בשעת בוקר מוקדמת, בפתח משרדי המכינה הקדם צבאית במעין ברוך, מקבלת את פניי נערה מקסימה, שעיניה מלאות נכונות. אילאיל ספקטור (רמת השרון) חזרה כרגע מפעילות מד"ס, הנערכת במכינה שלוש פעמים בשבוע. היום, היא מסבירה, נערך מד"ס מיוחד, המכשיר את המכיניסטים לקראת ניווטי שטח. בנימה של התרגשות היא מדגישה כי "המד"ס כשלעצמו אינו עוסק רק בהעלאת הכושר האישי, אלא בעיקר מעודד עזרה הדדית בין חברי הקבוצה, ומציב אתגרים הדורשים גיבוש וחיזוק".
הערך 'קבוצה' עוד יוסיף ויעלה בדבריהם של אנשי מכינות הגליל העליון; בתחילת השנה יצאו החניכים ל'טיול עלייה למכינה'. מדובר במסע קשה מבחינה פיזית, שתחילתו בדרדרה וסופו בהגעה לקיבוצי היעד: "סחבנו את כל הציוד על הגב, והלכנו קילומטרים בשמש", מבהירה אילאיל את עוצמת האירוע; "אנשים כמוני, שגדלו בעיר ורגילים לפינוק מבית ההורים, התמודדו לאורך המסע עם מצבים מאתגרים ולא מוכרים. כבר בשלב המוקדם הזה הרגשנו שאנחנו הופכים מאוסף אינדיבידואלים לקבוצה מתגבשת". בהמשך עברו החניכים סמינרים שעסקו בערכי הקבוצה, בזהות היהודית של כל אחד ואחת מהם, וסמינר 'חלוציות' במסגרתו הודרכו במוזיאון חצר תל-חי ובבית 'השומר' בכפר גלעדי. "הכוונה היתה לחבר אותנו למקום דרך ההיסטוריה", ממשיכה אילאיל, "מעבר להבנה איך חיו כאן אנשים בעבר, דיברנו על הרלוונטיות של הנושא לגבינו, וביררנו האם יש מוטיב חלוצי בחיינו כיום". ברגע של כנות תאמר אילאיל כי המושג 'חלוציות' מעט גדול עליה כרגע, אך עם זאת תציין שבחברה ממנה באה, בחירתה במכינה איננה מובנת מאליה: "רוב החבר'ה איתם גדלתי מתגייסים לתזמורת צה"ל או למודיעין, ומשרתים בתפקידים שאינם קרביים. אולי אני מרגישה קצת חלוצה בעצם הגעתי לכאן".
"עם כל הכבוד", אני טוענת בתגובה, "השתייכות למכינה אינה אקט פעיל של חלוציות, בטח לא בהשוואה לנערים בגילך, שנותנים שנת שירות מלאה בהתנדבות לקהילה, בעוד במכינה מקדישים לכך רק יומיים בשבוע". אילאיל לא נבהלת. "גם אם יש כאן שיקול אגואיסטי במקצת", היא משיבה, "עדיין, בשנת השירות תורמים לחברה עשרה אנשים במקום מסוים, ואילו כאן יש כשישים חניכים שמרחיבים את העשייה והלמידה מעבר לכך".
מבחן ההצלחה – רק אחרי הצבא
ואכן, תכנית המכינה עמוסה פעילות ענפה הכוללת סמינרים, מסעות ברחבי הארץ, מפגשים עם אוכלוסיות מגוונות, שיעורי עומק בנושאים שונים, מעורבות בקהילה, אימוני הכנה לצה"ל, וכל אלו תוך התבוננות פנימית מתמדת. איך מסתדר כל היופי הזה עם הנוער המפונק, השטחי והמזפזפ שמגיע בשנים האחרונות למכינות, תהיתם?
