הקרב האחרון

"אתם לא לבד", זהו המוטו של הוספיס גליל עליון, ואלו גם מילות ההרגעה הראשונות אותן שומעים החולים במחלה סופנית ובני משפחותיהם בפגישתם הראשונה עם צוות ההוספיס. גישה זו, המבטאת מסירות ותמיכה תמידית, היא אחת מאבני היסוד בהוספיס, שחרף הטלטלות הרבות שעברו צוותו ומטופליו בשנת המלחמה הנוכחית – נשארה יציבה ומשמעותית. 

ההוספיס בגליל העליון הוקם ע"י פרופ' ננסי קרוליין, ילידת בוסטון, ארה"ב. ננסי הייתה רופאה פנימאית שהתמחתה ברפואת חירום. היא עלתה לארץ בשנת 1977 והייתה למנהלת הרפואית של 'מגן דוד אדום' עד שנת 1982. כעבור שש שנים התיישבה במטולה ובחרה להתמחות באונקולוגיה. בשנת 1995 הקימה את עמותת 'הוספיס גליל עליון' המעניקה טיפול פליאטיבי לאוכלוסיית הגליל העליון ורמת הגולן. טיפול פליאטיבי הוא טיפול תומך שנועד לחולים במחלות חשוכות מרפא ולבני משפחותיהם. מטרתו לשפר פיזית, חברתית ורגשית את איכות החיים ולהקל על סבלם של החולים במחלות מסכנות חיים בכל גיל. צוות ההוספיס נכנס לתמונה כאשר מתברר שֶׁכֵּלֶיהָ של הרפואה הקונבנציונאלית הגיעו למיצוי ועדיין נדרש מענה לכאביו וצרכיו של החולה. במקום אשפוז במחלקות פנימיות בבתי החולים בוחרים המטופלים לקבל טיפול תומך בביתם הפרטי ובחיק משפחתם. גישת ההוספיס מאפשרת לחולה סביבת חיים השומרת על כבוד המטופל ומשפחתו. הסיוע מוענק ללא תמורה, לכל הפונים לקבלתו. "ננסי הבינה שצריך לתת מענה טיפולי בבית עבור אנשים שנמצאים בשלבים האחרונים של חייהם", מסבירה דפנה אברהמס, מנהלת ההוספיס. "הרעיון שלה נחשב חלוצי בזמנו, מכיוון שעד אז רוב החולים הסופניים קיבלו ליווי פליאטיבי בתוך בתי החולים. בהתחלה חשבה ננסי שכל הפעילות תתבסס על מתנדבים, אך עם הזמן התברר שמערך הוליסטי נכון דורש עובדים קבועים ומיומנים. העמותה שלנו בגליל מתמחה רק בשירות אחד, השירות הפליאטיבי, ואנו זמינים 24/7, גם לחולה וגם למשפחתו. חברות רפואיות מסחריות מציעות שירותי בריאות נוספים, ולכן הקיפי השירות הפליאטיבי שלהם אחרים. הידע שלנו והדרך הייחודית בה פועל ההוספיס כאן הם מקור להשראה, למידה והתייעצות עבור מסגרות דומות שהוקמו בארץ ובעולם לאורך השנים".

את ההוספיס מנהלת דפנה אברהמס (להבות הבשן) מזה כמעט שנתיים, אחרי 20 שנות שירות במועצה, מתוכן 12 שנים במחלקה לקידום מעמד האישה. לאחריהן עבדה דפנה במקביל בניהול קשרים בינלאומיים ובניהול מחלקת הבריאות. היא שכנעה את עצמה שאין לה סיבה לעבור לשום מקום אחר, כי "ממילא ראיתי את הפנסיה מתקרבת, וכחצי שנה לפני יומולדת 60 החלטתי שאני מפסיקה את המחשבות התמידיות שלי על השלב הבא, התפקיד הבא ומה הלאה. כששרוליק (אותו החליפה אחרי שניהל את ההוספיס במשך 20 שנים; בא"י) הודיע על פרישה פנו אלי מההוספיס ועניינו אותי בתפקיד. בהתחלה אמרתי ישר 'לא', ומיד אחר כך, 'למה לא'? כי הרגשתי שהתפקיד הזה נושא עימו משמעות וערכיות רבה, המתאימות לי מאד בשלב זה של חיי, לעשות טוב לקהילה ולזולת".

