"נראה לי שזה לא יצא לפועל", אמרתי בעדינות אך בהסתייגות ברורה לעין, "מדובר במחויבויות במקומות העבודה, חישוב ההוצאות הכספיות, דחיית משימות חשובות. עזבו, נתראה כשתחזרו לארץ", כך השבתי לבתי הבכורה ניצן וללידור, בן זוגה, כשהציעו בשיחת וידאו מספרד שכוכבה (אמא שלו) ואני (אמא שלה) נצטרף אל המסע בקמינו דה סנטיאגו.
שני הצעירים בני ה-25, שעקב מגבלות הקורונה המתמשכות פספסו את "הטיול הגדול" לחו"ל, בחרו לצאת למסע הליכה רגלי בן 900 ק"מ באחד ממסלוליו המפעימים של הקמינו – נתיב הצליינים, שקיים כבר יותר מאלף שנים, ומוביל לקברו של השליח הנוצרי יעקב בן זבדי (שבשפות שונות מכונה סנט ג'יימס, סן ז'ק או סנטיאגו). על פי הסיפור המיתי-דתי היה בן זבדי, דייג מטבריה, אחד מ-12 שליחיו של ישו. במהלך חייו הגיע לחבל גליסיה בספרד במטרה לנצר את תושביו הקלטים הקדומים. משהומת בידי הורדוס אגריפס ב-44 לספירה בישראל, השיטו שניים מתלמידיו את עצמותיו בסירת אבן לספרד. בדרך אירע להם נס: לא רק שסירת האבן לא שקעה, היא אף צלחה את הים התיכון כולו בשבעה ימים בלבד.
על פי המסורת הנוצרית נמצא קברו של הקדוש יעקב בעיר סנטיאגו דה קומפוסטלה שבמחוז גליסיה בצפון-מערב ספרד. ב־1189 הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי על סנטיאגו כעיר קדושה, והעניק לה מעמד שווה לזה של ירושלים ורומא. בתקופה זו התבסס הרעיון לפיו מי שיעלה לרגל לקבר השליח יעקב יזכה במחילת עוונות (חלקית), שתקצר לכדי מחצית את משך שהותו בדרכו לעולם הבא, ובעיקר במבואה לגיהינום. בעוד סמלם של העולים לירושלים היה ענף דקל, ושל ההולכים לרומא – צלב, נוהגים הצועדים לסנטיאגו לקשור לתרמילם צדפה.
בהתאם למעמדן של ערים חשובות וקדושות, רבות הדרכים המובילות לסנטיאגו דה קומפוסטלה; הצפונית ביניהן חוצה את חבל הבסקים, הדרומית שימשה בעיקר את תושבי אנדלוסיה; קיים גם "המסלול הפורטוגזי", שנחשב קצר יחסית, וישנה אפילו "הדרך הימית", ששימשה בעיקר עולי רגל מאנגליה, אירלנד, סקנדינביה והארצות הבלטיות. לאורך השנים נבנו לאורך המסלול מנזרים ובהם התאפשרה לעולי הרגל לינה בחינם. סביב המנזרים התפתחו שווקים קטנים בהם מכרו איכרים צידה לדרך. עם הזמן הוקמו פונדקים ומסעדות דרכים, הכפרים התפתחו לעיירות, המרחקים בין נקודות המנוחה והלינה הצטמצמו, וכיום, באותו מסלול ימי-ביניימי, צועדת אוכלוסייה מגוונת ביותר: גברים ונשים מארצות שונות, צעירים לצד קשישים, בעלי כושר גופני מעולה וגם כאלה שזו להם הפעם הראשונה להתנסות באתגר. כולם קמים בשעות הבוקר המוקדמות, אוחזים במקלות ההליכה וחווים טראק המשלב נופים עוצרי נשימה, כפרים קטנים, מפגשים תרבותיים והרבה התבוננות פנימית.
