"הפרויקט הזה הוא אחד מהיהלומים של תיעוד ההיסטוריה", אומר רמי בן זאב (שמיר), סרן במילואים, שלחם במלחמת יום כיפור בחטיבה 679, בפיקוד המח"ט אורי אור; "מעבר לכך שניתן להשתמש בו לטובת מחקרים למיניהם, חשוב שהבנים שלנו בפרט, והדורות הבאים בכלל, ידעו על חלקנו המרכזי בלחימה. אם ההיסטוריה לא תיכתב ותתועד, הפרטים עלולים להישכח או להימסר באופן שגוי". בן זאב הוא אחד מ- 130 מרואיינים שסיפור לחימתם במלחמת יום כיפור תועד, הוסרט והונגש באתר 'סיפור מקומי הגליל העליון'. "ראיונות מסוג זה אמנם פותחים את הכאבים מחדש", מודה בן זאב, "אבל מתלוות לכך גם ההתרגשות והידיעה הברורה שהעברת העובדות והמסרים חשובה מאין כמוה".
המורכבויות הנפשיות הודחקו והושתקו; לאיש לא היו תעצומות נפש להסתכל על המלחמה הזו בעיניים
אירועי מלחמת יום כיפור צרובים עמוק בתודעה הישראלית. למשבר האמון שהתגלע כלפי השלטון, המודיעין וההנהגה הצבאית השלכות קשות, שמהדהדות עד היום בתחומי חיים רבים. רק בשנים האחרונות, אחרי למעלה משלושה עשורים, החלו אנשי התקופה – חיילים, קצינים ומשפחותיהם – לדבר על האירוע, לאוורר את הזיכרונות ולגעת בפצעים. יעקב חורין (איילת השחר), ארכיונאי המועצה האזורית, היה בזמן המלחמה קצין מילואים צעיר בשריון: "ביום כיפור 1973 ישבנו כמנהגנו בבריכת השחייה באיילת השחר, ושוחחנו על התחושה שיש ריח של מלחמה באוויר. פתאום, ממש כרעם ביום בהיר, שמענו הפגזת אימים על רמת הגולן, ומיד לאחריה הופיעו מעלינו כמה מטוסי מיג. פגזים נפלו סביב הקיבוץ ואחד מהם אף פגע בבית ההארחה. תוך שאני מנסה להתקשר ליחידת המילואים שלי, החלטתי דבר ראשון להיכנס למקלחת, כי ידעתי שהפעם הבאה שאזכה לכך כנראה תהיה רחוקה".
למרות שלא הצליח ליצור קשר עם יחידתו, יצא חורין לדרך, הגיע בלילה לבסיס היחידה בצאלים, והחל לארגן את הצוות, הציוד ואת הטנקים ללחימה. למחרת בבוקר יצא הגדוד בשיירה ארוכה לכיוון סיני והתמקם בבסיס 'רומני' שבצפון תעלת סואץ. בהמשך עבר חורין לשרת כמ"פ בקו המוצבים השני, בתעוז 'יורם', ומאוחר יותר צלח את התעלה על גשר הגלילים. ב 24.10.1973, ביום האחרון ללחימה, ממש לפני הפסקת האש, היה שותף לקרב לכיבוש העיר סואץ. "זה היה קרב עקוב מדם. נכנסתי עם טנק לעיר סואץ, ויצאתי משם ברגל", מסכם חורין במשפט קצר את האירוע המטלטל. "כעבור חודש וחצי יצאתי בפעם הראשונה הביתה. לאחר שהייה ממושכת בחולות סיני, במהלכה לחמנו, אכלנו וישנו בחוץ, נכנסתי לחדר האוכל בקיבוץ, שהיה הומה מפה לפה בכשלוש מאות איש. אני זוכר את התחושה כאילו המוח שלי לא יכול לקלוט את השינוי במצב, והגוף צריך זמן להסתגל לנוכחות רבה כזו של אנשים, ועוד במבנה סגור".
