"זה דבר גדול מאד" מדגישה נעמי גונן (ברעם) את הערכתה כלפי 'אוויר ואווירה', פרויקט שמובילה מירי סיני (מעין ברוך) בבית ותיקי הגליל. "כך אנו, שורדי השואה, יכולים להיפגש באופן קבוע ולפתוח את ליבנו. המכנה המשותף בינינו יצר קרבה מידית ומשמעותית. מירי עורכת אתנו פעולה תהליכית שנמשכת כבר שנים, ומאפשרת לנו פתיחות וכנות שמתאימה רק למפגשים אלו". מפגשי "אוויר ואווירה" מתקיימים בנאמנות מדי חודש ובמהותם הינם אתנחתא תרבותית ומפגש חברתילו מחכיםהמשתתפים בכיליון נפש. הם נמשכו בהתאם להנחיות גם בתקופת הקורונה ועוסקים בכל תחום תרבותי שמעורר עניין והנאה, ולאו-דווקא בענייני השואה.
מירי החלה בהנחיית קבוצות בבית ותיקי הגליל. בשנים הראשונות עסקה בנושאים הרלוונטיים לכל ותיקי הגליל: הקיבוץ המשתנה, סבאות, אובדן ועוד, אלא שבכל קבוצה כזו נכחו תמיד מספר שורדי שואה. "בהזדמנויות רבות הם רצו לספר את סיפור ההישרדות שלהם, ובדרך כלל נאלצתי לעצור אותם בדבריהם, מפאת קוצר הזמן", נזכרת מירי; "הבנתי שצריך למצוא עבורם מסגרת רחבה יותר ומענה אמיתי לצרכים המיוחדים להם". מירי שיתפה במחשבותיה את עידית חמל, אז מנהלת בית ותיקי הגליל, וכשהתפנה לכך תקציב החליטה להעמיק בתחום זה מתוך הבנת שבריריותו ורגישותו. "למדתי בתל השומר טיפול בזקנים שורדי שואה", מירי מספרת; "אלו היו לימודים מופלאים, שנתנו לי כוח לקחת את התחום הזה על עצמי. במהלך הלימודים קיבלתי פרויקט אישי – להנחות קבוצה של שורדי שואה. המפגשים הראשונים הציבו בפניי אתגר גדול – לקבוצה הגיעו אנשים דעתניים, שרוצים לשמוע ולהשמיע. כבר במפגש השני הם הקפידו לומר שאינם 'ניצולי' שואה, אלא 'שורדים' – אנשים שפעלו באופן אקטיבי בכוחות עצמם בכדי להישאר בחיים ולהגיע ארצה. מעבר לכך הם גילו פתיחות רבה, וחשפו רגשות מורכבים וטעונים. עלו סיפורים קשים והתייחסות אישית לגבי מושגים כמו 'סבונים', 'צאן לטבח', והשאיפה להשאיר הכול מאחור ולהידמות לצברים הארצישראליים. אני יודעת שהמפגשים גרמו לחלק מחברי הקבוצה לטלטלה רגשית, וכדי לתמוך בהם באופן מיטבי נעזרנו במשפחות ובגורמי הרווחה בקיבוצים".
בתחילה הרגישה מירי כי ההתמודדות לבדה, ללא תמיכה רגשית-מקצועית קשה עבורה, ולבקשתה נפגשה מספר פעמים עם מירה גלס (גונן), עו"סית שניהלה בשעתו את מחלקת הרווחה במועצה. מזה שנים מספר שהשתיים מנחות מדי שבוע קבוצת שורדי שואה הנקראת 'רעות'– גלס מטעם 'עמך' ומירי מטעם עמותת ותיקי הגליל – למטרות שיחה ושיתוף. בשלוש השנים האחרונות מסייעת למירי דניה שנל (כרכום), שאמונה על הטיפול בכל העניינים הלוגיסטיים.