דפנה מקפידה לציין שהשליחות החשובה המגולמת במקום היא פועל יוצא של צוות עובדי ההוספיס המקצועי והמסור. לצידה עובד ללא לאות צוות הנהלה פעיל ומשמעותי הכולל את ד"ר טלי ישראלי שלו, מנהלת רפואית, טל אשכול, אחות ראשית ומנהלת הסיעוד, נעמי גלזמן, מנהלת הצוות הפסיכו-סוציאלי, אביטל בנארי, מנהלת המשרד, גזברית ומלווה רוחנית, ויו"ר העמותה, עודד שוורץ, שמתחילת המלחמה גם לוחם בגולני. כמו כן, נמצאים בזמינות תמידית של 24/7 שישה רופאים ושש אחיות, שלוש עובדות פסיכו-סוציאליות וצוות מתנדבים אשר עבר הכשרה מיוחדת. "כאשר יש אלינו פנייה של מטופל ומשפחתו, אנו מבררים יחד איתם האם הם מבינים מה המשמעות של סיום החיים בבית. בהוספיס יש פעולות שתומכות באיכות החיים ובשיפור התחושה בימים האחרונים, אבל אנו לא מאריכים חיים בצורה יזומה כמו הכנסת מנשם, כפי שאפשר לעשות בבתי חולים. מצד שני, אנו גם לא עושים המתת חסד, כפי שלעיתים טועים לחשוב. במידה והוחלט על ליווי בהוספיס – אנו מתאימים למטופל את אנשי הצוות הנכונים למצבו, ויוצרים 'יחידת סיוע' שזמינה עבורו ועבור משפחתו באופן תמידי, אם במענה טלפוני ואם בהגעה פיזית לבית המטופל, לפי הצורך. בזמן שיש לרשותו, מעמיק הצוות את ההיכרות וההבנה במורכבויות ובהווי המשפחתי ויוצר עימם שפה משותפת. בכל מקרה טיפולי, עובד מול הצוות 'מטפל ראשי' שמונה ע"י המשפחה לקבל החלטות משמעותיות".

הפונים להוספיס חולים במחלות שונות כמו סרטן, דמנציה, ALS, טרשת נפוצה ואי ספיקת לב. בתקופה זו, מטופלים בהוספיס כ- 45-50 מקבלי שירות במקביל, וגילם נע בין 35 ל-100 שנים, אם כי כיום נמצאים באחריות ההוספיס גם מטופלים צעירים יותר, ואפילו פעוטה בת שנתיים. "לצערנו, בשנים האחרונות ירד גיל החולים הסופניים", מציינת דפנה.

מה ייחודי בעבודת הוספיס גליל עליון?

"ליווי אנשים בימיהם האחרונים הוא תהליך משמעותי עבור המטופל ועבור משפחתו. ממכתבי התודה הרבים שאנו מקבלים ניתן להבין שהמשפחות זכו בפרידה מלאת חמלה וקרבה מיקיריהן. הליווי של ההוספיס והכלים שעומדים לרשותנו מעניקים להם תחושה שנעשה כל שאפשר כדי לרפד את דרכם האחרונה של האהובים שלהם. אנו מציעים השארת מכתבים, עיבוד חלומות ונגינת נבל ע"י מוזיקאית שהוכשרה במיוחד לנגן לאנשים שנמצאים בשלב זה של החיים. זה לא פשוט לחיות עם בבית אחד עם מטופל שנוטה למות, ואנו מנסים להיטיב גם עימו וגם עם משפחתו. למשל, אנו פועלים כדי לאפשר למטופלים לחגוג את החגים סביב השולחן עם בני משפחותיהם,  או מסייעים לאם להיות בחתונת בתה. בנוסף, אנו דואגים להגשים חלומות יומיומיים יותר, כמו להגיע ליהנות מנחל זורם או השתתפות באירוע תרבותי. כל אלו דורשים הכנה פיזית ורגשית של המטופל. לעיתים אנו נותנים שירות המשך, ומלווים את המשפחה גם שלושה חודשים אחרי המוות, מתוך הבנה עמוקה לתהליך הרגשי שהמשפחה עוברת".