הדוגמא הקטנה הזו שמעלה חורין היא רק קצה קציהן של המורכבויות הנפשיות שעוררה המלחמה. לכן אין פלא שרבים כל כך ממשתתפיה בחרו להדחיק אותה ולהימנע מלדבר עליה במשך עשרות שנים. "כולנו רצינו להתחמק מהאירועים הקשים שעברנו. לאיש לא היו תעצומות נפש להסתכל על המלחמה הזו בעיניים. רק אחרי שלושים שנה אפשר היה להתחיל ולדבר על זה".
הרציונל – לתעד את האירועים מזיכרונות המשתתפים
לאחר מלחמת יום כיפור, סופח חורין לחטיבה 679 ברמת הגולן. כבר כמילואימניק צעיר התקדם לתפקידי פיקוד גבוהים, ובמלחמת לבנון השנייה לקח חלק בדרגת אלוף משנה. באזרחות עסק במחשבים ומערכות מידע, בעיקר בתחום התעשייה, וכשקיבל לידיו את האחריות על ארכיון המועצה, שילב את הידע שצבר עם עבודת הארכיונאות.
"הגישה הבסיסית שלי טוענת שמה שאינו עולה לרחבי הרשת ולטלפון הנייד – כאילו אינו קיים. לכן, כדי שמסמכים מעניינים לא יירקבו במרתפים, פעלתי להעלאת חומרי ארכיון שונים למדיה הדיגיטלית, על מנת להנגיש אותה באופן מיטבי לכלל הציבור". חורין נפגש עם ענת חכמוב ודפנה פיליפ, עורכות תוכן ומפתחות תכניות טלוויזיה, שפיתחו אפליקציה בשם 'סיפור מקומי', המאפשרת העלאה קלה וזמינה של תמונות, מפות, סרטים וכל מידע שהוא ל"אוויר הציבורי". במסגרת האתר יכול כל אחד להיחשף למגוון רחב של נושאים הקשורים לגליל העליון – חינוך, דרך אמנות, טבע, כלכלה, התיישבות, גיאוגרפיה ועוד. חורין, שלמד טכניקה הנקראת 'תיעוד אישי', החליט להתמקד באירועי מלחמת יום כיפור. "שימור המורשת היה חשוב לי מאז ומעולם", הוא מסביר. "אני חלק מקבוצת אנשים בחטיבה 679, שבראשה עומד חיים דנון (ממקימי החטיבה), ויחד אנו מפיקים את עצרת המשפחות השכולות, טקסי הזיכרון ואיסוף המידע הכתוב והמצולם. במהלך הלחימה הצלחתי לצלם רק 36 תמונות, ובתקופה מסוימת סרקתי אותן והעברתי אותן לפורמט דיגיטלי. הכנתי מצגת שכללה מפות, תמונות ומידע אישי, כשהמטרה הייתה לשחזר את כל הידוע לי על המלחמה. בנוסף, רציתי לראיין את אורי אור, שהיה מח"ט שלנו באותה תקופה, אבל עוד לפני שהגעתי אליו ערכנו פיילוט ובו ענת חכמוב תשאלה אותי לגבי זיכרונותיי. בני אוּרי, שלמד קולנוע, צילם את הריאיון. שבוע לאחר שהעלנו את הריאיון לרשת, התקשר אלי חבר מהמילואים שהיה נהג הטנק שלי במשך עשר שנים. לאחר שיחת החולין בינינו, החלטתי להקליט את זיכרונותיו מהמלחמה. למעשה, הוא היה המרואיין הראשון שלי, עוד לפני אורי אור – וכך התחיל פרויקט התיעוד המצולם". מאז ועד היום נוצרו כ-130 ראיונות אישיים של לוחמים, טייסים, בני ובנות המשפחות, וכל הסרטונים הועלו ליוטיוב, לאתר הדיגיטלי של חטיבה 679 ולאתר המועצה האזורית, שם נקרא הפרויקט – 'תיעוד לוחמי מלחמת יום כיפור מקיבוצי הגליל העליון'.
התיעוד באתר המועצה, כאמור, עוסק במגוון נושאים, בהם גם כלל מלחמות ישראל; חורין מספר בהתרגשות שמצא בגנזכי המועצה סרטון ממלחמת ששת הימים, בו מצולמת פגישה בין אשכולי, ראש המועצה דאז, לבין לוי אשכול, שמטרתה לשכנע את הממשלה לעלות לרמת הגולן. "אלו חומרים דיגיטליים שהיו בארכיון המועצה, ובעזרת אמצעי הטכנולוגיה המודרנית, הפכתי אותם לשמישים, כך שכל אחד יכול להיחשף אליהם כרצונו".
