באחד הימים נקרא שמחה צוף למיטתה של חולה אשר איבדה את הכרתה. הוא ישב לצידה, ניגן בעבורה וכעבור מספר שעות שב לביתו. שנתיים אחר כך נתקלה אשתו רחל באקראי במשפחת החולה; או-אז התברר לה כי למחרת ביקורו של שמחה שבה אליה הכרתה והיא התאוששה. "שירה ונגינה מובילים לתחושת שייכות עם החברה ולחיבור עמוק עם היקום", אומרת רחל. "לא כל מי שמנגנים עבורו יקום על רגליו", מוסיף שמחה בצניעות, "אבל מוסיקה באמת מגיעה אל הנימים הפנימיים ומשפיעה עליהם".
■
בין ערש ילדותם של רחל ושמחה לקיבוץ צבעון בו הם חיים כיום נפרש מרחק גיאוגרפי ואמוני רב: שמחה נולד בניו יורק למשפחת בעלי תשובה, רביעי מתוך שמונה אחים. "גדלתי בבית אמריקאי-דתי 'סטנדרטי', אבל לא התחברתי לאורח החיים הדתי כי היחס לתורה וליהדות היה מאד טכני", הוא מספר. "בבית הדגישו את חשיבות מילוי המצוות, ולאו דווקא העמיקו בהבנת משמעותן הרוחנית או המוסרית. ביטוי מובהק לכך היה הניתוק שחשתי בזמן התפילות בבית הספר: שפת אימי הייתה אנגלית, ועברית, שפת הקודש, הייתה זרה לי. התפללתי מתוך הכרח ולא מתוך רצון או חיבור רגשי". רחל, חמישית מתוך תשעה אחים, גדלה בירושלים בבית דתי שהחיים בו התנהלו תוך הסתגרות וניתוק מן העולם הסובב. "אסרו עלינו מוסיקה וספרים שאינם מתוצרת דתית, וחונכנו שאי קיום מצוות מלווה במחיר כבד".
את המפלט מאורח החיים ההוא מצאו שניהם באמנות ובמוסיקה. "כבר בגיל שמונה התחלתי לנגן על פסנתר", מספר שמחה; "זהו כלי נגינה אהוב עלי במיוחד ומצאתי בו מקום לריפוי ולחיבור רגשי, דבר שלא היה נהוג לבטא במעגל המשפחתי שלנו. התמסרתי לזה באופן טוטאלי, ובמקביל לא מצאתי את מקומי במסגרות הלימוד הרשמיות. מגיל צעיר נמנעתי מהליכה לבית ספר, עד שבכיתה ז' פסקתי מכך לחלוטין. חיפשתי סיפוק ומשמעות מחוץ למערכת השגרתית ובגיל 14 מצאתי הרכבים מוסיקליים שצירפו אותי לשורותיהם". בהיותו בן 15 הגיע שמחה לישראל לחופשת קיץ. בת דודתו, שגרה בארץ, שכנעה אותו כי בצפת ימצא אנשים כלבבו, ומיד כשהגיע התאהב בעיר הקסומה, והתחבר לקבוצת היפים אשר חיו בבתים עזובים או בטבע והתקיימו מכל הבא ליד. "השגנו מעט ירקות ופירות, עשינו פיתות על מדורה ולעיתים אכלנו בבתי תמחוי. מבחינה רוחנית רקמנו חיי קבוצה מספקים שנתנו מקום לביטוי אישי ובעיקר לנגינה משותפת. הוריי ידעו על אורח החיים שאני מנהל, ומתוך דאגה ורצון שאתייצב ניסו להכניס אותי לישיבה כדי שאחזור ללימודי תורה, אבל סירבתי".
איתרע מזלו, ומעט אחר כך עבר שמחה תאונת דרכים אשר הובילה למשבר עמוק. פגישה עם רב מהזרם הברסלבי חשפה בפניו את העולם המיסטי-קבלי, ובמהרה הוא החל לנהות אחר אותו רב.