יוסי ברוך, המנהל הכללי של שלוש המכינות בגליל העליון, מודע היטב למציאות אך לא נרתע ממנה: "לנו יש עקרונות, וגם אם נקודת הפתיחה של החניכים נמוכה יותר משנה לשנה והקשיים מעמיקים, אנחנו מתמודדים עמם. יש ערך גדול להמשכיות במהות המקורית שלנו, ושאיננו מורידים את הרף בהתאם למצב הקיים. צריך להבין שלמכינות מגיעים חבר'ה נהדרים – פעילים בתנועות נוער, סקרנים, מתעניינים, הרוצים להתחזק ולצמוח חברתית. עם זאת, הם באו מסביבה שלא נתנה להם כלים, ולא הגדירה להם כללים; הם היו רגילים למחמאות על לא מאומה, ואילו אנו לא משבחים אותם על כל צעד שהם עושים. הוריהם נהגו לוותר להם במצבי קושי, כאן דורשים מהם התמודדות עם כישלונות. אנחנו מתעקשים על תקשורת בין אישית, למרות שהם רגילים להסתכל בעיניים בעיקר לניידים שלהם".
ברוך איננו מבטל את הרקע והמטען איתו הגיעו החניכים, אבל מתרגש מהתהליך החינוכי שהמכינה מזמנת: "החניכים מגיעים עם מטען טוב, ותפקידנו לשדרג אותו. בהתחלה הם מצויים בהלם גדול, אבל אנחנו מתעקשים לשאוף שיצאו מכאן אזרחים אקטיביסטיים, ביקורתיים ובעלי יכולת לעשות מעשה. זו הסיבה לשמה קמנו. החניכים לומדים לצאת מעצמם ולגלות את הסביבה, ותוך זמן קצר ההתפתחות מרשימה".
ברוך גם אינו רואה סתירה כל בין תהליך הלמידה וההעצמה האישית שעוברים החניכים, לבין ערכי האחריות והמעורבות הקהילתית אליה מכוונים מובילי המכינה: "בשנת שירות יש אמנם עשייה מלאה, אבל אחריה מרגישים מרבית מהאנשים שבאפשרותם לעשות 'וי' על תחום ההתנדבות והמעורבות בחייהם. במכינה, לעומת זאת, לומדים ונטענים, ומבחן ההוכחה הוא בעצם אחרי הצבא. הם אמנם מגיעים לטובת התפתחות אישית ולא כדי לשנות את העולם, אבל אנחנו ממנפים זאת כך שהרצון להגשמה יימשך לאחר סיום השנה. המניע שלהם הוא אינדיבידואלי, ובמקביל – תפקידנו להעלות את ערכן של הקבוצה והקהילה, ולגרום להם להבין שזו שנת אימון להמשך, ושהשיא עוד לפניהם".
היתכנות שאיפה זו מתבררת בשיחה עם טל עמית, רכז הבוגרים במכינה, שמתאר את התהליך שעוברים הצעירים במכינה כ'דריכת קשת לקראת החיים'. המכינה היא כמו מקפצה לשנים הבאות, בהן יגלו החניכים מעורבות יתרה במעגלי חייהם. בתפקידו, אחראי עמית על פרק החיים שלאחר המכינה: "אנו ממשיכים וממסדים את הקשר עם המחזורים שסיימו את המכינה; יוצרים מפגשים חברתיים, מכינים ימי עיון, מזמינים לשבתות בוגרים, ומנסים לחזק את הרקמה האנושית הרב-גילאית. ביום כיפור, למשל, הגיעו לכאן כ-150 בוגרים שלמדו ונפגשו גם עם בני המחזורים הצעירים מהם. אירוע כזה מעצים את כל מי שמגיע אליו, ומאפשר לנו להבין מה הם בעצם לקחו מפה". מסתבר כי בוגרי מכינה רבים הגיעו לתפקידי קצונה, הובלה חברתית ויזמויות פוליטיות וחינוכיות כדוגמת עמותת 'פוליטיווטש', ארגון 'השומר החדש', פעילות משמעותית בתנועת 'כנפיים של קרמבו', וגופים חברתיים רבים אחרים. לאורך השנה עוזריםבוגרים רבים בפעילות השוטפת – מעבירים הרצאות, מסייעים בימי הניווטים, ומארחים את החניכים הצעירים במהלך הסמינרים והמסעות.