התעלות וריגושים חשו גם שני הצעירים הישראלים שלנו, ולכן החליטו להזמין אותנו להשתתף עימם בחלקה האחרון של החוויה – צעידה בת ארבעה ימים מסנטיאגו אל המגדלור הצופה אל הים האטלנטי, כלומר – לקצה העולם. רק מאוחר יותר התברר לנו שהשניים פשוט התכוונו לשתפנו בתחושתם העילאית, ורצו למסור לנו בדרך ייחודית את אהבתם אלינו, אך לא באמת חשבו שנממש את ההצעה. אבל אנחנו, נשים שחצו מזמן יובל שנים, שעברו דבר או שניים בחיים – הבנו פתאום שמדובר בהזדמנות בלתי חוזרת. מעבר לאפשרות לערוך הזדככות פנימית ומחילת עוונות מזורזת, נפלה בידנו זכות חד-פעמית לבלות עם הזוג הנהדר הזה במסלול הליכה מאתגר העובר בתוך טבע מתפרץ בארץ זרה אך ידידותית.
מרגע שהתקבלה התובנה המרעישה הזו הוסרו כל המחסומים, המגבלות וההסתייגויות הראשוניות, ותוך זמן קצר דיברנו בינינו, האימהות, על ההתארגנות לטיסה. לאחר שגילינו כי אין לנו מיומנויות התמצאות בסיסית במרחב האווירי והביורוקרטי של טיסות לחו"ל, פנינו לסוכני הנסיעות האישיים שלנו – לידור וניצן. כי זו האמת, למרות הקילומטראז' שלנו בחיים הללו, עלינו עד כה תמיד למטוס בליווי מבוגר אחראי; וגם הפעם, ללא בושה או התנצלות, לא התכוונו לשנות ממנהגינו – העברנו לזוג הצעיר חופן דולרים והם כבר דאגו עבורנו לכל הסידורים: הזמנת כרטיסי טיסה, ביטוח, שליחת רשימת ציוד מתאימה, תכנון מסלול הטיול ומקומות הלינה, חישוב ההוצאות הכלכליות ועוד ועוד. כל שנותר לנו היה פשוט להגיע.
וכך היה.
מאושרות וזוהרות מאומץ ליבנו, ומהנס הגלוי לאור היום, המלמד כי יש אנשים שעוברים את צומת עמיעד ומגיעים לשדה התעופה ואף מעבר לכך – שמנו פעמינו למדריד, ומשם בטיסת פנים לסנטיאגו. ככל אורחות נכבדות ביבשת חיכו לנו הבת והבן עם שלט גדול ועליו חץ ברור: 'אל הקמינו!'. נסיעה מהירה במונית, שנדמתה בעינינו כטיסת פנים נוספת, הובילה אותנו אל מקום הלינה הראשון שלנו במרכז העיר הקדושה. כיאה לתיירות ממושמעות בהווה ולצלייניות בעתיד (כלומר, כבר למחרת היום), התחלנו את המסע בקתדרלה שבסנטיאגו דה קומפוסטלה – מקום שמהווה עבור רבים מהצליינים את נקודת הסיום; מדי יום נערכת במקום מיסה חגיגית בהשתתפות תושבי העיר ותיירים רבים. מקום של כבוד שמור לצליינים שכבשו את הדרך הארוכה במו רגליהם. שקט מופתי נשמר כשהכומר מזמין נציג מהצליינים לדוכן לניהול משותף של המיסה. דבריו המונוטוניים, שירתו הגבוהה, ניגונה של שפת המקום וההד שחזר אלינו מתקרת הקתדרלה, השרו עלינו רוגע ובטחון, וחשנו שהאלים, יהיו אשר יהיו, זיכו אותנו בברכת הדרך.