גם רחל הבינה כבר בנעוריה כי המסגרות הנוקשות והסגורות בהן היא גדלה אינן מתאימות לה. "העולם מאוד סקרן אותי, ובעיקר המוסיקה", היא מספרת. "נדדתי בארץ, ובכל מקום שהגעתי אליו הכרתי אנשים מעניינים ומדהימים. נפתחתי לעולם חדש ונמשכתי למיסטיקה ורוחניות, ליוגה ולטבע". היא נדדה בין יערות בירושלים ובצפון, ולבסוף הגיעה לאומן, לקברו של רבי נחמן. "התחברתי לרבי נחמן ולתורתו ונקשרתי מחדש לשורש היהודי שלי ממקום עמוק וחווייתי שלא הכרתי קודם לכן", היא מספרת. עם שובה ארצה הגיעה לצפת, ובסמטאות העיר העתיקה פגשה בשמחה מנגן בחלילו. נפשם נקשרה זה בזו, והשניים נישאו עוד בטרם מלאו להם 20. אותו רב קבלי של שמחה פרש את חסותו עליהם, הכין אותם לטקס החתונה ולחיי הזוגיות, ואף שימש עבורם בהמשך כמדריך הורי. "גישתו מגנטה אותי והיוותה עבורי מענה לכל מה שהייתי זקוק לו במשך תקופה ארוכה", מתוודה שמחה; "רק מאוחר יותר הבנתי שמדובר בסוג של כת". "היום אני מבינה שהקשר איתו היה הרסני", ממשיכה רחל; "קיבלנו ממנו הכוונה מעוותת לחלוטין, אבל היינו אז אנשים צעירים ואבודים שנסחפו אחרי סמכות מהפנטת, ולא השכלנו לראות זאת. שנים ארוכות התנהלנו כאילו ככה זה צריך להיות. לא ידענו שיש משהו אחר".
■
אחרי החתונה באו הילדים לעולם, ורחל התמסרה לגידולם. שמחה עבד כסופר סת"ם, עבודה קשה ובלתי מתגמלת, ולשם הפרנסה השתמש גם בכישוריו הטכנולוגיים, אך במהרה נוכח לדעת שאינו מעוניין לכלות את ימיו מול מסך. במאמצים לא מבוטלים הצליחו בני הזוג להשתחרר מתלותם ברב הקבלי, ולמצוא את דרכם בחזרה ליצירה ולמוסיקה. "המסע שעברנו לימד אותנו שכשהולכים אחרי נטיית הלב, כשמחוברים למשמעות, לשפע ולשמחת החיים – אפשר להרוויח מכך כלכלית ורוחנית כאחד", אומרת רחל. אותה הובילו שורשיה הטורקיים ללמוד מוסיקה אתנית במכללת 'מקאמאת' שבצפת. כיום היא שולטת בכלי הפריטה הטורקי סאז', ובשנה האחרונה גם החלה לנגן על כלי הקשת קמנה. במקום להסתפק בהעתקה, כדרכו של סופר סת"ם, בחר שמחה לתעל את מיומנויותיו לעשייה אמנותית. "אני בוחר פסוקים מעוררי השראה מספרי הקודש, מעמיק במשמעותם ובשיתוף עם רחל מעטר אותם בהתאם", הוא מספר. את העבודות שהם יוצרים ניתן למצוא בחנות האינטרנטית “TzufArtAndSoul”, אך הדבר העומד כיום בלב חייהם הוא ההרכב המוסיקלי הצבעוני שהקימו, שילוב יוצא דופן בין מוסיקה טורקית וקלאסית, שירי שנות השבעים ומוסיקה יהודית, מוסיקה מֶדִיטָטִיבִית ואלתורים ספונטניים. שמחה מנגן בעיקר בנבל, רחל בסאז'. לעיתים מצטרפים גם ילדיהם לנגינה – נחמן הבכור (16.5) התנסה בילדותו בפסנתר ובגיטרה ולאחרונה מתמקד בחליל צד; אורה (14) מנגנת בתוף בנדיר; שרה (11) מנגנת על יוקללי, אף שלאחרונה החלה לגלות עניין דווקא בצילום ובישול; נהוראי (9) מנגן בחלילית ובג'מבה (תוף אפריקאי) ודריה (7), צעירת החבורה, אוהבת בעיקר להתנסות בכלים שונים, ומצטיינת בהמצאת שירים מעולמה הפנימי. "אפילו הכלבה שלנו מצטרפת להרכב המשפחתי", מתגאים רחל ושמחה.
