולא נג'מי יוסף, המנהלת מרכז לשלום ופועלת זה 25 שנה לקידום נשים ערביות וליצירת יוזמות למיגור אלימות במגזר; גלי סגל בנימין, ניצולת מסיבת נובה שנפצעה קשה יחד עם בן זוגה; עדי לנגר שבת, מקימת פורום נשות המילואים; ירדן ויזל, יוצרת תוכן שנרתמה למאבק להשבת החטופים; שירן מלמדובסקי סומך, יזמית המקדמת נשים בתחום הטכנולוגיה והזמרת יובל דיין. במסגרת הפרויקט תועדו ראיונות מעמיקים עם כל אחת מהמשתתפות, לצד סשן צילומים מיוחד בחסות רשת האופנה 'רנואר'. בשיאו של הפרויקט נערך ב-25.3 ערב גאלה חגיגי במהלכו הוענק להן אות הוקרה מיוחד.