עם הזמן התרחב צוות הפרויקט, וכיום הוא כולל כמה מתנדבים אשר יודעים לערוך ריאיון באופן מקצועי. ביניהם יונתן פורת, ארכיונאי כפר בלום, המראיין בעיקר טייסים – שאפשרו נקודת מבט שלא הייתה ידועה לאנשי השריון; יאיר כידן, במקור מקבוצת כינרת, שהציע לראיין לוחמים מכל החילות, כולל נשים שהיו בחזית ונשים שנשארו לתחזק את המשפחות בעורף; אורי מנוס שהתחנך במעין צבי, שהיה קצין גבוה בחיל תותחנים, ובהמשך מפקד פיקוד העורף ב-1991 במלחמת המפרץ, שהעביר 20 סרטים שהועלו לרשת. מראיין נוסף הוא דוד אריאב, שהיה קצין טנקים במלחמה, וסגנו של יוסף שריג ז"ל מבית השיטה.
שלושה מתנדבים שמתמקדים בחטיבה 679 פועלים בשטח: טיקטין פרץ, דב ריימן ורוני לפבר. בעזרת העמותה לשימור מורשת יום כיפור, מגייסים כספים לטובת הפרויקט, ובשיתוף פעולה עם עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), נערכה למראיינים סדנה מקצועית בה נלמדו ההיבטים הפסיכולוגיים של הריאיון, לצד הענקת דגשים טכניים-מקצועיים. גם ענת ודפנה מ'סיפור מקומי' ממשיכות לסייע ולעזור בכל שנדרש.
כל ריאיון נגמר בדמעות
את חשיבות הפרויקט רואה חורין בהתמקדות באדם הפרטי: "גילינו שהרבה יחידות מרגישות שסיפורן לא סופר, וזה מקור שיתוף הפעולה שלנו. אנשים מדברים על מה שקרה להם במלחמה, כשבאותו הזמן הגנרלים למעלה התווכחו ביניהם, ולא בהכרח היו בשטח. מתוך הראיונות עולה הבדל ברור בין החוויה של מי שנאלץ לנטוש מטוס או טנק, לבין אלו שהכלי שלהם לא נפגע, ויכלו להמשיך את הלחימה כמתוכנן. עניין מרכזי נוסף שבלט בדברי המרואיינים הוא גילוי האחריות ונטילת היוזמה במצבי מצוקה. הלוחמים גילו תושייה ויוזמה, וידעו להתאים את ההתנהלות שלהם לפי המצב המשתנה. מנקודה זו, יש לראיונות הללו ערך רב עבור חיילים ומפקדים לעתיד. כל ריאיון הוא כמו טיפול תרפויטי, וההתמודדות עם שיחה כזו צורכת תעצומות נפש גדולים לשני הצדדים. אין כמעט ריאיון שלא נגמר בדמעות".
גלעד שפרן (שניר), שנלחם גם הוא ברמת הגולן, והיה סרן בשריון בחטיבה 679, מעריך מאד את תהליך התיעוד: "כל הכבוד לפרויקט של חורין, שיזם מפעל החושף את גבורת אלו שהצילו את המדינה בגופם. אני מודע לכך שיש המחשיבים זאת כמלחמה של כאב, אבל היו בה גם הרבה תעצומות נפש ואפילו הצלחה. דווקא בגלל שהמלחמה פרצה בהפתעה ולא היינו מוכנים כראוי לקרב – ההצלחה הצבאית היא אדירה". שפרן מודע לכך שמעשיהם האמיצים של הלוחמים סופם להישכח ולכן רואה חשיבות בתיעוד הדיגיטלי, שמאפשר שימור מקצועי יותר ונגיש יותר לדורות הבאים. "חורין מראיין אנשים מציפור ליבם – כולנו יצאנו שרוטים מהמלחמה בצורה זו אחרת. היה לי חשוב להתראיין לפרויקט כי אני מרגיש שהנוער של היום מקבל את המדינה כמובן מאליו, ואינו מבין שעצם קיומה של מדינת היהודים הוא נס". שפרן נוהג להרצות בפני בני נוער על חלקה של חטיבה 679 במלחמה. הם מצטרפים אליו לעצרות החטיבה, עולים איתו לרמת הגולן, "וכשהם סוחבים בעצמם אלונקות במעלה תל שיפון, זה מפעיל אצלם את בלוטות הרגש. כך, באופן פיזי, הם יכולים לחוש מעט מגבורת הלוחמים, את סכנת החיים, ואת הוויתור הטוטאלי על החיים הפרטיים למען הכלל. מעבר לכך שהמפגשים הללו מחזירים את הכבוד ללוחמים, הם מהווים משימה חינוכית ראשונה במעלה".