בתקופת השירות הצבאי, מודה עמית, קל יחסית להמשיך את הקשר עם הבוגרים, אך לאחר הטיול הגדול כבר פונה כל אחד מהם באופן טבעי לדרכו, ואז נעשה העניין מורכב יותר. עם זאת, הוא סומך על ההוויה הערכית שספגו החניכים במהלך המכינה, ועל האמון והמחויבות האישית שנוצרה עמם: "מדהים עד כמה אנחנו נשארים כתובת ואוזן קשבת. הליווי האקטיבי שלנו בתחנות שונות בחייהם נותן את אותותיו ופירותיו בהמשך. כשמישהו מתקשר למדריך שלו מהמכינה, זה סימן שחשוב לו לשמוע תשובה הקשורה לערכים ולמשמעות, ולא רק לתועלת כלכלית או אישית אחרת. אנחנו מצידנו שואלים ומייעצים, כמו מנטורים בעלי ניסיון, שהאמירה המכוונת שלהם בעלת ערך מוסף". כדוגמא נותן עמית חבורת בוגרים שסיימה את הטיול בעולם, והזמינה אותו להתייעצות שנועדה לבחון אפשרויות למעורבות חברתית, אף שכל אחד מהם פנה לעיסוקיו הפרטיים. בסופו של דבר החליטו אותם צעירים להתחבר לעמותת 'אחרי', ולהיות שותפים למשימות המשתלבות בחייהם הנוכחיים. פרויקט בוגרים נוסף הוא גיבוש 'גרעין חיילים', שבמקום להגיע בשבתות לבית הוריהם, מחזקים יישובים קיימים ומעבים את הקהילה שם. "ממש בימים אלו עולה גרעין המונה 25 חיילים למושב שתולה, ואין צורך להסביר את תרומתם למקום", מציין עמית בסיפוק; "מעבר למניעים האישיים, אפשר להגיד במפורש שמדובר בשליחות ציונית שברצונם לממש בפועל".
כפי שהמכינה מבגרת את הישראלים, כך גם קורה לחניכים החו"לניקים
פרויקט משמעותי נוסף הפועל במכינה כמעט מראשיתה, עוסק בחיבור עם יהודי התפוצות; צעירים ממשפחות ישראליות, בעיקר כאלו המתגוררות בצפון אמריקה, בוחרים להצטרף למכינה כחלק מחיזוק זיקתם לארץ. מרביתם מגיעים בעקבות חיבור שנרקם בין 'מועצת המכינות הקדם צבאיות' לתנועת הצופים בארה"ב. בסיום שנת המכינה מתגייסים רבים מהם לצה"ל, אף שאינם מחויבים לכך (בניגוד לחניכים הישראלים, שעבורם זהו תנאי קבלה למכינה).
השנה נקלטו במכינות הגליל העליון 17 חניכים מהתפוצות, ועודד שטיין מלווה את החניכים ומשפחותיהם כבר משלבי ההכנה המוקדמים ולאורך שנת המכינה כולה. שטיין מספר על חניכים איכותיים שנבחרו בקפידה, ומתמודדים בארץ עם אתגרים שכל חניך נתקל בהם, בנוסף לקשיי שפה, ניתוק מההורים ופער מנטלי. "האמת היא", חושף שטיין, "שהקושי הגדול, אפילו עד כדי בכי, מגיע מהורי החניכים שבאים מחו"ל, המפקידים את האוצר היקר שלהם אצלנו, בידיעה שאין להם שליטה על היומיום". כדי להפיג חששות ולרכוש את אמון ההורים, מגיע צוות המכינה לחוגי בית, המשפחות באות ארצה לביקור מקדים, ועוד לפני תחילת השנה נערך בארץ סמינר מיוחד לחניכים מחו"ל. במהלך השנה מקבלים חניכים אלו תמיכה רחבה מאד, הכוללת תגבור בעברית, חונכות צמודה, קריאה מקדימה בטקסטים ומפגשים שבועיים שנועדו לבדוק לשלומם ולענות על בעיות שעולות. "גם כשמצוותים לחו"לניקים משפחות מאמצות, מקפידים מאד על ההתאמה ביניהם. לשמחתנו, במהלך השנה הם פונים להתארח אצל חברים נוספים, ועם הזמן הם עוברים לחשוב גם בעברית".