בבית המשפחה בצבעון, לשם הגיעו לפני כחצי שנה, אוסף כלי נגינה מרשים הכולל כלי קשת, פריטה, נשיפה והקשה. "אנו מנגנים באופן יומיומי, כחלק מהלו"ז הקבוע שלנו. הילדים שומעים אותנו מתאמנים על הכלים מגיל צעיר, והמוסיקה מלווה אותם לאורך כל שלבי גדילתם. יש להם אפשרות להתנסות בכלים שונים ולשמוע כמה סגנונות מוסיקליים, והם גם משתתפים איתנו באירועים ובהופעות. ההרכב המשפחתי מופיע בחתונות, טיולי טבע, בתי מלון, ומלווה קבוצות תיירים בצפת וסביבותיה". לאחרונה אף השתתפה המשפחה באירוע הכלייזמרים בצפת, שם הנעימה את זמנם של המבקרים על במה משלה. כמו כן מארחת משפחת צוף משפחות וקבוצות בביתה למפגש מרתק המשלב בין סיפור חייהם של שמחה ורחל וחוויה מוסיקלית מגוונת ומעשירה. בהשפעת אותו אירוע ניסי עליו סופר בתחילת הכתבה, יצא שמחה גם למסלול לימודי תרפיה דרך מוסיקה, ובעתיד הוא מקווה ללוות אנשים במצבי משבר ופרידה מהחיים בעזרת הנגינה.
■
לצבעון, כאמור, הגיעה המשפחה במעבר טבעי כמעט לפני כחצי שנה. "מאז גילאי העשרים שלנו התחברנו לאזור צפת ומירון", מספרת רחל. "גרנו כשנתיים בכפר שמאי בקראוון של 42 מ"ר. כשהייתי כבר עם שלושה ילדים ובהריון הרביעי, הבנו שעלינו למצוא בית מתאים יותר למשפחה המתרחבת. עברנו לספסופה, שם גרנו כשמונה שנים מדהימות ומאתגרות. המשפחה גדלה, וחיפשנו בית ומקום שיתאים יותר להלך הרוח שלנו. בהמלצת חברים הגענו לצבעון, ומייד חשנו באווירה הנעימה והפתוחה שמנשבת כאן בין העצים. חשנו בכבוד שנותנים כאן לטבע ולצמחיה, השתלבנו במגוון הרחב של האוכלוסיה, ושמחנו לראות שיש בקיבוץ הרבה אמנים, מוסיקאים ויוצרים. אנחנו שומרים אמנם על אורח חיים דתי, ולרוב שכנינו דרך חיים אחרת, אבל אף אחד לא שם על זה דגש. להיפך, דווקא מתאים לנו שהדת היא עניין אישי, ואין לי בעיה שאין בקיבוץ בית כנסת או קהילה דתית מסודרת. באחד השבועות הראשונים שלנו כאן ראינו שניים מאנשי המקום מטיילים ביער הסמוך, שרים לעצמם, מתבודדים ומתחברים לנפש – מיד חשנו שזה המקום הרצוי והמתאים לנו".
את פגישתנו הם מסיימים בנגינה משותפת: שמחה בנבל ורחל על סאז'. הקטע הראשון מקורו בטורקיה, וצליליו מזכירים את האגדה על אלאדין; אחריו מגיע 'Love rescue me' של בוב דילן ו-U2. "היו אמיתיים עם עצמכם ועם החלומות שלכם, ואל תיכנעו לקולות מהסביבה שינסו לדכא את היצירתיות והשאיפות שלכם", הם מסכמים בתובנה ממסלול חייהם המפותל. "אל תנסו להיות משהו או מישהו אחר. אם הלב מושך אתכם למשהו – יש לזה סיבה, גם אם הזולת רואה בזה חוסר הגיון. לכו אחרי מה שאתם אוהבים, כי כשתמלאו את מה שאתם צריכים לעצמכם – העולם ייפתח לקראתכם וכולם ירוויחו מזה. האמינו בחלומות שלכם -הם יביאו אתכם לידי הגשמה".
האזינו:
אני לדודי ודודי לי. שמחה ורחל צוף
צילום: Riki Uhlman Libero
