הקהל יושב קשוב ומהופנט; לפניו שני יוצרים משתי דיסציפלינות אמנותיות שונות – נגנית פסנתר וצייר. המוסיקה שממלאת את האולם מובילה את הצייר לרישום ספונטני, מאולתר, המושפע מהנגינה ומאופייה. הצופים מעבירים מבטם מהפסנתר אל בד הציור, מנסים לעקוב אחר קשרי התחרה הנרקמים בעדינות לנגד עיניהם.
את המופע המרגש והמקורי הזה יצרו בימי הקורונה האמן יונתן גל (הגושרים), ונגנית הפסנתר הבינלאומית ענת פורט, אך הרעיון הראשוני עלה במוחם של יונתן ואחיו כבר בשנות ה- 90, עת למד יונתן אמנות ב'בית ברל', ואחיו אורי ז"ל מוסיקה ב'רימון'. שלושים שנים אחרי, כשפרצו סגרי הקורונה, הגיע סוף סוף הרעיון לכדי מימוש. תחילה היה נדמה שמדובר בעניין פשוט – פורט תנגן בביתה, יונתן יצייר בסטודיו שלו, והאירוע המשותף יועבר בזום בלייב. בפועל התעוררו בעיות טכניות שונות ששיבשו את התכניות עד שחלון הזדמנויות בריאותי צץ, ועלתה הופעה משותפת ופרונטלית מול קהל במרכז קלור. "המרכז, שהיה פנוי מאירועים, אירח אותנו ברוחב לב, ואף לקח אחריות על השיווק ומכירת הכרטיסים", מספר גל. "בשל סד זמנים לחוץ הספקנו לעשות רק חזרה אחת, ויצאנו להופעה המשותפת. כג'אזיסטית מקצועית ענת אלופה באלתור, ואני מגיב ביצירה על סטנד ציור רחב". עם הזמן שוכללו האמצעים הטכניים לכדי הפקת מופע מצולם ומוקלט, שהועבר בשידור חי ביוטיוב ובפייסבוק לייב.
המוסיקה היא חלק אינטגרלי בחייו של גל. "אני תמיד נהנה ליצור ולצייר כשיש מוסיקה ברקע, אבל מופע שמבוסס על כך שמוסיקה שמתנגנת בזמן אמת משמשת כמקור השראה עבורי – הוא חדש ומרגש בשבילי", מספר גל, שבילדותו ניגן בקלרינט. "המוסיקה מאוד משפיעה על היצירה, כך שגם אם הגעתי עם מצב רוח מסוים, או שהייתה לי מחשבה כלשהי בראש – זה יכול להשתנות. בכל מופע אני יוצר כמה ציורים שונים, שמקבלים כל הזמן תפניות בעקבות המוסיקה. גם ענת מתבוננת בציור ומקבלת ממנו השראה לנגינה. לפעמים נוצרים קטעי שתיקה, או עצירה בציור, אבל זה חלק מהעניין. באחד המופעים הצטרפו אלינו זמרת, נגני בס ותופים, וכל המפגש קיבל תפנית חדשה. הקהל מגיב בצורה מגוונת, ולעיתים גם קולנית – נשמעים דיבורים, לחשושים או נשימות התפעלות. חלק אוהבים אבסטרקט וחלק מופשט, חלק מתקשים לראות את החיבור בין המוסיקה לציור, וחלק מוצאים קשר מיידי. לפעמים אני תוהה האם איבדתי את הקהל, או שאולי אני משעמם אותו, אבל אני מנסה להתמקד בבד היצירה שלי, בלי לשאוף לתוצאה 'יפה', אלא לתהליך מעניין שמהנה ומרגש גם אותי".
בין פרנסה לאמנות
המוסיקה היא אמנם משאת נפש, אך הכישרון שהפך עבור גל לכלי ביטוי היה הציור, דווקא. כבר בכיתה ט' הצטרף לחוג מקצועי במכללת תל-חי ונחשף לטכניקות ציור שונות: "התנסינו בציור שמן על בד, נוף, ואפילו ציור של מודל עירום. חוויה מורכבת עבור נער צעיר שנמצא בכיתת מבוגרים". במהלך שנת השירות שלפני גיוסו, במסגרתה הדריך ב'נוער העובד והלומד' ברעננה, המשיך גל ללמוד ציור באופן פרטי בתל אביב. עם סיום שירותו הצבאי חזר לקיבוצו, ועבד כשנה בפינת החי. "את ציור הקיר הראשון שלי עשיתי בהגושרים – על מקלט הדיסקו בקיבוץ; את השני בחדר שלי ובהמשך בפינת החי. מעבר לטיפול בבעלי החיים, יצרתי יחד עם ילדי היסודי ציורי קיר במתחם. בני הארבעים כולם עדיין מזכירים לי את הציורים המשותפים הללו".
