רקמה אנושית אחת

"אימא, העולם מלא שנאה", אמר אלון קלושינר בן ה-10 מלהבות הבשן לאימו, בלה חבצקין, שהייתה במצב הישרדותי משל עצמה. "חשתי במצב רגשי נמוך. הסתובבתי עם נפש שחוקה מהתמודדות מתמשכת עם האתגרים שהציבה המלחמה. הילדים שלי בטראומה, הגליל ננטש, והסטודיו שלי נאלץ להיסגר. מאומנית פעילה ומלאת אנרגיות, מצאתי את עצמי חסרת כוחות ליצור ולפעול. נדרש ממני מאמץ עצום רק כדי להרים את הראש מעל למים".

כן בריבוע

האמירה של בנה אלון הניעה את בלה להוכיח לו, ולעוד המון ילדים ומבוגרים בארץ ובעולם, שהרוב המוחלט של בני האדם מעוניין בשפיות ובחיוביות. כאומנית רב-תחומית רתמה את כישוריה המקצועיים ואת יכולות השכנוע וההתלהבות שלה ויזמה פרויקט חברתי אקטיביסטי בשם 'כן בריבוע'. הרעיון בבסיס היוזמה פשוט: כל משתתף מקבל ריבוע בד עליו הוא מצייר, רוקם או כותב את ה"כן" האישי שלו, שברצונו לראות בעולם. מספר הריבועים שייאספו יוכיח לאלון את ההיקף הרחב של האנשים המעוניינים במציאות אחרת – טובה ושפויה יותר. "אלון ועוד המון ילדים ומבוגרים חיים היום בתחושה שהעולם הוא מקום ששנאה ואלימות שולטים בו. אירועים אכזריים מקיפים אותנו ומראות קשים וכואבים מקבלים זמן מסך בתקשורת. זה גורם לכך שפחות ופחות מוקדש מקום לרצון הבסיסי של רבים מאיתנו, לחיים של שלום, אהבה, אחדות וחיבור אנושי. רציתי להראות לאלון באופן מוחשי שיש אנשים טובים, שרוצים להגיד כן לתקווה ולשפיות".

אז בלה פרסמה פוסט בפייסבוק ואף הזמינה לביתה אנשים שמעוניינים לשתף פעולה למען עשייה ושינוי חברתי. היא קנתה צבעים וחומרי יצירה, השיגה בדים, גזרה אותם לריבועים, והציעה לבתה להזמין את חבריה מהנעורים לפעילות. למפגש הראשוני הגיעו 26 איש ואישה מהגליל, במנעד גילאים רחב. כולם התכנסו סביב שולחן ארוך אחד ליצירה משותפת. "אנשים לא רצו ללכת. הבנתי כמה זה חשוב להיות יחד, בפעילות, לטובת דבר חיובי".

"הפרויקט של בלה מדהים בעיניי. במיוחד בתקופה הקשה בה אנו נמצאים – לחשוב חיובי ולעשות דברים חיוביים", אומרת אירית שי (גדות) שהשתתפה במפגש. "זו הייתה עבורי עשייה אישית, תרבותית-אומנותית במפגש חברתי רב-גילאי. ריבועי הבד חוברו ויצרו תמונה מרשימה של שותפות במסר אחד מרגש שיופץ לכל הכיוונים. אני יודעת שהריבועים הללו מתרבים בקצב מהיר, כי כל מי ששומע על פרויקט 'כן בריבוע' שואף לקחת חלק ביצירת עולם של אמונה ותקווה. אני מאמינה שבמשך הזמן המיזם ייצא מעבר לגבולות המדינה. אני, למשל, אצור קשר עם חברתי בארה"ב, כדי שתעביר פעילות כזו בקהילה שלה. כבר זמן רב שכאן, בצפון, הנשימה שלנו כבדה וקשה מאד לשאת את המצב הקיים, והינה באה בלה ומציעה חשיבה אחרת, שמזמנת יצירת קשרים וחיבורים טובים, בתקווה ליצור שינוי. צריך לחפש את הדרך לגעת אחד בשני, כדברי השיר, כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

 40 ק"מ של שמיכת טלאים

הפרויקט, שהחל לפני שלושה חודשים, כבר תפס בינתיים תאוצה, ויצא מגבולות להבות הבשן והגליל.
אורלי מאסטרו, מנהלת אגף רווחה במועצה, התלהבה מהמיזם והבינה את הצורך בו. תמיכתה הובילה למימון של עשרה מפגשים בקיבוצים שונים. עתה מקבלת בלה הצעות לפעילות מבתי ספר ומאנשים פרטיים מכל רחבי הארץ. "הכוונה שלי להתפרש לכל כיוון. 'כן בריבוע' מיועד לכולם. לא מעניינת אותי השפה, המוצא, המיקום הגיאוגרפי, הדעה הפוליטית או הדת בה אתה מאמין. אני שואפת לאסוף מיליון ריבועים, המהווים יחד 40 ק"מ של שמיכת טלאים גדולה, המעלה מודעות לרצון המשותף של בני אדם לחיות בביטחון, בשפיות ובשלום. אני רוצה להציג את היצירה השלמה בבניין האו"ם, בכנסת ישראל, בחומות הקרמלין, ובשגרירויות ברחבי העולם. הכוונה לתת ביטוי ויזואלי, ממשי, למה שאנחנו כן רוצים שיהיה על הכדור הזה. להעצים את השיח החיובי, ולהניע עשייה למען החברה כולה".

