תעודת בגרות למרות נסראללה

על הבמה בכרמיאל עומדים בשורה נרגשת תלמידי י"ב מבית הספר 'הר וגיא'.
איש מהם או מהצוות החינוכי לא האמין שיחגגו את מסיבת סיום התיכון במרחק של שעה וחצי מבית הספר, אבל מילות השיר במופע הסיום מעידות על מורכבות המצב: "שלום, פונינו מדפנה, אנחנו לא רוצים להמשיך יותר ככה, אין לנו תעודת בגרות בגלל נסראללה, לומדים ליד הכינרת, מרגישים כאן קצת לבד".

להיות תלמיד או תלמידת י"ב זו משימה לא פשוטה גם בימי שגרה. מבחני בגרות, עבודות גמר, חיפוש כיוון לשנת שירות או לצה"ל, וכמובן גם כל כאבי הלב ומערכות היחסים עם ההורים והחברים. שנת הלימודים הנוכחית הייתה מאתגרת פי כמה. ה-1 בספטמבר היה מלא שמחת נעורים, אך עם פרוץ המלחמה נדרשו התלמידים לחודשים ארוכים של התמודדות קשה. בתי הספר שלנו התרוקנו מתלמידים ומסגל ההוראה, חלק מהקיבוצים פונו מתושביהם, והי"בניקים מצאו את עצמם נאבקים על כל פינה של שפיות ויציבות, מתוך רצון עז להשיג תעודת בגרות מכובדת.

תחושה של ייאוש ונטישה 

אורן עינב (יפתח) למדה במגמת גיאוגרפיה ומדעי החברה בבית הספר 'עמק החולה' בכפר בלום. "לפני המלחמה הייתי תלמידה טובה שמגיעה לשיעורים, עושה מה שצריך, נחמדה ומנומסת. באמת תלמידה אחלה", היא מעידה על עצמה. "אבל הדבר שהכי שימח אותי בבית הספר היה העניין החברתי. ישבנו יחד על הדשא, שמחנו להיפגש והייתה בינינו אווירה טובה".

כבר בשבוע הראשון של המלחמה פונתה קהילת יפתח לגינוסר. אורן מצאה את עצמה בחדר מלון צפוף עם כל משפחתה (שני מבוגרים וארבעה ילדים), עדה למערכת חינוך שמתקשה להתארגן. "בחודש הראשון בכלל לא למדנו. שום דבר לא היה ברור, אז הלכנו להשתזף בכינרת. כעבור כמה שבועות התחילו להפעיל בית ספר למפונים במכללת 'כינרת'. זו הייתה תקופה בהזיה. למדנו באודיטוריום גדול עם תלמידים מכל בתי הספר בגליל, והצוות ניסה לשלב בין כולנו. הכול היה מבולגן והרגיש כמו בדיחה, אז החלטנו לא להגיע ללימודים באופן רציף בזמן הזה. בהמשך, כשהתחילה שנת הלימודים האקדמית ואי אפשר היה להישאר ב'כינרת', הקימו את בית הספר למפונים בפוריה, ובעצם עשו את זה 'על הראש שלנו'. זה היה בחורף, מספר ימים לא היה חשמל, בקיצור, עוד פעם בלגן. בסוף העמידו באמצע שדה פתוח כמה קרוואנים צבעוניים ששימשו ככיתות, התקינו מגרשי כדורגל וכדורסל לטובת שיעורי ספורט, סידרו מערכת לימודית עד אחת בצהריים ויאללה, ללמוד. הרגשתי שנדפקנו. הצוות החינוכי המקורי שלנו לא יצר איתנו קשר, והתחושה הייתה של ייאוש ונטישה. אף אחד לא הצליח להבין מה זה לא להיות בבית זמן רב כל כך בתקופה של מצוקה".