■

שנת 2023 החלה בעשייה והתמקצעות. משרד ההוספיס עבר מראש פינה למתחם חדש במרכז העסקים של צומת כ"ח, שמותג בשנים האחרונות כמרכז הבריאות של גליל מזרחי. גויסו אנשי מקצוע חדשים, נערך אירוע מוצלח של התרמה כספית, ומעגלי התמיכה של הצוות התפרשו על פני 120 ישובים, 395 בני משפחה מעורבים ו- 158 חולים. "היינו שבעי רצון מכך שבאמת הצלחנו להקל על הפונים, וסייענו להם לסיים את חייהם בביתם. ואז פרצה המלחמה".

השבת של השבעה באוקטובר 2023 הרעידה את המדינה כולה וערערה גם את התנהלות ההוספיס במובנים רבים – הן במהות ובהגדרת השירות שהוא מגיש והן במטופלים ובאנשי הצוות. "הרי האפיון העיקרי שלנו הוא הליווי בבית המטופל וסיום החיים במקום הכי אישי ובטוח שיש, אך המלחמה הובילה לכך שרבים ממקבלי השירות שלנו פונו מביתם ומצאו עצמם במקום זר להם, שפעמים רבות הם אינם מרגישים בו בנוח. המעבר הפתאומי למלונות גרם למטופלים לשהות במרחב פומבי ומנוכר שחסר את תנאי הנוחות והסממנים האישיים שלהם. החדר שהם משתכנים בו אינו מתאים לצרכיהם המיוחדים, וקטן מכדי להכיל ביקורים משפחתיים. מבחינה טכנית, אנו עושים ככל שביכולתנו לדאוג שהמלונות יאפשרו את התנאים הרצויים למטופל. במקביל, אנו מסייעים בתהליכים רגשיים שנועדו לתמוך במטופלים ולהעניק להם תחושה ביתית. לחלקם המלצנו להביא חפצים מהבית, למטופלת שאהבה להתבונן על הנוף מחלון המטבח נתנה המשפחה תמונה גדולה שתתן לה הרגשה שהיא עטופה ושייכת".