צורך בסיסי במפגש

לגליל הגיעה בלה ממרכז הארץ לפני 18 שנה, יחד עם בעלה, עמיעד קלושינר, וילדתם הבכורה, אז בת שנה, בעקבות הצעת עבודה בתיאטרון 'מראה': עמיעד הופקד על ניהול החלק האומנותי והחברתי של התיאטרון, בלה על עיצוב התפאורה והתלבושות. "זו הייתה שנה אינטנסיבית, אבל יצאנו משם עם הרבה חברויות וניסיון חיים", היא מספרת. יצירותיה פיארו עשרות הפקות תיאטרון, ואף זיכו אותה פעמיים בפרס 'קיפוד הזהב'. במקביל לעבודתה באומנויות הבמה פתחה בלה סטודיו לציור בלהבות הבשן. "מתקופת ילדותי חלמתי להיות מעצבת, אבל ידעתי שזהו תחום קטן ותחרותי. מעבר לכך, תפקיד העיצוב הוא לשרת את הבמאי ואת הסיפור המוצג, כך שבשלב מסוים חסר לי הביטוי האישי. כשהתמקמנו בגליל, החופש והמרחבים העלו בי פתאום את הצורך ביצירה עצמאית, ונפתחה בי התשוקה לצייר".

בלה הקימה סטודיו משלה בשם 'ציור מהבטן', ופיתחה טכניקה של הוראה אישית. עם הזמן נוצרה סביבה קבוצת אנשים שחיה אומנות, מדברת אומנות, ובעיקר יוצרת ביחד. "יש לי צורך בסיסי במפגש ולכן רציתי להתחבר לקבוצת אנשים יוצרים ולא לעבוד לבד, ספונה בסטודיו שלי. התאספו אצלי המון תלמידים, שהמשיכו איתי לאורך 15 שנים, ולמעשה יצרנו יחד בית של אומנות. יש אנשים שאין להם צורך בחברה כשהם יוצרים; לי יש. אני צריכה אווירה של עשייה לצידי. זה מקדם את הרעיונות של כל המשתתפים, ואני מאמינה שזה הופך אותי לאומנית טובה יותר. מצחיק אותי שתלמידותיי קוראות לי 'המורה', הרי למעשה אני זו שלמדתי מהן. כשפתחתי את הסטודיו הייתי בת 31 והיום אני בת 46. אז הייתי עם ילדה אחת, והיום יש לי שלושה. גם אם נסעתי למשך חודש לצורך פרויקט כלשהו, תמיד חזרתי לקן שלי. התלמידות שלי גידלו אותי והתפתחו איתי".

פְּלִיטוּת מתמשכת

בשבת השבעה באוקטובר היה עמיעד בחו"ל, בענייני עבודה, אבל דווקא הוא זה שעדכן את משפחתו על פרוץ המלחמה. "הוא התקשר אלי בשבע בבוקר ושאל מה אני עושה ואיפה הילדים", נזכרת בלה. "כמובן שלא הבנתי מה הוא רוצה, הרי איפה אני יכולה להיות בשבת בבוקר?". תוך זמן קצר הבינה שלא תוכל להתמהמה במיטה, במיוחד לאור העובדה שבתה וחבריה העבירו את הלילה על גדות הירדן והם אינם מודעים כלל למצב. "התלבטתי אילו פרטים לספר להם. מעבר לכך שלא לגמרי הבנתי מה קורה, גם לא רציתי ליצור אצלם פאניקה. אולי אפילו חששתי יותר לפדח את הבת שלי, בתפקיד האימא שבאה להתערב בבילוי החברתי שלה. הגעתי לנחל, ואמרתי לכולם בחביבות עדינה שיכנסו אלי לאוטו ונחזור לקיבוץ. בעודנו מתארגנים הגיע במהירות אחד האבות, שהתחיל לצעוק לעבר החבורה, תעלו מהר למכוניות, התחילה מלחמה! חוזרים לקיבוץ".

