האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...
|
המורה המיתולוגית של ילדי כיתת 'נרקיס' מקיבוץ יפתח, ואחריהם של תלמידים רבים נוספים, בכלל רצתה להיות דייגת. "אני באמת לא יודעת מאיפה זה בא לי", היא נזכרת בחיוך, אבל כשבכיתה ד' ביקשו מאיתנו לכתוב חיבור ולספר מה נעשה כשנהיה גדולים – זה מה שכתבתי. בבגרותי, כשלמדתי בסמינר למורות, עדיין חשבתי שאין לי רצון לעסוק בהוראה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה באמת הייעוד שלי בחיים". חיה רגב כבר נושקת לשנתה ה-77, אבל איננה נחה לרגע. חייה מלאים בטיולים, מלאכת יד, קריאת ספרים, פתרון תשבצים, נסיעות לחו"ל, וכמובן סיוע לחמשת ילדיה בטיפול ובתמיכה ב-16 נכדיה, "שיהיו בריאים כולם".
כל בית (מלון) צריך מרפסת
רגע לפני פרוץ המלחמה חזרה חיה מטיול בטנזניה. "הגענו ליפתח ביום שבת השבעה באוקטובר בשלוש לפנות בוקר, והלכנו לישון שמחים וטובי לב. מכיוון שאני אוהבת להשכים קום בשבת, לפתוח רדיו בשבע ולשמוע את יוסי אלפי, עשיתי זאת גם הפעם, אבל באותו היום כבר שודרו בשעה זו דיווחים על המלחמה". חיה העירה את מיכה בעלה, שבתחילה לא האמין לדבריה. "לא הבנו את גודל העניין והיינו בטוחים שיש היסטריה מוגזמת. מכיוון שיש לנו ממ"ד בבית ומיכה אף הוסיף לו בריחים מבפנים, חשבנו שנוכל להישאר ביפתח". כשגברה המתיחות בצפון והקיבוץ פונה, עברו חיה ומיכה למלון 'נוף גינוסר', אליו התפנתה מרבית קהילת יפתח. "בגלל שהגענו בין האחרונים, קיבלנו חדר שנמצא בשולי מתחם המלון, שיש בו פינת מטבח קטנטונת ומרפסת נעימה. תוך ימים ספורים מיכה הבין שמצב זה יימשך לפחות שנה, והחל לדאוג לציוד בישול ואפייה במרפסת. אנחנו צחקנו עליו. לא האמנו שיעבור זמן רב כל כך ועוד נהיה כאן".
"תפסנו טרמפים לקניות בעזה"
חיה נולדה וגדלה ברמת גן של ראשית המדינה. הצעירה מבין שלושה ילדים לאב שעבד במפעל 'עסיס' ולאם עקרת בית. "היינו משפחה שיודעת להסתדר עם מה שיש לה, ודלתה פתוחה לכל חבר ואורח. למדנו מההורים חריצות ומוסר עבודה. אבא נהג לומר ש'הוא נותן לנו לחם עד למקצוע', כלומר ההורים דחפו אותנו לעצמאות כלכלית מוקדמת".
מכיוון שבאותה התקופה היו לנשים שתי אפשרויות פרנסה עיקריות – אחות או מורה, בחרה חיה לצאת בסיום התיכון ללימודים של שנתיים בסמינר למורות. "בסוף התקופה הזו, המדריכה המקצועית שלנו לא צפתה לי גדולות ונצורות, ושלחה אותי לדרכי בטענה שאני לא מתאימה להיות מורה". חיה וחברותיה גויסו לצבא כמורות חיילות, אך היא לא נכנעה עדיין. לאחר ויכוח ממושך עם סגל הפיקוד סוכם על פשרה, וחיה הוצבה לעבודה עם נוער במתנ"ס בשדרות. "אלו היו שנים בהן רק התחילו להקים את המתנ"סים בארץ, כך שהיה בלגן גדול בהפעלתם. המטרות לא היו מוגדרות, ובעיקר – הפיקוח עלינו היה רופף. אחה"צ שיחקנו עם הילדים או שעזרנו להם בשיעורי בית, ובבקרים תפסנו טרמפים לקניות בעזה", היא נזכרת במציאות שנראית היום כל כך רחוקה. עם תום השירות הצבאי עלתה חיה לירושלים, שם עבדה בפנימיית 'כרמית'. בהמשך נקראה להחלפת מקום כמורה בבתי ספר ולאט לאט רכשה ניסיון במקצוע, תוך שהיא נישאת למיכה ומביאה לעולם את שני ילדיהם הבוגרים.