"הרגשתי במלוא העוצמה את החמצת הילדות שלי; העלייה לבמה הייתה כמו תיקון"
"מירי דואגת להביא אותנו למקומות שכנראה לא היינו מגיעים אליהם לבד, ומפגישה אותנו עם נושאים שונים, שחלקם נקשרים בשואה וחלקם מעשירים את עולמנו", מספר חיים כגן (איילת השחר), שמשתתף בפעילות באדיקות כבר שנים רבות. "אני זוכר שבאחד המפגשים הראשונים מירי אמרה שבקבוצה זו 'לא מתחרים בסבל', מכיוון שבכל מקרה הסיפורים עולים מעצמם, ואין מנוס מלהיזכר בזוועות. החשיבות הגדולה בקבוצה היא באווירה האכפתית והתומכת שיש בה. אנחנו מחזקים אלו את אלו, ויש לכך משמעות רבה".
אחת המטרות שהציבה מירי לנגד עיניה היא העברת סיפורם האישי של השורדים לדורות הבאים, ולפיכך יצאו לפועל מספר פרויקטים בין-דוריים, אשר יצרו בדרכים מגוונות קשר משמעותי בין שורדי השואה לבין דור העתיד.
הפרויקט 'איש תן לי יד' נערך בשיתוף מחלקת המחוננים בתל-חי, ובתמיכתם הרחבה של דניאלה שאול וד"ר אופיר דגני. במסגרת הפרויקט נפגשו השורדים עם בוגרי המחוננים, תלמידי כיתה ט', שמעו את סיפוריהם, והכינו מצגות המתארות את הסיפור האישי אליו נחשפו. הרכבה המיוחד של הקבוצה, שכללה עולים חדשים מרוסיה, ילדה צ'רקסית וילדה מע'ג'ר, הוליד מפגשים אישיים מרתקים, ובסופו של התהליך נסעו התלמידים והשורדים יחד לביקור ב'יד לילד' שבמוזיאון בית לוחמי הגטאות. "ישבנו יחד במעגל, הסתכלתי על התלמידים סביבי, וחיפשתי – למי אספר את סיפור חיי? איך אוכל להעביר אותו באופן משמעותי? האם תהיה לו השפעה כלשהי?", כך תיעדה רבקה רצ'בסקי (סאסא) במחברתה את השתתפותה בפרויקט. "במעגל ישב גם הנכד שלי, ניב – וכך זכינו למפגש מיוחד של נכד וסבתא. סיכמנו בינינו מראש שהפעם כל אחד מאיתנו ימצא בן זוג חדש… אני אפילו רציתי לשתף פעולה עם מישהו ממוצא ערבי, כי חשבתי שזו שליחות להעביר את הסיפור שלי למישהו שחי כמיעוט במדינה שלנו, ויש לי הזדהות עמו. לבסוף התחברתי עם מיה, נערה מרמת הגולן, שאוהבת כמוני לקרוא ולכתוב. חיפשנו יחד ב- Google earth את המקומות בהם הסתתרתי, וגיבשנו את המצגת עם קורותיי במלחמה. אני מלאת תודה למירי ולכל הצוות שעושים עבודת קודש – הם תמיד היו שם בתמיכה ובעידוד, בשעה שהעברנו את המטען היקר והשברירי שלנו לדור הצעיר".
פרויקט בין-דורי נוסף, 'תיאטרון עדות', הפגיש בין שורדי השואה לתלמידי מגמת התיאטרון בסאסא. תחילה נערכו מפגשים בין התלמידים לחברי קבוצת השורדים, והסיפורים שעלו בהם היוו בסיס למחזה שנכתב ע"י רועי רשקס. לאורך שנות פעילותו של הפרויקט הועלו כבר שלוש הצגות: 'פוגת החיים', 'משחקי ילדות בשואה', ו'פסיעות בזיכרון', שהועלתה ב'הר וגיא', בהפקתה של אפרת נתניאל, מרכזת מגמת התיאטרון בבית הספר. "תהליך העלאת המחזות היה מאד מיוחד ומרגש", מספרת מירי בעיניים מוארות, "כי חלק מהשורדים היו שותפים כשחקנים בהצגה, וגילמו תפקיד ששחזר למעשה את ילדותם. כל תנועה ומילה הרעידו את נימי הנפש".