כעבור כמה ימים יצאה הודעה מטעם המועצה הממליצה לתושבי האזור להתפנות מביתם. בלה מצאה את עצמה בבית עם ילדים ללא מסגרות חינוך, ועסק עצמאי שפסק לפעול. מכיוון שעמיעד שהה בחו"ל, החליטה המשפחה לאחד כוחות ולהצטרף אליו. "אומנם היינו שלושה חודשים בחו"ל, אבל זו בהחלט לא הייתה חופשה, אלא פליטות מתמשכת", מספרת בלה על הדיסוננס הרגשי. "את נמצאת עם אנשים שאת אוהבת במקומות מדהימים, אבל הכול מפורק. חשבנו שתוך זמן קצר זה יגמר, אבל לאט-לאט מתברר כמה חמור המצב בארץ, ואת רחוקה. הלב נקרע. הסתובבנו בנופים מדהימים, ופתאום הילדים שלי ראו פוסטר ובו ציור של מפת ישראל מכוסה בדגל פלסטין. הם היו מזועזעים. עברנו ממקום למקום, אכלנו את החסכונות שלנו, נהנינו מאוויר קריר ואוכל טעים, ובכל זאת, בא לך למות".

כך החליטה משפחת חבצקין-קלושינר לחזור לארץ, לבית בלהבות הבשן. עמיעד נכנס לעבודה אינטנסיבית, במסגרתה הוא מעביר סדנאות עיבוד לחיילים ולמילואימניקים, וכמעט שאינו נמצא בבית. "אני לא יודעת מאיפה הוא לוקח את הכוחות. יש לו תפקיד עוצמתי במציאות הזו", מספרת בלה בהערכה. היא עצמה נשארה בגליל עם עסק מושבת וילדים שזקוקים לתמיכתה. מאז הם מתמודדים, כמו רוב תושבי האזור שנשארו בצפון, עם שגרת מלחמה מאתגרת ומורטת עצבים.

"את רואה מחלון ביתך את הנפילות על ההר בזמן שאת שותה קפה של בוקר. חשבת שתלכי לכולבו לעשות קצת קניות, אבל בגלל המתיחות הביטחונית אסור לצאת מהבית. טרם התקבלה הודעה אם שולחים הבוקר את הילדים לבית הספר או לא. הילדה הגדולה שלי, שגרה בבית אחר בקיבוץ, מתקשרת אלי בבכי ואני מנסה להרגיע אותה. בינתיים מודיעים שהלימודים יתחילו ב-10:00. אני מכינה כריכים, עוקבת אחר עשן השריפות על הרכס מולי, ותוך כדי מנהלת שיחת טלפון על פרויקט שעוסק בתקווה. אלו חיים מוטרפים".

את מתארת מציאות חיים קשה והזויה. איך שמיכת טלאים עם ציורים נאיביים תוביל לאיזשהו שינוי במצב?  
"אני באמת לא יודעת לאן זה ייקח", מודה בלה. "אני לא באה להביא פתרון מדיני כולל, אלא מבקשת שלפני כל מהלך שהוא – נסכים על בסיס של חיים שפויים. אני שואפת להעלות מודעות לרצון המשותף של בני האדם לרווחה ולביטחון. אני רוצה להראות לילדים שלי, שלפני חלוקת אדמות ולפני דתות יש לגיטימציה לחיים מלאים בטוב הלב. השמיכה הגדולה שלי תייצג אנשים, לא ממשלה. זה אמנם פרויקט נאיבי, אבל עובדה שעוד הרבה אנשים מתחברים לחלום הזה".

וכן, בלה אינה מגזימה בתיאור היקפו של המיזם. מ-26 ריבועי בד שפתחו אותו, היא מתקרבת היום לכ-1,500, זאת תוך שלושה חודשים בלבד. התרחבות הפרויקט דרשה ממנה להיעזר בצוות מתנדבות שמסייע בכל דבר ועניין – מתיאום המפגשים, דרך השגת הסדינים ("אני לא מוכנה לקנות בשביל זה בדים, אז אנחנו ממחזרות סדינים שלקחנו מבלאי של בתי מלון"), הגזירה לריבועים, שינוע היצירות, ועד לפיתוח מערך ההדרכה המותאם לכל גיל. "אני מחפשת עוד שותפים שיתמכו כלכלית ברעיון, כי אני עדיין מוציאה עליו מכיסי, שכזכור אינו נפוח כלל. כמו כן, עדיין אין לי אתר אינטרנטי, וכל הפרסום נערך רק דרך הפייסבוק שלי. גייסתי כבר כל מי שיכולתי מהמעגלים הקרובים אלי. עכשיו אני מחפשת נשים ואנשים שידלקו על זה כמוני, ורוצים להיות חלק ממשהו חיובי וחשוב בטירוף. אנחנו חיים בתקופה סוערת ומעניינת, ועם כל הקושי והכאב יש לנו הכוח להחליט היכן אנחנו מרכזים את תשומת הלב שלנו. אני מציעה עשייה שמתמקדת בטוב, ובתקווה לחיים של שפיות".

מעוניינים לקחת חלק בפרויקט? צרו קשר עם בלה בטלפון: 050-2606036 או במייל:

[email protected].

לתמיכה בפרויקט: 'כן בריבוע', בנק לאומי, סניף 976, מ.ח. 4529771.

הכתבה באדיבות 'זמן קיבוץ'. פורסם לראשונה בשמונה באוקטובר, 2024.