מתוך כוונה ללמוד אמנות פנה גל ל'בצלאל', אך לא התקבל. "סטירת לחי משמעותית", הוא מודה, "חשבתי שיש לי משהו מיוחד להציע, ופתאום התברר שרבים חושבים על עצמם כמוני. די מהר קיבלתי המלצות לגבי מדרשת בית ברל, והלכתי לשם בלב שלם, על מנת ללמוד ציור ועל הדרך לעשות גם תעודת הוראה".
בסיום הלימודים לימד גל כשנתיים בבית ספר יסודי בתל אביב, ובמקביל יצר ציורי קיר בפאבים ובחדרי ילדים. שמו עבר מפה לאוזן, וכשנה לאחר פתיחת העסק הפרטי שלו זכה לכתבה נרחבת בעיתון 'לאישה', מה שהוביל למבול של הצעות עסקיות. הצעה מחברת 'קוקה קולה', פתחה בפניו עולם מקצועי רחב – הוצע לו לצייר מטעם 'טובורג' על קירות פאבים – עסקה שקישרה אותו עם 30 פאבים ברחבי הארץ, וגיבשה עבורו משרה יציבה למשך תקופה ארוכה. "למעשה, הייתי 'צייר הבית' של 'קוקה קולה'. בעקבותיהם הגעתי גם ל'תנובה', 'עלית', וחברות הייטק שונות. יצרתי אתר באינטרנט שחשף את היצירות שלי לקהל, ופתאום הרגשתי ב'ליגה של הגדולים'. למרות זאת, כשראיתי חלק מחבריי מהמדרשה מציגים יצירות אמנות בגלריות – הייתה לי תחושת החמצה. הם אמנם קינאו בי שאני מתפרנס מציור, כי כידוע, מאוד קשה להתפרנס ממכירת ציורים אמנותיים, דבר שמאלץ יוצרים להשלים פרנסה בהוראה או במלצרות. עם זאת, הם עושים אמנות, ואילו אני?".
בין הצפון והמרכז
בחלוף השנים נישא גל לאסנת, ובשנת 2000, עם הולדת בנם הבכור, חישבו השניים מסלול מחדש, ותכננו לעבור לחיות בחו"ל. "למרות שהיינו אז בשיא העבודה והעשייה, רצינו להגשים את החלום של חיים בארץ זרה, וחברים שכנעו אותי להגיע ללוס אנג'לס, לעסוק ביצירה, וליהנות מהביקוש שיש שם לאמנות שאני מתמחה בה". המסמכים הושגו, הארגזים קופלו, והמשפחה עברה לתקופת ביניים קצרה לבית ההורים בהגושרים. מסיבות טכניות התעכבה היציאה לחו"ל, ובינתיים מצאה אסנת עבודה בחינוך המקומי, הילד השתלב בבית הילדים ויונתן קיבל מבנה שיועד להריסה, ששימש לו כסטודיו זמני. מאז חלפו כבר 21 שנה, הזמני הפך לקבוע, והמשפחה הקימה את בית הקבע שלה בהגושרים, משם יוצא גל לעסקיו בכל רחבי הארץ והעולם.
המרחק הגיאוגרפי מהמרכז הוביל אותו למציאת פתרונות יצירתיים שמאפשרים לעסק שלו להמשיך ולצמוח: "גיליתי שאפשר לצייר על דיקטים במקום על הקיר בשטח, וכך אני יכול לעשות את רוב העבודה בצפון ורק לדאוג לשינוע היצירה למקום הלקוח. אני מקבץ את פגישותיי במרכז ליומיים של עבודה, ובשאר הזמן מתנהל מהסטודיו בהגושרים. יש פרויקטים של ציורי תלת ממד שנעשה בהם שימוש במדבקות מודפסות. במקרים כאלו אני מתחיל באיסוף רעיונות וחומרי גלם, מכין סקיצות פשוטות, עובר לקומפוזיציות מורכבות בעזרת מחשב, מכניס את הכול 'לסיר', ולאט לאט מעצב את התמונה שיש לי בראש. הלקוח מקבל קובץ מסודר להדפסה, ואת התוצר הסופי מדביקים על קיר או רצפה, באופן שגם ניתן לקילוף ולהסרה במידת הצורך. זה נכון שבהתחלה הייתה לי הרגשה של החמצה, כאילו במרכז 'קורים הדברים', אבל הצלחתי לתמרן בין המשימות, ולעבוד בכל מקום שאני בוחר, אם זה כאן בגליליון, או בקיבוץ יטבתה. בסופו של דבר המעגל העסקי שלי לא נפגע מהחיים בצפון, ולמרות שיש חוסר נוחות, עדיין איכות החיים כאן לא תסולא בפז. נוף הולדתי, מעגל החברים, וכמובן הקשר הצמוד עם המשפחה וההורים כלל אינם בני השוואה לעבודה במרכז הארץ".
