גרשון קסטל, ממייסדי מפעל הקליטה האדיר 'בית ראשון במולדת', נזכר בשני רגעי שיא לצד רגע של שפל בישראל של שנות התשעים ● בעוד אלפי פליטים אוקראינים נסים ארצה מביתם נוכח איום הצבא הרוסי, מעניין לשוב לעשור ההוא ולהיזכר בעלייה המאסיבית שידעה ישראל מברה"מ של אותם ימים
"זכינו לשני ביקורים חגיגיים: הנשיא חיים הרצוג ביקר אותנו בשנים הראשונות של 'בית ראשון במולדת', ובשיאו של הפרויקט העצום הזה זכינו לביקור מרגש של הנשיא עזר ויצמן יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין. שבועיים אחר כך רבין נרצח". כך, במילים דרמטיות ועדיין בתדהמה מסוימת, פותח גרשון קסטל (יפתח) את סיפור המסגרת למפעל הקליטה 'בית ראשון במולדת', ומציג תמונות נדירות שנשתמרו אצלו משני האירועים החגיגיים.
בשנות ה-70 ריכז קסטל את מחלקת הקליטה של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובמסגרתה היה ממונה על אגף קליטת העלייה מברה"מ. "בשנים אלו לא כל כך הצלחנו במשימה, בעיקר בגלל שבקיבוצים הייתה גישה חברתית די מקובעת, ומצדם של יהודי רוסיה נתקלנו בפחד מחיי קולחוז בארץ ישראל", הוא מספר. "חוסר ההיענות בשטח הוביל לסגירת המחלקה הרוסית. ראש המוסד לשעבר שאול אביגור, שהיה על ערש דווי, זימן אותי אליו וביקש שלא נסגור את המחלקה. בדבריו הנרגשים הזכיר לי שדוד בן גוריון טען כבר בשנות החמישים כי עלינו לצפות לעלייה של מיליון יהודים מרוסיה".
למרות החזון, וחרף השתדלותו של קסטל, נסגרה המחלקה וחזונו של בן גוריון התגשם רק כעבור כעשור.
טפטוף של עולים הופך לזרם שוטף
מפעל 'בית ראשון במולדת' קם באוקטובר 1989, בעידן של המנהיג הסובייטי הליברלי מיכאיל גורבצ'וב. בתום שנים ארוכות בהן כל יציאה של אזרח מברית המועצות נתפסה כבגידה והותנתה באישור הק.ג.ב., הכריז גורבצ'וב על גלסנוסט (פתיחות) ועל פרסטרויקה (בנייה מחדש). אחת ההשלכות של מושגים נשגבים אלו הייתה פתיחת שערי רוסיה, ויציאתם של יהודים רבים אל העולם הגדול. באותה תקופה סגרה ארה"ב את שעריה בפני מהגרים, מה שגרם להמוני עולים מברה"מ להגיע ארצה, לישראל. אריה קרול, חבר קיבוץ סעד, היה אז בעל תפקיד בכיר בלשכת הקשר ('נתיב') שטיפלה ביחסים בין יהודי ברה"מ לבין ישראל. ביוזמתו הוחלט ליצור שיתוף פעולה קיבוצי-ארצי שיסייע לעולי ברה"מ להשתלב בחברה הישראלית והקיבוצית גם יחד; מזכירויות התק"ם, הקיבוץ הארצי והקיבוץ הדתי שילבו ידיים ויצאו יחד אל המשימה הלאומית והחשובה הזו.