בחוויה זו לקחה חלק גם נעמי גונן. "הייתי ילדה כבת תשע בהונגריה שלפני המלחמה", היא מספרת, "למדתי ריקוד בבניין האופרה של בודפשט, אך כעבור חצי שנה הודיעו שליהודים אסור ללמוד במקום. בהצגה עם התלמידים הומחז הסיפור שלי, ועליתי בעצמי לבמה לרקוד עם השחקניות. הרגשתי במלוא העוצמה את החמצת הילדות שלי ואת החלום שלא מומש להיות רקדנית. העלייה לבמה הייתה כמו תיקון קטן בשבילי". "העלאת ההצגות גרמה לי גם להתרגשות וגם ללחץ", מוסיפה רצ'בסקי. "לא פשוט לספר את קורותייך המטלטלים לבני נוער, ומרגש עוד יותר לראות את הסיפור האישי שלך באופן חזותי על הבמה. זהו תהליך שמצריך ליווי והנחיה נכונים ומקצועיים, ומירי אפשרה לפתוח את הסיפורים האישיים במלוא התמיכה והפרגון".
שיתוף פעולה אמנותי נוסף – 'ליצור כדי לזכור', שנערך בבית הספר 'הר וגיא' בהנחיית מרכזת מגמת האמנות, נורית ברק-קחטן, הפגיש בין תלמידים ושורדים שציירו יחד ציורים משותפים על פי זיכרונות השורדים. תערוכת התוצרים המרשימה הוצגה בסיומו של התהליך בבית ותיקי הגליל. "הסיפורים שלנו נתנו השראה לאמנים הצעירים", מספר כגן; "התלמידה איתה נפגשתי ציירה בהתאם לסיפור חיי אם שבורחת עם תינוק על הידיים ופתיתי שלג יורדים סביבה. אם מתבוננים בתמונה היטב רואים שפתיתי השלג הם בעצם חרבות. כשראיתי את היצירה הזו, וציורים נוספים של התלמידים – התרגשתי עד דמעות. חשבנו שהדור הצעיר הוא ציני ולא אכפתי, אבל כל מי שזכינו לפגוש במסגרת פעילות הקבוצה היו נערים ונערות רגישים שגילו התעניינות רבה. מפגשים ייחודיים כאלו אני נושא איתי לאורך כמה ימים".
מגמת התקשורת האזורית גויסה גם היא למשימה הבין-דורית, וכבר כשבע שנים שנערך פרויקט 'זיכרונות שורדים' בליווי זהר לידר מרדיו 'קול הגליל העליון'. במסגרת התכנית נפגשים עם השורדים תלמידי כיתה י"א ממגמת התקשורת, מקליטים את השיחות עמם, ועורכים אותן באופן מקצועי לתכנית המשודרת ביום השואה ברדיו האזורי. "אנו שומרים את תכניות הרדיו הללו והסיפורים המוקלטים, וכעבור כמה חודשים, בדרך כלל בתחילת השנה, באים התלמידים לבית ותיקי הגליל, למפגש בו הם מגישים לשורדים את הדיסקים המוקלטים", מספרת מירי. "זהו מעמד מיוחד וחגיגי מאין כמוהו".
ולא רק תלמידי בית ספר, גם עם שכבות גיל מעט יותר מבוגרות נשמר הקשר הבין-דורי: לאורך שנת הלימודים האוניברסיטאית נוצר קשר עם עמותת 'הלל' הפועלת בקרב הסטודנטים של מכללת תל-חי. שורדי השואה נפגשו עמם, ציינו יחד חגים ומועדים, ואף הפיקו ספר בישול מעוצב ומרשים. ועוד – לפני כעשור רתמה מירי לטובת פרויקט תיעודי ייחודי קבוצת פנסיונרים מהגליל שלמדו אז להנאתם קולנוע. כל אחד מהם נפגש עם שורד שואה מהקבוצה ויצר סרטון קצר בן כ-9-7 דקות לטובת המגזין האזורי. "הופקו תשעה סרטונים קצרים המציגים סיפורי חיים מעוררי השראה, כשהדגש המרכזי בהם היה על תקומה ובנייה", מספרת מירי; "למרות שזה קרה לפני זמן רב, אני עדיין זוכרת את הסרטים ואת התהליך המשמעותי שהוביל ליצירתם".