השעות חלפו במהירות, ואנו לא נתנו למכמני העיר העתיקה להטעות אותנו. כבר למחרת השכמנו קום, חבושות בציוד ההליכה, והתחלנו לצעוד במרץ אחרי מורי הדרך המצוינים שלנו. הלכנו בין כפרים קטנים ובין שדות מעובדים, גבעות ירוקות, יערות עבותים, נופים משתנים וצמחיה מגוונת ומסעירה. טטיאנה הופמן ז"ל ודאי הייתה יכולה להמליץ לכם לסור לאחד מאותם כפרים ציוריים בהם עברנו. באחד העיקולים נגלתה לפנינו טירה ימי-ביניימית נטועה על פלג מים שוצף; ויסלחו לי הבניאס העובר בקיבוצי הצפון, או האסי ונחלי עמק המעיינות, אבל אין מה להשוות. זרימת המים המפכים לא הייתה תלויה בדבר, ודאי שלא בשלג הרעוע של החרמון או בסכר דגניה. על גדת הנחל חיו בנחת אוגר ועכברוש, וכל מה שכמה אליו הלב הוא להתיישב שם יחד איתם ולא לזוז עוד לעולם.
בימים הבאים המשכנו לצעוד בעיקר בשבילי עפר. מימין לנו עצים גבוהים וירוקי-עד, משמאל סבך שיחים מפואר. כמי שזוועות השואה הוטבעו בה מילדות, מצאתי עצמי מחפשת את מקום המסתור הקרוב, מהרהרת האם הייתי מצליחה לברוח מהנאצים במעבה היער הזה. מצד שני, בקלות היה ניתן לדמיין כאן את עמי ותמי האבודים, מחפשים את דרכם ומלקטים זרעוני-מאכל. כפי שכתבה ויסלבה שימבורסקה בשירה 'כף יד', עלינו רק לבחור איזה סיפור לספר. במחשבה נוספת, גם האגדה על עמי ותמי אינה תמימה כל עיקר, במיוחד כשלקראת הסוף מוצאים שני הילדים את עצמם במצוקה גדולה, ואינם פוסעים בקמינו, כי אם מוכנסים אל הקמין של המכשפה.
כשלעצמנו, מצאנו לא רק זירעונים, אלא ערמוני מאכל של ממש. קשה להאמין שהפרי הזה צומח באופן טבעי ביער, ולא בשקיות האטומות של "ויליפוד" בסופרמרקט הקרוב. ליקטנו כמה ערמונים, פיצחנו קליפתם, ומשהתברר שזו אינה העונה המתאימה, המשכנו בדרכנו, יורדים מטה-מטה במשעול המוביל אל העיירה הקרובה הנושקת לים. איזה מראה מרהיב! בין שיפולי ההרים מציצים בתים שקירותיהם וגגותיהם צבועים בגוונים שונים. האוויר הקריר משובץ עננים, והמפרץ הקטן פותח צוהר למי אוקיאנוס תכולים-אפורים. לקחנו נשימה עמוקה של הנוף ואמרנו לעצמנו: 'וואו, זה ממש כמו באירופה!'.
התקדמות מהירה הובילה אותנו אל הנמל בו עוגנות סירות בעלי המקום. מזח הסלעים מזמין להצטלם לצידו, וכמו תיירים מצויים נעמדנו בפוזות מתבקשות: 'אני והיפים שלי בחוף האוקיאנוס האטלנטי'. המיקום והתפאורה שוב גרמו לנו להרהורי ההתפעלות השכיחים בטיול זה – 'יכול להיות שרק לפני ימים ספורים עזבנו את הגליל העליון?'.
ביום האחרון למסענו הגענו לעירה הקטנה פיניסטרה (FINISTERRE), שפרושה המילולי הוא 'סוף האדמה', או 'קצה העולם'. זוהי למעשה התחנה האחרונה במסע בן 900 הקילומטרים. הצליינים נוהגים לצעוד בשעת השקיעה אל מחוץ לעיר, לעבר מגדלור שמתחתיו פעורה תהום, והוא מוקף בים האטלנטי מכל עבריו. לאחר שבועות רבים של הליכה ממושכת, העמידה בקצה הצוק, כשגלי האוקיינוס מתנפצים עליו, בהחלט מעניקה את ההרגשה שהנה הגעתם לסוף. או אולי בעצם להתחלה?