שטיין גאה לציין כי בסוף שנת המכינה מתגייסים מחצית החו"לניקים לצה"ל; באשר לאלו ששבים לחו"ל, הם מתקבלים לאוניברסיטאות יוקרתיות: "כפי שהמכינה מבגרת את הישראלים ומכינה אותם לחיים – כך קורה גם לגבי החו"לניקים. האישיות שלהם מקבלת כאן דחיפה משמעותית. הכוונה שהם ימשיכו לפעול למען הכלל גם באוניברסיטה וגם באזרחות. לא בכדי מגיעים אל המכינה שלנו הכי הרבה חניכים מחו"ל".
בד בבד ממשיכה המכינה, זו כבר השנה ה-20, בפרויקט חינוכי במחנות קיץ בצפון אמריקה. מה שהחל כמיזם צנוע של המכינה מול מנהיגות הקהילות היהודיות בקנדה, הפך לעניין רציני בשותפות הסוכנות היהודית. "אנו המכינה היחידה השולחת כ-20 שליחים להתנדבות בחו"ל למשך חודשיים, במטרה לחזק את זיקת הנוער בתפוצות לארץ", מתגאה ברוך. "זה לא רק כיף, אלא בעיקר עבודה קשה ואינטנסיבית".
יוצאים עם מחויבות לפעול למען הכלל
אנשי הצוות אינם מתכחשים לתסכולים ולאכזבות, נוכח מהלכים שנכשלו ואי עמידה בציפיות: "זה חלק מעבודת המחנך", מסביר ברוך, "אנחנו חיים סביב המכינה 24/7, וכשיש רגרסיות מתחשק ללכת הביתה ולסגור את הטלפון; אבל זה עדיין אינו מבטל את הסיפוק האדיר לנוכח התהליכים והשינויים המשמעותיים שעוברים כאן בשנה אחת, ואינם מתרחשים בשום מקום אחר. בשורה התחתונה התוצאות נהדרות ולנו הזכות להיות שותפים להן".
הפעילות המרשימה והאיכותית במכינה, מתאפשרת הודות לצוות מיומן ומחויב. "אנשים בעלי נשמה יתרה", קורא להם ברוך בחיבה ובהערכה. "כל הצוות מכוון לאפיק החינוכי, גם אנשי המנהלה והלוגיסטיקה. אנחנו משקיעים בהעצמת הצוות ובמקצועיות שלו, מקבלים ייעוץ, ומעודדים שקיפות ופתיחות. התרבות הארגונית שלנו מאד משתפת, וכל אחד יכול להביע את דעתו".
שטיין הוא דוגמא טובה לאיכות הצוות. בצעירותו היה חניך המכינה, ומאוחר יותר גם הדריך בה. בהמשך למד משפטים, אך בשלב מסוים בחייו ביקש לשוב אל המקום בו הרגיש משמעותי: "ברור לי שכצוות בוגר עלינו לבדוק באופן רציף את מידת הרלוונטיות שלנו, כי החניכים תמיד נשארים בני שמונה עשרה", הוא מבהיר; "אנחנו בפירוש לא חברים שלהם, ולא בדיוק מדברים באותה השפה או משתמשים באותן האפליקציות. בעובדה, אנחנו מלווים תהליך שהם לא עוברים לבדם, במסגרתו מדברים, מקשיבים, ויוצרים שיח משמעותי. נושאים שעולים בתחילת הדרך מתבהרים מאוחר יותר, והאסימונים נופלים במשך השנה. בסופו של דבר החניכים יוצאים מכאן עם מחויבות לפעול למען הכלל, ועם הידיעה שיש ביכולתם לעשות זאת".
פורסם לראשונה בגיליון 231 מיום 6 בנובמבר 2019
