בחורף של תש"א, שקר וקשה מקדמיו היה, בסמינר למורות מזרחי, קצת למעלה ממאה שערים ליד סמטת החבשים, נפגשו.
אבא היה מורה לשעה. מחליף. אמא סמינריסטית צעירה.
הוא, בעל בלורית, גבוה רזה, בשנתו השנייה במחזור הראשון של בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה שהקים הנציב הבריטי בירושלים שבפלשתינה. נבוך מלהקת הנערות, מלמל את דברי שיעורו. צובר בטחונו מבחינות פתע, אליהן נערך מראש. אותו יום החליט לבחון ידיעת התלמידות בעלים של עצים הצומחים בארץ ישראל.
אמא צנומה, תווי פניה היפים עזים, להבות בלחייה ובעיניה, רגליה איילות, ישבה בשיעורו הראשון, שקטה שלא כדרכה, נמנעת מלהצטרף ליתר העלמות שקולן דילג סביבו, עד שיחפץ.
הרבה קודם לאשמורת ראשונה, החלה, בהיחבא, בסידור, הדבקה, שיחזור, כריכה ותיקון של מחזורי התפילה בבית הכנסת של סבה, כך שהמתפללים יחזיקו בידם בימים הנוראים מחזורים מתוקנים. ואולם קודם שחמקה מבית הכנסת, אותו יום הקדים ונכנס סבה, הרב הקשיש, שטרדות הקהל השכימוהו לבוא ולהתפלל בעד עמו. במבט מהיר אחד ראה, הבחין וידע מה פעלה. נטל, אפוא, בידו אחד המחזורים שכרכה מחדש, בחן וליטף את דפיו המיושרים, מודבקים ומשוחזרים. חייך אל אימא ואמר לה: "כשמך כן את, ניחמתני בתי". הניח ידיו כבברכת כוהנים מעל ראשה וברכה, "כיוון שהשבת ונתת למתפללים מעדני מלך, מאשר שמנה לחמך".
תמהה ונצרה בלבבה.
משנתעכבה, איחרה לשיעור השני של אבא. "סליחה", הפטירה, חגווית בכניסתה, תוך שהיא גולשת לכיסאה.
"או, או, סליחה, וזהו", אמר אבא.
"כן סליחה", אמרה הנערה. אשמתי היא איחרתי בגללי…".
מופתע ונמשך לפניה העזות שלבשו אדמומית קטע אותה אבא באומרו: "לא חשוב למה איחרת, חשוב שהפסדת חומר שמעכשיו אולי לא תדעי".
שתקה אימא. פניה להבות, ופניו האדימו. שתקה הכיתה איתה, שכן אהבוה וכיבדוה.
"ניקח אותה כדוגמא", אמר אבא מתעשת ואוזר כוח לכיתה, "האם את יודעת להבחין בין עלי עצי ארץ ישראל?".
"ודאי", השיבה הנערה הצנומה, למרות שבמאה שערים כמעט ולא ראתה עץ.
"יפה", אמר לה המורה. "ובין עלי עץ תפוח לעלי התאנה, תוכלי להבחין?".
"ודאי", השיבה הנערה בקול בוטח, שכן ידעה שרק עץ תאנה אחד גדל לו בחצר האחורית של הסמינר, ובגין החורף הקשה מתמיד, שרוחות קרות מנשבות בו, ענפיו ערומים, ואין כל עץ תפוח בירושלים. לפחות לא בסביבת הסמינר.
הוציא אבא שתי קבוצות עלים שהיו ספונות בניילון בתיקו. האחת עליה גדולים, רחבים מחוספסים ודמותם כדמות אצבעות מחוברות, והשנייה עליה קטנים, אליפטיים ונעימים למגע, ושאלה: "איזו קבוצה היא של עצי תפוח ואיזו קבוצה של עץ תאנה?".
זו הפעם, בחנה אימא את אבא בתשומת לב, ספק חיוך היה בשפתיה כשהצביעה בבטחה דווקא על העלים הקטנים האליפטיים ואמרה: "אלו עלי תאנה".
חברותיה שהכירוה, נדמו.
צחק אבא צחוק רב ואמר: "טעית, התשובה הפוכה כמובן".
צחקה הכיתה איתו, בעליצות.
"עץ התאנה שבחצר יוכיח", אמרה אימא.
"אכן נצא לחצר וניווכח", אמר אבא. "אם צדקת אפשר שלא אשר שמי".
הוביל אבא את כל הכיתה הצוהלת לחצר הסמינר, משהגיעו השתתקו כולם בתדהמה. למול עיניהם התאנה חנטה פגיה, ואולם עליה קטנים היו כשל עצי תפוח.
לחשה אימא באוזנו של אבא, "גם אם בחוץ תרון, ברחובות לא אתן קולי. ברשות היחיד שלנו לעולם תהא צוחק, ברשות הרבים, נשתוק או נצחק ביחד". משסיימה לחישתה, בו במקום, גדלו והתרחבו עלי התאנה למידת כף ידו של גוליית.
ימים רבים נשבעו בנות ירושלים, כי פניו של אבא נחרשו בלהבים שניכר היה שרק צל עליה יצננום. ונשתתקה המולתן.
בו ביום ביקש אבא לארסה, שיחרר עצמו מהסמינר, ותאנים נוטפות דבש נכרכו בחופתם.
פורסם לראשונה בגיליון 234 מיום 26 בפברואר 2020