על קונצרטים, מוזיאונים וכדורים פורחים
לצד שלל הפרויקטים הבין-דוריים, יוזמת מירי גם פעילויות חברתיות המיועדות לשורדים עצמם, ומהוות כר נוסף לשיתוף, תמיכה והנאה. "באחת הפעילויות שערכנו לאחרונה, סמוך לראש השנה, העלינו את הקבוצה לכדור הפורח שליד מלון 'גליליון'. עם הליכונים ומקלות עזר הגיעו הזקנים למקום, השקיפו על פני העמק בו הקימו את ביתם, והפריחו ברכות ומשאלות לקראת השנה החדשה. זו הייתה חוויה מצחיקה ומשמעותית כאחד. השמיים הם הגבול, בטח עבור אנשים מופלאים כמו שורדי השואה", מסכמת מירי בחיוך את האירוע.
לפני כארבע שנים, פנתה מירי לצבי פלסר, מנהל פסטיבל 'ימי המוזיקה', בבקשה לארח את הקבוצה בקונצרט מיוחד שנוגן על כלי נגינה שנמצאו לאחר השואה. לפני ההאזנה, נפגשו השורדים עם שגריר גרמניה בישראל ורעייתו. במפגש נכחו גם גיורא זלץ ועידית חמל מטעם המועצה. "הוותיקים לא התביישו, והעלו לפני השגריר שאלות נוקבות שנענו בהתייחסות רצינית. זה היה אחד המפגשים החגיגיים והמכובדים שזכינו להם".
עבור דוד בן שלום (עמיר) המפגש עם השגריר היווה הזדמנות לחשוף את הפרובלמטיקה של הנושא משני הצדדים: "הרגשתי צורך להשמיע את קולי", הוא מספר, "ולשאול 'דוגרי' את השגריר ואשתו – איך הם מתמודדים עם הדילמות שמעלה השואה במעגלים הקרובים להם, במשפחה ובין חברים? אני יודע שבגליל העליון יש למערכת החינוכית קשר עם ערים בגרמניה, ואחת הנקודות המרכזיות לבירור היא איך מקיימים שיחה ודיון עם גרמנים לאחר השואה? לשמחתי, במועצה מייחסים לכך חשיבות גדולה".
מירי אינה מסתפקת במעגלים האזוריים, ולפיכך יצרה קשר עם מוזיאון 'יד ושם' בירושלים, שם השתלבו שורדי השואה הגליליים בפרויקט ארצי ועולמי הנקרא 'לאסוף את השברים', במסגרתו מוסרים למוזיאון חפצים שנשמרו בבתים פרטיים לשם תיעודם ושימורם באופן מיטבי. "ההשתתפות בפרויקט הובילה אותנו לתהליך שלם", היא מספרת; "מעבר להבאת החפצים, שוחחנו על הזיכרונות שהם מעלים וערכנו טקס משמעותי שסייע לשורדים להיפרד מחפצים אלו. ועיקר העיקרים זהו נכס לדורות הבאים".
אחרי שנהנינו – קצת בירוקרטיה
מהלך נוסף וחשוב לא פחות מסייע לחברי הקבוצה בהתנהלות מעשית מול הרשויות: "הקמתי עמדת מידע למיצוי זכויות, דרכה יכולים השורדים לקבל את המשאבים שמגיעים להם על פי חוק", מספרת מירי. "יש הרבה סעיפים בירוקרטיים שצריך להנגיש לוותיקים ולסייע להם במימושם. ראובן דרורי (דן) תחזק עמדה זו ביעילות רבה, ובימים אלו מחליף אותו יוסי גל מבני יהודה. הפעילות הזו הגיעה לידיעתן של מועצות אזוריות נוספות, כמו ברמת הגולן ובגוש משגב, ואני מנחה אותן כיצד לבנות מערך תמיכה איתן, כפי שיצרנו כאן בגליל".