קסטל, ששמו יצא כ"מומחה לקליטה", היה אחד משלושה חברי צוות ראשוני שהקים את מחלקת 'בית ראשון במולדת'. תחילה ריכז את הצוות איתן סט מגדות, ועם השניים פעל גם משה שוק מעין השופט, שהיה דובר רוסית. בעבודת שטח דקדקנית עברו השלושה בין אסיפות וישיבות מזכירות של 270 קיבוצים, ויצרו מאגר שכלל שמות אנשי קשר, חברי קיבוץ דוברי רוסית ופרטים טכניים כאפשרות למגורים בקיבוץ ומצב מערכת החינוך עבור ילדי העולים. די מהר נשאו המאמצים פרי: בתחילת שנות ה-90 החלו טפטופי העלייה מברה"מ, ולאט לאט גבר הזרם, כשרבים מהעולים הגיעו אל התנועה הקיבוצית. "היו לכך שלוש סיבות עיקריות", מפרט גרשון; "בתחילה קיבלנו המון מכתבים של עולים בפוטנציה, שביקשו שנעזור להם במציאת קרובי משפחתם שעלו ארצה בשנות ה-20, בעלייה השנייה והשלישית. כלומר, הנכדים של חלוצי ההתיישבות העובדת שלחו לנו מכתבים מרגשים בעברית עילגת, ביידיש וברוסית, צרפו תמונות, וביקשו שנערוך חיבורים משפחתיים. במקביל, מורים קיבוצניקים רבים נשלחו מטעם לשכת הקשר לפרקי זמן קצרים לרוסיה, כדי ללמד עברית ושיעורי מורשת יהודית בעיירות ובכפרים ברוסיה. תוך כדי השיעורים הם העבירו מסר שקיבוץ אינו בהכרח מה שהרוסים חושבים, ואין להם סיבה לחשוש מלחיות בו. בנוסף פרסם העיתון הרוסי 'אוגניוק' מאמר חיובי על הקיבוצים בארץ, ובכך נתן לגיטימציה לבדוק את החיים הקיבוציים בארץ. לכל אלו צרפי את התייקרות מחירי הדירות בארץ, והנה יש לך תמונה מלאה על המניעים שהובילו עולים להגיע לקיבוצים דרך 'בית ראשון במולדת'". תוצאות הפעילות יצרו הד חיובי ורחב היקף, ואף הניבו תרומות כספיות רבות שאפשרו לפעילות לצבור תאוצה. מחלקת הקליטה גדלה, וצוות רציני אשר פעל בכל הארץ התגבש כדי לטפל באלפי עולים שהיו פזורים בקיבוצים. עשרות רבות של אולפני עברית הוקמו, בהם למדו במקביל שתיים ואף שלוש כיתות.
הברכות נישאו והעיניים נצצו
חרף שביעות הרצון הראשונית, מודה גרשון, מרבית משפחות העולים לא נשארו לבסוף בקיבוצים; אך הבה ונחזור שוב לימים בהם פרח מפעל הקליטה הקיבוצי. מדי שנה ערכה מחלקת הקליטה כנסים חגיגיים אליהם הוזמנו כל העולים מרחבי הארץ, אנשי ציבור ואנשי הקשר מהקיבוצים. "ראינו בכנסים הזדמנות להעצמה של המפעל: הם היו בעלי חשיבות מעצם המפגש בין משפחות שונות, העברת החוויות בין קיבוצים שונים, ויצירת הרגשה בלב כל עולה ועולה שיש עוד אנשים שעוברים תהליך דומה לשלהם – דבר שחיזק את תחושת השייכות והעוצמה החברתית".
בשנת 1992 הוזמן נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, לביקור בגליל, בניסיון לזכות בהכרה ארצית למפעל ולמטה הקליטה הבין-קיבוצי. הרצוג נפגש עם העולים שנקלטו בברעם ובמעין ברוך, ואחר כך הגיע ליפתח. חדר האוכל הקיבוצי סודר למשעי, קירותיו קושטו בציורים מרהיבים ופרחים הונחו על השולחנות לקראת קבלת הפנים החגיגית. ביוזמת גרשון נכחה במפגש גם כיתת האולפן מלהבות הבשן, אותו ניהלה יהודית קנדל ז"ל. "כולנו שמחנו על הביקור הנשיאותי, התרגשנו והצטלמנו", מספר קסטל.