ליפתח הגיעה במפתיע, בעקבות רותי, אחותה הגדולה, חברת הקיבוץ עד עצם היום הזה. "יום אחד, ממש בסוף החופש הגדול, רותי צלצלה אלי ואמרה שחסרה להם מורה לכיתה א'. היא הייתה מאוד נחושה, כך שלמרות שכבר התחייבתי לבית ספר אחר, נתתי את הסכמתי. עד שהתארגנו כמשפחה לעלות ליפתח, הופעלו ילדי הקיבוץ על ידי המטפלות שלהם, ואת שנת הלימודים הזו התחלנו אחרי הראשון בספטמבר. היום אני יכולה לגלות שממש פחדתי מהמהלך הזה, כי לא ידעתי איך מתנהלת הוראה בקיבוץ. שלחו אותי לצפות בשתי מורות ותיקות, שידעו להשתמש במתודות מגוונות ובכריזמה רבה, וחזרתי מהן בהרגשה שאני לא מספיק מקצועית. אבל הנה, עובדה שבסוף כיתה א' כל הילדים ידעו לקרוא".
משפחת רגב הצעירה חשבה שהיא מגיעה ליפתח לשנה אחת בלבד, אך שוכנעה להמשיך גם לזו שאחריה, ומאז ועד היום חלפו כבר 49 שנים בקיבוץ. חיה התמידה בהוראת תלמידי כיתות א'-ב' הצעירים, ובהמשך עברה לחנך וללמד גם בכיתות הגבוהות יותר של בית הספר היסודי. "נכנסתי למקצוע בכל רמ"ח אבריי, וראיתי זאת כייעוד חיי". גם לאחר שיצאה לפנסיה לא שקטה חיה על שמריה. היא לקחה על עצמה את הטיפול באנשי ונשות 'בית ראשון במולדת' שהגיעו לקליטה ביפתח, והתנדבה לתת לעולים החדשים שיעורי עברית פרטניים.
שישה ילדים סביב שולחן אחד
רוחה הנמרצת ומסירותה הבלתי נלאית למקצוע ולקהילה מסבירים את הצעד בו נקטה מיד עם הגיעה למלון 'נוף גינוסר'. "כבר בימים הראשונים שלי כאן הבחנתי בצורך לתת מענה חינוכי לילדים. רובם הסתובבו בחוסר מעש, ללא מסגרת מאורגנת, בעוד ההורים שלהם היו עסוקים בהישרדות יומיומית. נחרדתי מהמחשבה שהילדים יחוו עוד 'שנת קורונה'. הבנתי שאין זמן לחכות לשום החלטה רשמית והתחלתי לפעול באופן עצמאי". חיה יזמה קשר עם הורי תלמידי כיתה א', ובהסכמתם החלה ללמד את הילדים לקרוא ולכתוב בחדרה שבמלון. בכל בוקר התאספו שישה ילדים רכים סביב שולחן אחד, ללא ציוד ואמצעים, וקראו הברות ואותיות מדף שנתלה על ארון הבגדים של חיה ומיכה. "בהתחלה זה נראה קצת כמו 'חיידר', אבל לאט לאט התקדמנו והילדים המתוקים שיתפו יפה פעולה. השתמשתי בכל הדרכים שאני יודעת, כמו ציור, משחק ושירים כדי לעודד אותם ללמידה".
לאחר תקופה כבר אורגנה מסגרת בית ספרית בתוך המלון. מכיוון ששעת הלימודים הראשונה נקבעה לתשע בבוקר, התעקשה חיה להמשיך ולהיפגש עם תלמידיה בשעה שמונה, מתוך רצון עז לשמור על רצף לימודי של קריאה וכתיבה. "בהתחלה הגיע למלון צוות שהיה מבוסס על מתנדבים שלא בהכרח הוכשרו להוראה. אי היציבות וחוסר המקצועיות חיזקו את החלטתי להמשיך בדרך בה התחלתי. עברתי מהוראת הקמץ לחיריק, ומיסוד כתיבה אחד לשני".
כעבור זמן מה הגיעה למלון מורה שיועדה בשגרה לשמש כמחנכת בבית הספר 'הגומא' בכפר בלום. "נוצרו בינינו יחסים טובים ולמדנו לשלב כוחות זו עם זו. בהמשך גם הגיעו תלמידים נוספים מתושבי קריית שמונה המפונים, כך שהכיתה מנתה 15 ילדים וילדות. קיבלנו ציוד ומחברות ובנינו כיתה מתפקדת, שפעלה חמישה ימים בשבוע באופן כמעט מלא".