"המשך לא מוצלח לתקופת הקורונה"

נויה כהן (מחניים) זוכרת גם היא את השבועות הראשונים למלחמה כתקופה כאוטית, חסרת יציבות המלווה בתחושת תלישות עמוקה. קיבוץ מחניים אמנם לא פונה באופן רשמי על ידי מוסדות המדינה, אך לאחר שנפלו רסיסי טילים בשטחו, החליטו הוריה של נויה להימנע מכל סיכון מיותר ועברו להתגורר בטבריה, בבית הסבתא. "במובן הזה היה לנו מזל, כי לא נאלצנו לסבול מהסיטואציה של המלונות, בה נמצאים מרבית מחבריי ומשפחותיהם", מציינת נויה. עם זאת, המעברים בין מרחבי הלימוד המאולתרים, הלחץ הרגשי והצורך להסתגל לאזור העירוני היו שונים מאוד מתחושות החופש והביתיות להן הורגלו נויה וחבריה. הם נדדו מ'הר וגיא', בית ספר קיבוצי שנחל זורם בין דשאיו, לאזור עירוני, בו למדו בקרוואנים זמניים שיצרו תחושת ניכור. "המצב היה כל כך סוריאליסטי, שהגעה מסודרת ללימודים נראתה כמשהו מיותר ובטח שלא מחייב. רבים מאיתנו הבריזו לחצי יום, או הגיעו רק לחצי שיעור, ואז היינו 'מאבדים את זה' ויוצאים. הייתה תחושה שזה המשך לא מוצלח לתקופת הקורונה. אלו סיטואציות שלא בהכרח קשורות זו לזו, אבל הרגשנו שנדפקנו מכל כיוון ושלא מתאפשר לנו לשמור על שגרת לימודים ולהשיג תעודת בגרות. גם אני, שבשגרה נחשבתי לתלמידה טובה ומשקיענית, נכנסתי למן שקיעה כזו. לא היה לי כוח לכלום – לא להתאמן בחדר כושר, לא להיפגש עם אנשים ובטח שלא ללמוד".

דווקא בי"ב הגענו למקום חדש 

שיר גלעד (ברעם) למד במגמת מוזיקה ותקשורת בבית הספר 'אנה פרנק' בסאסא.
בשבעה באוקטובר הוא התעורר מצלצול הטלפון. סבתו, שחיה גם היא בברעם, הורתה לו להדליק את הטלוויזיה ולראות את הדיווחים מהמלחמה שפרצה לפני שעות ספורות. הוריו היו בטיול בחו"ל ובבית נשארו שיר, אחותו בת ה-16, והסייעת הצמודה שלה. "בהתחלה לא הבנתי לגמרי מה קורה, חשבתי שמדובר באירוע קטן. רק מאוחר יותר התברר שמחבלים חדרו לארץ ורצחו מאות אנשים". שיר, שחש אחריות רבה כלפי אחותו והסייעת שלה, שמר על קור רוח ובעזרת סבתו התארגן ליציאה מהקיבוץ לבית דודתו בקריות. "הבנתי שאני צריך להישאר רגוע ויעיל כדי לא להלחיץ את מי שנמצא לידי, גם לא את ההורים, שניסו להתעדכן מרחוק במה שקורה". לאחר כשבוע עברה המשפחה למלון בטבריה, יחד עם כל מפוני ברעם. בחודש מרץ נמצאו עבורם חדרי אירוח באשדות יעקב איחוד, ושם הם נמצאים עד היום.

כרבים מתלמידי הצפון עבר גם שיר למתחם הלימודים שהוקם בפוריה. "דווקא בכיתה י"ב, הגענו פתאום למקום חדש, עם עוד חבר'ה שלא הכרנו מבתי ספר אחרים ועם מורים חדשים. כל הנתונים השתנו ואנחנו נדרשנו להסתגל ולנסות לשמור על שגרה ועל כושר למידה. לא לוותר ולא לשמוט את הכול מהידיים". שיר מציין לטובה את התארגנות צוות המורים של 'אנה פרנק', שלמרות הכאוס הגדול עבר בהתחלה במהירות וביעילות להוראה בזום. הצוות נאלץ לעקוב אחר תלמידים שפוזרו בכמה מרחבי לימוד, כמו כרמיאל, צפת ופוריה. לדעתו רצוי היה לשמור באופן רציף ועמוק יותר על הקשר בין המורים לתלמידים, אך אין בו כעס כלפי איש והוא מלא הערכה כלפי התנהלות צוות המורים של ביה"ס בפוריה, "שידע להעביר את חומר הלימוד כראוי, מצא דרכים יצירתיות להשלים פערים שנוצרו, והצליח להגיש את התלמידים למבחני הבגרות". גם אורן מזכירה לטובה את המחנכת בפוריה, מאיה אלון, ש"תכל'ס, בזכותה הוצאנו בגרות בספרות. היא כל הזמן דאגה שנגיע לבית הספר, דיברה איתנו, תזכרה וחפרה, ועובדה שזה עזר".