בין הפרט והכלל
את שייכותו העזה לגליל העליון העמיק גל לאחרונה עם פרויקט חדש שליווה יחד עם עמותת 'בית ותיקי הגליל', במהלכו יוצרים הוותיקים ציורי קיר ענקיים על אחד הקירות במרחב הציבורי שבקיבוצם. ההשראה לפרויקט התקבלה מציור הקיר המרשים בבית הלל, 'בית הלל של פעם', שנעשה לפני כשלוש שנים כחלק ממיזם קהילתי ביישוב, ומציג קולאז' תמונות מעברו. מנהלת מרכז היום בעמותה, אופיר חמל, הציעה להפעיל יוזמה דומה בקיבוצי האזור, וותיקי כפר סאלד, חלוצי המיזם בקיבוצים, בחרו להפיח חיים באחד מציוריו של האמן דניאל פראלטה, חבר הקיבוץ שהלך לעולמו לפני שמונה שנים. קיבוצים נוספים התלהבו מהרעיון, ובחרו גם הם תמונת ארכיון מקומית לתהליך הציור המשותף. כך נוצר תהליך יצירה בעל ערך מוסף משמעותי, חברתי והיסטורי. תמונת הארכיון הנפרשת על פני קיר מרכזי בקיבוץ מאפשרת שיח רב-דורי ותהליך יצירה מעצים. "מכיוון שהשותפים נמצאים בדרגות שונות של ביטחון בציור וביצירה, מתפתחת במפגשים דינמיקה מורכבת", חושף גל את הנימים הדקים של הפרויקט. "במהלך הפעילות יש למצוא את האיזון בין הרצון לתת הבעה חופשית לבין השאיפה לאפשר לכמה שיותר משתתפים לקחת חלק בציור הקיר. לפני היציאה לשטח אני נוהג לערוך כמה פגישות מקדימות שנועדו להיכרות, לבחירת הציור ומיקומו, ולהסבר טכני על מהלך העבודה עצמה. בנוסף, אני מכין את הקיר ומצייר עליו את קווי המתאר של התמונה. ביום העבודה יש אווירת התרגשות וסקרנות – הצבעים נפרשים וכל אחד ואחת בוחרים איך ובמה לתת את חלקם. קווי המתאר נותנים ביטחון, ורוב המשתתפים ממלאים וצובעים אותם בהתלהבות. נוצרת תחושה שאתה חלק ממשהו גדול, ונתת את משיכת המכחול שלך ליצירה הסופית". שהאמנים המקומיים מסיימים את תפקידם, מגיע גל לביקור נוסף, ולנגיעות מקצועיות אחרונות, המעניקות לציור את מראהו הסופי והמהודק.
לאורך השנים הצליח גל למצוא את האיזון בין עשייה אמנותית – שבמסגרתה מוצגים ציוריו בתערוכות, לבין עבודה מגוונת בתחום המסחרי. "כיום אני מרגיש שאני נמצא במקום טוב. יש בחיי הרבה תנועה ועניין, ועיסוקיי מתפרשים על כמה תחומים במקביל, שמביאים לידי ביטוי פנים מגוונות בכישוריי ואישיותי. אני ממשיך ביצירת ציורי תלת ממד על קירות ורצפה: ציוריי פרושים מפאב 'הפטרייה' שבדן, ה'דארמה בר' בהגושרים משאית ה'פיצה טראק' שבדפנה, ושביל הלולים בכפר גלעדי – ועד נורבגיה, שם ציירתי על אוטובוס, דיסלדורף בגרמניה, שם יצרתי ציור תלת ממד לביתן של חברתhp . בימים אלו אני עורך שיתוף פעולה עם חברת היי טק באורלנדו. כמו כן אני מעביר סדנאות שונות, מלמד במכללת תל חי קורס על אשליות אופטיות, עובד עם ילדים במרכז 'ניצוצות' למחוננים בתל-חי, ועוסק איתם בציור ומושגים אמנותיים, דרך עולם הפנטזיות והאגדה. בנוסף יש לי אתר עם חולצות מודפסות שלי, וגם היצירה המשותפת עם המוסיקה מתפתחת לכיוונים טובים ומעניינים: ציור עטיפה לסינגל של שלום חנוך עם הפסנתרנית ענת פורט, ציור לקליפ של יובל מלכה והנסיכים. חוץ מזה אני נהנה מהחיים על גדות הנחל, בקרב מעגלי חברות ומשפחה איתנים ועם הנוף הגלילי שמקיף אותנו. אני מקווה שכל זה יתפתח ויתעצם – ואוכל להמשיך ולעסוק בתחום שאני אוהב, יחד עם שמירה על הבטחון הכלכלי. מאחל לעצמי לפנות לפחות יום בשבוע שבו אעשה אומנות נטו, ואציג בעוד תערוכות וגלריות. היצירה היא בנפשי, והיא מעניקה לי אין סוף אפיקי ביטוי והנאה".