עשייתה הקדחתנית של מירי נובעת מלהט אישי ומתחושת שליחות עמוקה: "לא הכרתי את סבא וסבתא שלי כי הם נספו בשואה", היא משתפת. "הוריי היו פרטיזנים, וזה נושא שדובר בבית, ולתוכו גדלתי והתבגרתי. אני נמשכת לסיפורים מתקופת השואה ורואה חשיבות רבה בהעברתם לדורות הבאים. המפגשים עם שורדי השואה מרגשים אותי, משום שאלו אנשים מעוררי השראה – פתוחים, סקרנים, מתמסרים לכל רעיון. הניסיון שלהם כל כך עמוק ומשמעותי, שגם אני, בגילי המתקדם, לומדת מהם כיצד להתמודד ושואבת מהם כוחות. אני גאה שיש לי אפשרות לתת כבוד לאנשים ששרדו את השואה. נוצר בינינו קשר עמוק וקרוב, ואני מכירה את כולם, כולל שמות הילדים והנכדים שלהם. גם בדור השני עולה צורך לפעילות משותפת, ולפני הקורונה תכננו מסע שורשים לפולין, אליו נרשמו בני ובנות משפחה משני הדורות. הבנתי שיש לכך רצון עז, ואני מאמינה שהמסע הזה עוד ייצא לפועל. בדרך הטבע, מספר חברי הקבוצה מצטמצם, ומשמונים משתתפים שהגיעו לפעילות בתחילת הדרך, אנו עומדים היום על מחצית מהחברים. יש בי כוונה גדולה שהדור הצעיר יקבל את לפיד הזיכרון, וימשיך ליזום פעילויות שמעבירות את המורשת לדורות הבאים".
פורסם לראשונה בגיליון 244 מיום 12 במאי 2021
● ● ●
3 באוגוסט 2022
מיצוי זכויות שורדי שואה
בית ותיקי הגליל, בנוסף לשפע הפעילויות המתקיימות במהלך כל השנה לכל הוותיקים, דואג לשורדי השואה לפעילויות ומפגשים מיוחדים במסגרת אויר ואוירה בהנחית מירי סיני מזה 16 שנה, במועדון מופת לשורדי שואה ולטיפול במיצוי זכויות מהרשויות השונות.
את פעילות מיצוי הזכויות החל ראובן דרורי מקבוץ דן. הוא טיפל בנושא ברגישות ובמקצועיות לאורך מספר שנים, בנה תשתית נתונים ודאג להגיע לכל שורד ולמצות את זכויותיו.
את ראובן החליף יוסי גל שהמשיך לטפל במסירות רבה בשורדים ולדאוג למצות את זכויותיהם בכל מצב בו חל שינוי במצב הבריאותי או הכלכלי. יוסי גל סיים את תפקידו מסיבות אישיות ואני נקראתי למלא את מקומו.
נעניתי לפניית מירי סיני להתנדב לתפקיד מתוך הכרה בחשיבות המשך הטיפול במיצוי זכויותיהם של השורדים מול הרשויות. לשמחתי הרבה נוצר קשר ישיר ואישי עם אתי קטן מרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר סניף חיפה. אתי ונציגים נוספים מהרשות ביקרו במשרדי ותיקי הגליל בתל חי, בעזרתם עברנו על תיקי כל השורדים ועדכנו סטטוס ואפשרויות להגדלת זכויות.
ביוזמתה של מירי סיני התקיים מפגש ראשון של נציגי הרשות עם כלל השורדים במועדון בקבוץ מעיין ברוך. במפגש הוסבר למשתתפים מהם הזכויות, אלו תוספות נכנסו לחוק לאחרונה וקבלו מענה לכל שאלה. בקרוב נקיים מפגש נוסף בהשתתפות נציגי הרשות, עו"ד והרופא הראשי של הרשות.
נכון לעכשיו אני עוברת על כל רשימת השורדים שואלת לשלומם וביחד בודקים האם מוצו כל מגוון הזכויות שלהם הם זכאים, ומזמינה ליצור איתי קשר למיצוי מיטבי במהירות וביעילות.
חשוב לי להביא לידיעת כל שורדי השואה ובני המשפחות, שהרשות לזכויות ניצולי השואה מכירה בבית ותיקי הגליל כסניף שלהם בגליל העליון והם יגיעו לתת שירות אישי בכל יום רביעי של השבוע האחרון בכל חודש. המועדים יפורסמו בקבוצים באמצאות ערוצי הקשר של ותיקי הגליל.
מי שמעוניין להיפגש או לשוחח איתי או עם אתי מהרשות למיצוי זכויות, מוזמן ליצור איתי קשר בטלפון: 050-6521218.
מאחלת לכולם בריאות טובה ואריכות ימים.
יונית קורן, מיצוי זכויות שורדי שואה בגליל העליון.