נויה מלאה הערכה ותודה למורי 'הר וגיא', שידעו להגיש עזרה רגשית ולימודית לאורך כל הדרך. "זכינו בצוות מאד אכפתי ומסור, שהתמודד עם סיטואציה מורכבת ולא צפויה. למרות שלא היינו פנויים ללמידה, והמסגרת לא הייתה מאורגנת כראוי, הם תמיד עודדו אותנו להגיע, ללמוד, להקשיב ולהתקדם. הם התקשרו במקרה שלא הגענו, ערכו עמנו שיחות ממושכות, הפגינו דאגה והגישו עזרה. המורים עטפו אותנו לא רק בתחום הלימודי, אלא גם הגישו סיוע מנטלי, כך שחשנו בנוח לשים את כל הרגשות על השולחן. האהבה שלהם הייתה נעימה ומחזקת".

נאחזנו במסורות הבית ספריות המוכרות 

מעבר לשיחות ולתמיכה אישית, ניסה הצוות החינוכי של 'הר וגיא' לשמור על אירועים המאפיינים את בית הספר בעתות שגרה. מסיבת פורים נערכה כהלכתה, סמינר אזרחות יצא לפועל ואפילו הטיול השנתי להרי אילת שמר על מתכונת של טיול שטח, לינה באוהלים והליכה מאתגרת. לרשימת הרגעים המרגשים נכנסת כמובן מסיבת סיום י"ב, שהפקתה הייתה לוטה בערפל זמן רב. נחישותו של הצוות החינוכי ודרישת התלמידים שלא לוותר על אירוע סמלי זה הובילו למופע מיוחד, שנוצר תוך שבועיים בלבד. "זו הייתה חוויה קשה וכיפית גם יחד, במיוחד כשהתוצאה הסופית הייתה משמחת ומרגשת", מחייכת נויה בגאווה.

שיר מספר גם הוא שבמהלך חודשי המלחמה הצליח הצוות החינוכי להוציא לפועל סמינר ספרות לכל שכבת י"ב, להעלות ערב מוזיקה ולהפיק מסיבת סיום. "נאחזנו במסורות הבית ספריות המוכרות, וניסינו שהן תתממשנה. במסיבת הסיום שהועלתה בכרמיאל השתתפו כל התלמידים שרצו בכך, והיה ברור שהטקסט של המחזה יעסוק באירועי התקופה".

מצאתי את עצמי בלי החברים הטובים שלי 

העומס הרגשי בו היו נתונים התלמידים קיבל מענה בדרגות שונות ממעגלי שייכות קרובים. "היו לנו הרבה אוזניים קשובות", מתאר שיר, "כולם גילו גמישות אחד כלפי השני, וזכינו לסיוע רגשי מההורים, המורים והחברים כמובן". הנושא החברתי חוזר כמוטיב מרכזי אצל מרואייני הכתבה. מכיוון שלא כל יישובי הצפון פונו באופן רשמי, ואלו שכן התפנו מביתם פוזרו ברחבי הגליל והארץ כולה, התערערו הקשרים החברתיים המקוריים. במתחם הלימודי בפוריה כונסו תלמידים מבתי ספר שונים – 'אנה פרנק', 'דנציגר' מקריית שמונה, ו'עמק החולה'. "דווקא בתקופה קשה כזו מצאתי עצמי בלי כל החברים הטובים שלי", מספרת נויה. "אמנם פגשתי חבר'ה מדהימים בפוריה, אבל יחד עם כל הקשיים שהמלחמה הביאה איתה, כולל השאיפה ללמוד לבגרות ככל האפשר, התמודדנו עם חוסר במעטפת חברתית מוכרת".