שנת 1995 התאפיינה גם היא במספר רב של עולים, והייתה שנת שיא במפעל 'בית ראשון במולדת'; כמדי שנה אורגן כנס רב-משתתפים, שבזכות גניה רז, חברת שפיים, הוחלט לקיימו בסוף סוכות, בבריכה ובאמפיתיאטרון שבקיבוץ. ריכוז הצוות הופקד בידי איציק חולתי מקיבוץ מחניים, ו"לאור המספר הגדול של עולים שהגיעו באותה שנה, החלטנו ליצור קשר עם לשכת ראש הממשלה, יצחק רבין, כדי שיכבד בנוכחותו את האירוע", נזכר קסטל. "לצערנו התקבלה תשובה שהוא כנראה לא יהיה פנוי עבורנו בתאריך זה. לפיכך יצרנו קשר עם לשכת הנשיא, עזר ויצמן – וגם שם השיבו פנינו ריקם. אנחנו, בכל מקרה, המשכנו בהכנות הקדחתניות".
ביום האירוע, אוקטובר 1995, החלו העולים להגיע אל ברכת שפיים ולבלות במתחם המקומי. כולם קיבלו חולצות וכובעים, נהנו מתרומת 'תנובה' ומבקבוקי יין שהונחו על השולחנות, ושמחו להיפגש אלה עם אלה. אחרי הבריכה עברו כולם לאמפיתיאטרון, שם נערכה מסכת יפה, נישאו נאומים וגלי עטרי הנעימה בשירתה. גם שירה בציבור נערכה באירוע. "תוך כדי ההתכנסות באמפיתיאטרון קיבלתי טלפון מאורי גורדון, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית", מספר קסטל. "רבין נמצא עכשיו בוינגייט, הוא אמר לי, והמשיך לספר כי משלחת ראש הממשלה עברה כעת חוויה קשה מהקהל בווינגייט. לפיכך השתנו מעט התוכניות, וראש הממשלה רוצה לבוא לשפיים, אבל רק בתנאי שהכול יעבור בשלום, הדגיש גורדון. חייכתי והשבתי לו – כאן יש אנשים טובים. מפה לשם מצאנו את עצמנו בנוכחות ראש הממשלה רבין ולצידו הנשיא ויצמן. הייתה התרגשות עצומה מהצטרפותם לאירוע. גם העולים הבינו את גדולת הרגע. לחצנו את ידם, נישאו ברכות, נצצו עיניים. אין ספק שזו הייתה חוויה מתקנת עבור רבין, שהגיע כרגע מתקיפה מילולית ופיזית בוינגייט. אני התרגשתי מאוד. תסתכלי בעצמך בתמונות ותראי את שביעות הרצון והעיניים הקורנות מנחת".
פיסת היסטוריה מרגשת בכל זאת נותרה
בעיתוני אותו שבוע הודגש ההבדל החד בין שני האירועים: 'בעוד במכון וינגייט התקבל ראש הממשלה בקריאות בוז רמות, ואף הותקף פיזית ע"י אחד הנוכחים, התקבל רבין הנסער שעה קלה אחר כך במפגש עולי חבר העמים בשפיים – בפרחים ובחיוכים'. בתמונות שנשמרו אצל גרשון הונצחה ההיסטוריה מצידה האופטימי והחיובי, אך התקווה לא החזיקה מעמד זמן רב; שבועיים אחרי אותו אירוע רבין נרצח.
שנים ספורות אחר כך חלה ירידה במספרי העולים. יורם זיו (נחל עוז) עשה אז עבודתו נאמנה כשליח מטעם הסוכנות בברה"מ, ולאחר זמן מה החליף את גרשון בתפקידו במחלקת 'בית ראשון במולדת'. גרשון, היום בן 92, מעיד כי הקשר שלו אל הנושא פוחת והולך בחלוף השנים. "מדי פעם מתייעצים איתי, אבל לכל ידוע שאני לא נמצא בלב העניינים. לפחות התמונות שבידיי מחזיקות פיסת היסטוריה משמעותית ומרגשת, ומעידות שחיו כאן אנשים גדולים, ונעשו פה מעשים בעלי חשיבות ציונית עמוקה".