למרות כל המאמצים עדיין עולות תחושות קשות אצל המטופלים, שבנוסף על הצורך להשלים עם המחלה שלהם והקרבה למוות, עליהם להסתגל לאירועי המלחמה. כפי שניסח זאת אחד המטופלים: "יש לי שתי מלחמות עכשיו. אחת בתוכי והשנייה מתרחשת בחוץ. החיצונית הכי חשובה לי כרגע". החולים המבוגרים, שחלקם שירתו במלחמות קודמות, מתייסרים על שהם "מתפנקים" בטיפול בבית בעוד חיילים צעירים נהרגים בקרב. עולים רגשות אשם על כך שהם מתים "רק" ממחלה במקום למסור את חייהם בקרב. הצוות המקצועי כולו קשוב לדברים ומאפשר למטופלים ליצור שיחות אינטימיות המעמיקות את התהליכים הנפשיים. אחת המטופלות, אישה בשנות השמונים לחייה, אמרה לרופא בזמן ביקור: "אחרי שראיתי את הדברים הנוראים שקרו לאנשינו בדרום הארץ, אני אסירת תודה שאני יכולה למות מסרטן, בשקט, במיטה שלי". מטופלת מבוגרת אחרת בחרה להישאר בביתה, במושב שנמצא כשבעה קילומטרים מגבול לבנון, ושרבים מתושביו התפנו בעקבות המלחמה. באחד מביקורי הצוות קידמה חבטה עזה את הגעתם. כשרצו במהירות אל הבית, קיבלה אותם המטופלת בחיוך מרגיע: "אל תדאגו לגבי התותחים, הם שלנו!". היא עצמה כבר התרגלה לקולות שמשמיעה סוללת כיפת הברזל הממוקמת מעל למושב, ואפילו המטפלת ההודית שפחדה מאוד בתחילה כבר איננה מתרגשת. "בסופו של דבר, כאשר יש בקשה נחרצת של המטופל להישאר בביתו, הצוות מכבד זאת", מדגישה דפנה. "כשמישהו מאזור ההר התעקש לסיים את חייו בביתו הקיבוצי, הצוות עלה ללוות אותו שם. הקבורה נעשתה בשעות הלילה והשבעה נערכה במלון. גם בתקופה זו, אנחנו מעניקים סיוע מירבי בדרכנו. ר', שהיה חולה במחלה חשוכת מרפא, פונה מביתו שבמושב לצימר. הוא ידע שהוא בשלבי הדרדרות והספיק לבחור את תהליך הפרידה שהתאים לאישיותו. משפחתו טיפלה בו בשיתוף פעולה מלא עם הצוות שלנו, ובהחלט אפשר לומר שר' מת עם חיוך על הפנים".

מעבר לכל אלו העלתה המלחמה קשיים עצומים גם עבור אנשי הצוות. גם הם סבלו מאתגרי המלחמה ונאלצו להתמודד עם פינוי מהבית, עם מערכות חינוך לא מתפקדות, עם קרובי משפחה מהנגב המערבי שעולמם נחרב, ועם צו-שמונה של בני ובנות זוג במילואים. "רבים מעובדי הצוות חוו משברים אמיתיים, ומבחינתי הם הגיבורים האמיתיים שלי. כל בוקר אני רוצה להגיד להם כמה אני מעריכה אותם, כי למרות המציאות הבלתי נסבלת, הם עושים הכול כדי לתת מענה. בפועל, למרות המלחמה לא ירדה זמינות ואיכות הטיפול שאנו מציעים, והצוות שלנו אף נדרש לנסוע מרחקים ארוכים יותר מאשר לפני המלחמה. מהרגע הראשון ללחימה קיבלנו החלטה שאנחנו ממשיכים כרגיל, ובאמת כולם עובדים למרות המורכבות בחייהם הפרטיים. גדלות הנפש הזו בולטת עוד יותר מאז הכניסה לצפון, כי גם אם משפחה בחרה להישאר בבית – הצוות שלנו מגיע אליה למרות הסיכון והמתח הביטחוני. אנו שמים את המטופלים לנגד עינינו ולמרות מצוקת כוח האדם, קשה לנו לראות את המשפחות סובלות ומתמודדות עם אובדנים אישיים שאינם בהכרח קשורים למלחמה. לאנשים האלה יש את הזכות להרגיש שהם חשובים לנו ושאנחנו איתם, וניתן להם את הטוב ביותר שיש לנו. כרגע אנו נענים כמעט לכל פנייה, ועובדים ימים ולילות, מתוך הבנת צרכי המטופל ומשפחתו". 