חיה מתארת את המהלך בחיוך ובקלילות, אך אינה מסתירה את הקשיים שהיו מנת חלקם של חברי הצוות החינוכי בתחילת הדרך. "הבלבול והחרדה שאפיינו את חברת המבוגרים השפיעו גם על התלמידים, שלמעשה הספיקו להיות בבית הספר המקורי שלהם פחות משלושה שבועות. הם עדיין לא זכו לרכוש את מיומנויות הלמידה והפערים ביניהם היו ניכרים לעין. התנאים ליצירת מסגרת בית ספרית בתוך המלון היו כמעט בלתי אפשריים ואני מורידה את הכובע בפני כל המנהלות והמורות שהתעקשו והצליחו לבנות יש מאין. לאט לאט התייצבה המערכת והילדים שדאגנו לגורלם נרגעו ונכנסו למסגרת. עם חלוף הימים הגיעו למלון מורים מקצועיים יותר ואני יכולתי להתפנות להוראה פרטנית. כך יכולתי לחזור איתם על החומר, להקפיד על כתיבה במחברת, ולהוכיח שוב, שזו השיטה היעילה ביותר להתקדמות".
את מבחינה בהבדלים בין תלמידייך לפני 40 שנה לבין תלמידייך הנוכחיים?
"בשנותיי הראשונות כמורה בקיבוץ זכיתי לשיתוף פעולה יוצא דופן מהמטפלות ומההורים. כולם התגייסו לעבודה פרטנית, להקים סוכה, ללמד אותנו שיעור בחקלאות. גם הילדים עצמם התמסרו לצוות החינוכי ללא התנגדויות מיוחדות. למשל, כאשר הגיע זמן המקלחות בבית הילדים, מי שכבר היה יבש או טרם נכנס להישטף, היה יושב עימי או עם אחת המטפלות לכמה דקות של קריאה פרטנית. אני זוכרת שהזמנתי את הסבא של אחת התלמידות מכיתה א' לדבר בפני הילדים. איש בן 80 שהיה בארגון 'השומר', מדבר לאט ומסביר לילדים על המושג 'קואופרציה'. הם ישבו בשקט בשקט, לאורך זמן, ונתנו לו את הכבוד. את מדמיינת לעצמך מצב כזה היום?".
חיה מתארת את התלמידים של היום כבעלי רמת ריכוז נמוכה, ללא הרגלי קריאה, מתקשים להשיב על שאלות שקשורות לרצף הסיפור, נמצאים כל הזמן במסכים ו"עושים טובה" כשהם מתרגלים חומר לימודי. "חסרה להם הסקרנות והרצון לחקור. אני מפרשת לילדים מילים פשוטות ומובנות מאליהן כמו 'כיסאי', 'שולחני', כי הם לא יודעים שזו סיומת שמבטאת שייכות. הם לא מכירים מילים נרדפות ולא מבינים את המילים 'שי', 'אילן', 'רז', למרות שיש בחברתם ילדים עם השמות הללו. כולם אומרים לי, 'זה לא מצב רגיל', אבל המציאות שלנו אינה רגילה אף פעם. אני מאמינה שלמרות המורכבות של המצב, ניתן להתקדם תוך שיתוף פעולה מצד ההורים. גם בחודשי המלחמה הרשיתי לעצמי לומר להורים דברים על דיוקם, והנחיתי אותם לשבת עם הילדים שלהם לקריאה משותפת לפחות עשר דקות ביום. מי שעושה את זה – רואה תוצאות".
למה בכלל התגייסת בגילך ללמד?
"איני יכולה לשבת בנחת בלי שתהיה לי משמעות לחיים. אני מוכרחה סיבה לקום בבוקר. מעבר לזה שאני מנסה לדאוג למשפחתי המורחבת – יש בי רצון להעניק לזולת. לא יכולתי לחשוב שיקרה כאן משהו שלא אהיה שותפה לו. אני עושה את זה בשביל עצמי, ועל הדרך הסביבה שלי מרוויחה מזה".
לסיכום, מה המסר שלך לקוראים?
"הכאב שלי הוא הכאב על השפה. שפה זה כלי לחיים, דרך תקשורת. תשקיעו בה ותזכו באוצר".
הכתבה באדיבות מגזין 'זמן קיבוץ'. פורסם לראשונה ב-9 ביולי 2024.