צלייני ימי הביניים ראו בנקודה זו מקום ראוי לערוך בו חשבון נפש, וכאן "השליכו לים" את כל חטאיהם, אכזבותיהם וכאבי ליבם. הם ערכו מסע היטהרות לאורך כל ההליכה בקמינו, שהגיע לשיאו על צוק זה. באופן סימלי, היו צליינים שהשילו מעליהם את בגדי המסע ושרפו אותם, רוצים לומר בכך שהעבר מאחוריהם, והם מתכוונים לפתוח דף חלק וחדש לגמרי. כיום עדיין יש הנוהגים כך, ובאחת מפינות הצוק משאירים מטיילים רבים את נעליהם, כובעיהם, את מקלות ההליכה או בגדיהם.
את פאולינה, אישה זקופת גב ועצמאית, פגשנו בנקודה זו. בפתיחות הלב היא סיפרה לנו שהיא באה עד לכאן כדי להשליך לים את אותו "פאק יו", כלשונה, שאכזב אותה ופגע בה לפני כמה שנים. אנחנו תפסנו לנו פינה קטנה בצד, התבוננו ארוכות בשמש השוקעת לים, הגנבו מבטים נוספים בזוג שהתנשק ממושכות, כמתבקש במקום שכזה, והרהרנו ב"תשליך" הפרטי שלנו. בשתיקה עמוקה שמנו פעמינו חזרה אל מקום הלינה האחרון למסע זה, מקשיבים לקצב הצעדים ומתכנסים אל מחשבותינו הפנימיות ביותר.
למחרת נותר לנו בשעות הבוקר מעט זמן לשוטט על החוף, לאסוף צדפות ולחבר אותן אל התיק, משל היינו צלייניות של אמת. משם חזרנו לסנטיאגו כדי לטוס חזרה ארצה. כמה שעות לפני כן ערכנו שיחת סיכום במסעדה קטנה ועממית ברחובות הצרים של העיר. דיברנו על הביחד שנוצר בינינו בימי ההליכה, על המשבר הקטן שחווינו בדרך ועל החוויות הטובות בהן זכינו. במהלך השיחה התבררה לנו החרדה הגדולה בה היו נתונים הצעירים שלנו לפני בואנו. הם לא האמינו שנתפוס את יונת הדואר ששלחו לעברנו, אי-אז לפני שבועיים, וכשהבינו שכבר ארזנו מזוודה לספרד השתלטה עליהם בעתה (ברורה לחלוטין) ושאלות קיומיות על האופן בו נתנהל ארבעתנו בטיול מסוג זה. גילוי הלב הזה לא מנע בעדי מלהפנות אליהם שתי שאלות פולניות שהוכנו באמתחתי מראש: "נו, ואתם מצטערים שהזמנתם אותנו? הייתם עושים זאת שוב?". לשמחת הלב היו תשובותיהם חיוביות לחלוטין, ולא מטעמי נימוס – בסופו של דבר הם הבינו היטב שלא לכל בנות ובני גילם יש את הזכות "לארח" את אמא שלהם בטיול רגלי מיוחד במינו, המזכך את הנפש. בשובי לצפון, כשחלפתי שוב על פני צומת עמיעד, הפעם לכיוון הבית בקיבוץ יפתח, הרהרתי לעצמי שגם אם לא כופרו כל עוונותיי במלואם, הרי שבמידה והדרך לגיהינום כוללת הליכה מרגשת שכזו בקמינו, ואף נשארתי כדי לספר בכך – הרי זה משובח!