נחיצותו של ההוספיס ונחישות עובדיו, עמדו במהלך המלחמה למבחן נוסף ובלתי צפוי, שאיים על עצם קיומה של העמותה ופועלה. המטה הארצי של 'כללית' הוציא לראשונה מכרז ספקי הוספיס, אך בגליל העליון לא עודכנו על כך ולכן לא נכנסו לרשימת המכרז. "ראשית צריך להבין שאנחנו עמותה קטנה יחסית, שכ- 30% ממשאביה הכלכליים מתקבלים מקופות החולים והשאר מבוסס על גיוס כספים ותרומות", מסבירה דפנה את הרקע למשבר. בשלושים השנים האחרונות, הייתה מערכת יחסים מצוינת בין ההוספיס לבין קופות החולים 'מכבי' ו'כללית', אבל למרות שהמכרז יצא באופן חוקי, עבורנו ועבור המטופלים שלנו זה היה גזר דין שעלול להוביל לסגירת העמותה. פניתי לערוצים שונים בניסיון להסביר שאנו בתקופת מלחמה, ושגם בימים כתיקונם אזור הצפון סובל מבעיות בתחום הרווחה והבריאות – אך ללא הועיל. משהבנתי שגם מאבק תקשורתי לא ישיג את המטרה, פנינו לפעולות שטח פוליטיות, וצירפנו אלינו גורמים בעלי השפעה וראשי רשויות. אני מלאת תודה לגיורא זלץ ולבני בן מובחר שיצאו מגדרם ותמכו בנו לאורך כל המהלך. במשך כחודשיים וחצי נאבקנו בכל האמצעים שעמדו לרשותנו, באופן שהדיר שינה מעינינו, התיש את כוחותינו, ולי באופן אישי גם 'גמר את הקול'. לשמחתנו, באיזשהו שלב אפילו 'כללית' הבינו שמהלך של שיתוף פעולה הוא רווח גם עבורם, כי גם אם הם היו זוכים במכרז היה עליהם לגייס כוח עבודה מקצועי מהצפון, שבעצם היה מרוכז תחת גג העמותה שלנו. בסופו של דבר הוחלט שאנו נעבוד כספק משנה של חברת 'פמי', אך עדיין אנו מקפידים על האופי שלנו ועל הערכים הייחודיים לנו, שמהווים את עמוד השדרה היציב המאפשר את עבודתנו במלוא הכוח".

 ללא כוונת מכוון, הובילה המלחמה להתרחבות גיאוגרפית מבחינת קהל היעד והשירותים שמעניק ההוספיס. עד כה אזורי הפעילות של הצוות כללו את יישובי הגליל העליון, רמת הגולן, אזור צפת ויישובי מרום גליל. כעת, היות שהקהילות המפונות התפזרו לסובב כנרת, השירות ניתן גם לאנשים מעמק הירדן. במקביל, מצאה עצמה דפנה נדרשת להרחבת צוותי העבודה כדי לעמוד בעומס הפניות והטיפולים. "האינטנסיביות של הדרדרות החיים יכולה להיות מהירה, ומתוך כך אנו זקוקים לעובדים ולמתנדבים מחויבים שעוברים הכשרה ספציפית לנושא. יש לנו כוונות רציניות להרחיב את תחום המתנדבים כשתיגמר המלחמה. אני מקווה שאנו ניצבים לפני גדילה לא רק במובן המספרי של מטופלים ומטפלים, אלא גם במובן של העמקת המודעות לתחום הפליאטיבי בציבור בכלל, וגם בקרב אנשי מקצוע הרפואה. אנו רואים שלעיתים רופאים נמנעים מהפניית מטופלים אלינו, כי אז הם עלולים להתקבל אצל המשפחה כמי שמבשר על המוות הקרוב. לאחרונה אנו עובדים עם רופאים על הדרך הנכונה לחשוף את השירות שלנו לקהל. לגישתי, אם כבר נגזר עלינו לחלות במחלות מאיימות חיים, אז ראוי שאנשים יזכו לחוויה טובה כאשר הם מגיעים לסיום חייהם. שנוכל להיפרד מהעולם הזה לא בכאב ובייסורים אלא בשלווה פנימית בחיק המשפחה והאהובים שלנו".

לתרומות ל'הוספיס גליל עליון' היכנסו:

https://meshulam.co.il/s/cfdceb1b-e039-b7b4-748b-977bf7b641d1

להצטרפות ל'עיגול לטובה' היכנסו לקישור: https://www.igul.org.il/#hpsection1, הקליקו "להצטרפות" והקלידו "הוספיס" בחלונית חיפוש העמותה.