אורן מספרת על תמיכה משמעותית שקיבלה מחברותיה. "התקבצנו יחד ועזרנו אחת לשנייה. הוצאנו את הכעס בינינו לבין עצמנו. כמו כן נוצרה בפוריה כיתה חדשה של תלמידים מפונים מ'עמק החולה'. התגבשנו חברתית וזה מה שהציל אותנו". סיוע רגשי משמעותי התקבל לרוב גם מהורי התלמידים והתלמידות. "לאורך כל התקופה ההורים שלי עזרו לי מאוד והיו כתובת אמיתית לדיבור רגשי פתוח. הם תמיד מצאו עבורי זמן של הקשבה, ותמכו בי בימים קשים", מספרת נויה. אורן יודעת לברך על אמה וסבתה שהיו לצידה וסייעו גם בעניין הלימודי. "אמא סייעה לי להתכונן למבחנים. כשהייתי עצבנית וכעוסה היא הייתה מנחמת, מבינה אותי ומרגיעה. גם סבתא הייתה לעזרי כשהייתי מתייאשת. כולם היו שם בשבילי".

רציתי לסיים את הבגרויות בכבוד 

בשלב מסוים הבינו התלמידים שההישגים בבגרות תלויים אך ורק בהם ושינסו מותניים. "באופן אישי היו לי סיבות רבות להתייאש אבל הצלחתי להחזיק את עצמי. רציתי לסיים את הבגרויות בכבוד ולגמור את שנת הלימודים האחרונה ואת התקופה הזו בטוב", מספר שיר. "לפני המלחמה הייתי תלמיד שמשקיע, אם כי הייתי ידוע בנטייה שלי לדחות דברים לרגע האחרון. לא רציתי לזרוק לפח את כל מה שעשיתי עד כה, אז נתתי בראש". נויה, בחורה שאפתנית, המשלבת בשנים האחרונות בין לימודי ביוטכנולוגיה ללימודי ביולוגיה, חושפת בכנות שחודשי המלחמה גרמו לה לחוסר מוטיבציה כללית, "אבל לאחר תקופה ללא כוחות, ובעזרת דחיפת ההורים והמורים, הצלחתי לעשות סוויץ' ולהרים את עצמי על הרגליים. נזכרתי בעתיד שאני שואפת אליו, ובחלומות שאני רוצה להגשים. ערכתי מחדש את סדרי העדיפויות שלי, והתקדמתי להשגתם בצעדים קטנים. השלמתי חומר שהפסדתי, ערכתי ניסויים בביולוגיה בבית במקום במעבדה מסודרת, וקיבלתי ליווי מסור מהמנחים המקצועיים. בסופו של דבר יש לי בגרות טובה בשתי המגמות".

הייתם מעורבים פוליטית בתקופה הזו?

השאלה עצמה מעוררת בשלושת הצעירים מבוכה. מתברר שאצל כולם לא תפס הנושא הזה מקום מרכזי בסדרי העדיפויות. "ידעתי שזה חשוב אבל לא מצאתי לזה זמן, כך שלא יצא לי להפגין", אומר שיר. אורן מספרת שלפני המלחמה היא השתתפה במעט הפגנות נגד הרפורמה המשפטית. "עכשיו אני אמנם מעודכנת במה שקורה בארץ, אבל לא הולכת להפגנות, וגם לא אף אחד מחבריי. אני רואה שאמא שלי חוזרת מיואשת מההפגנות האלו, אז אני לא באמת לוקחת חלק".

אומנם בשדה הפוליטי או בצמתים לא הפגינו הצעירים את נוכחותם, אבל הם בהחלט מתכוונים לתת את תרומתם לחברה הישראלית בשנה הקרובה. בימים אלו, כמו כל י"בניק "ברעמי" שמסיים את חוק לימודיו ועדיין לא גויס, עובד שיר באחד מענפי הקיבוץ. למרות החשש הבטחוני, הוא מתייצב בכל בוקר להסעה שיוצאת מטבריה ועולה לקיבוץ שעל גבול הלבנון כדי לעבוד במטעים. "זה אמנם קצת מפחיד אבל מאוד נדרש", הוא מציין. בסוף אוגוסט הוא עתיד להתגייס לחיל הים. נויה מקווה להתקבל ללימודים בעתודה בטכניון בתחומי הביוטכנולוגיה, הנדסת מזון והנדסה ביו-רפואית. אורן יוצאת לשנת שירות בקהילה, ותחייה בקומונה שתלווה נוער בסיכון באחת הערים הגדולות. "אני בטוחה שיהיה מאתגר", היא מציינת בנחרצות ומפנה מבטה קדימה, אל העתיד.

הכתבה באדיבות 'זמן קיבוץ'. פורסם לראשונה ב-30 ביולי, 2024.