רמי בן זאב מזכיר גם הוא את תחושת הייעוד המתלווה להשתתפותו בפרויקט. חשוב לו להדגיש כי חטיבה 679 היא זו ששינתה את פני הלחימה ברמת הגולן, ובזכות קרבות הבלימה שניהלה – עצרה את הצבא הסורי ברמת הגולן בין נפח לחושניה, ומנעה ממנו לרדת לעמק החולה. "מה שאנחנו לא נספר – הדורות הבאים לא ידעו. ההרצאות לצעירים והמפגשים עם בני הנוער שאני וחבריי מעבירים, נותנים גם כבוד והוקרה ללוחמים. תקופת המלחמה הייתה מורכבת מאד עבור כולנו – אני עצמי נפצעתי, חזרתי להילחם, ובזמן שהייתי בחזית נולד בני הבכור. באפריל 1974 חזרתי מהמלחמה לקיבוץ, וחודשיים אחר כך הייתה התקפת מחבלים על שמיר – שלוש נשים נרצחו ואני נפצעתי שוב. המלחמה שינתה אותנו, אולי אפילו הפכנו לאנשים טובים יותר, כי למעשה התגברנו על הפחד שנחשב כאינסטינקט אנושי; באופן טבעי אנחנו חפצי חיים, אבל במצבי קרב או התקפת מחבלים – אתה נדרש להתמודד ולהתגבר על הרצון האנושי להישאר מאחור ולהציל את עצמך. אני מעביר לצעירים את החוויה שלמרות הכול – אתה גובר על הפחדים, עולה לעמדה, מחזיר את הפצועים וממשיך בלחימה. המורשת הזו צריכה להמשיך ולעבור למתגייסים הצעירים ולדור המנהיגים הבא".
התיעוד הוא בידיים שלנו
מעבר לתיעוד הרציף של חורין וחבריו, יצרה הסדרה הטלוויזיונית 'שעת נעילה' עניין ציבורי מחודש בלחימה. במאי הסדרה, ירון זילברשטיין, שעורך כעת תחקיר רציני בנוגע לקרב על העיר סואץ, יצר בעצמו קשר עם חורין. "ישבנו מעל שעתיים, וכבר אמרתי לו שהוא הולך לעלות על חומר נפץ קשה", אומר חורין. כל סרטון שהעלה לרשת זכה לאלפי ואף עשרות אלפי צפיות, ודרך הפייסבוק או הטלפון האישי שלו מתקבלות אינסוף תגובות. "ההרגשה היא שהציבור חיכה לפרויקט כזה", הוא מסכם. "היתרון הוא שתהליך היצירה נתון בידיים שלנו, ללא תלות בשום גורם מקצועי, תקשורתי או פוליטי. בלי שהתכוונו, יצרנו שפה חדשה של תיעוד מלחמה – אם עד היום הציבור נחשף למלחמות דרך מתווכים כמו היסטוריונים, עיתונאים וסופרים, עכשיו האדם עצמו שהשתתף בקרב, מספר את קורותיו באופן ישיר ובלתי אמצעי. כל אחד ואחת בבית יכולים לצפות ולהיחשף לעובדות ולדברי לוחמים, שסיפורי הלחימה האישיים שלהם מהווים עולם ומלואו".
לכניסה לאתר ברשת: סיפור מקומי (localtimeline.com)
פורסם לראשונה בגיליון 247 מיום 1 בספטמבר 2021
