למה דווקא קרמיקה?
"תמיד אהבתי לעבוד עם הידיים. כנערה עבדתי במאפיה בראשון לציון ואחרי הצבא החלטתי ללמוד קונדיטוריה; עבדתי בקונדיטוריות וגרתי בתל אביב. באיזשהו שלב הרגשתי שאני רוצה להעמיק ולדעת יותר. החלטתי לבוא ללמוד פה בתל-חי תואר במדעי המזון והמשכתי לתואר שני בביוטכנולוגיה וחקלאות, אבל התשוקה להמשיך ליצור עדיין בערה בי. בשנה א' בתואר הצטרפתי לחוג קדרות, למדתי אצל כמה מורים עד שהתמקמתי בסטודיו של שני. במקביל התחלתי לעבוד במכון המחקר 'מיגל'. התקדמתי והגעתי לנהל מעבדת מחקר, כשבזמן שנותר לי פיתחתי את הקרמיקה. החֵמָר בשבילי הוא כלי מרפא, הזדמנות להתבוננות פנימה והוא לגמרי משקף לנו את מה שקורה אצלנו בפנים. לבוא אחרי יום עבודה עמוס, לשבת למרכז חֵמָר, זה משחרר ומרפא מבפנים. זה הרבה מעבר לתוצר שמקבלים בסוף התהליך – זה התהליך עצמו".
כמה שנים את בתחום?
"התחלתי לפני 12 שנים בערך, כשהגעתי לצפון. בהתחלה זה היה פעם בשבוע ומהר מאוד התמכרתי והייתי מגיעה יותר ויותר; הפכתי לאסיסטנטית של שני, המורה שלי. הייתי נשארת לעזור בתפעול הסטודיו, להעמיס תנורים, למחזר חֵמָר, להכין גלזורות, למדתי מזה המון. תוך כדי הייתי גם באה ליצור בסטודיו עצמאית. במקביל למדתי אצל מורים נוספים וקורסים מקצועיים אחרים, ליקטתי טכניקות שונות ופיתחתי את הסגנון הייחודי לי. אחרי כמה שנים קניתי אובניים הביתה; שמתי אותם באמצע הסלון ויצרתי, עם כל הלכלוך שהחֵמָר מביא איתו. בן הזוג שלי, שי, אפילו לא התלונן. עם הזמן החיים שלי עשו 'שיפט' – במקום 'מדע ויצירה', היצירה עלתה והמדע הפך משני. הרגשתי שאני צריכה הפסקה מהמדע. עזבתי את 'מיגל' ולקחתי שנה חופש, רק ליצירה. במהלך השנה הזו התחלתי ללמד קרמיקה. התחלתי בסטודיו הזה, שהיה של שני. לימדתי כאן קבוצה אחת ואז פתאום נהיה ביקוש, ולימדתי שתי קבוצות. כעבור זמן, שני החליטה שהיא עוזבת. אני חשבתי שאין מצב שהמקום הזה נשאר יתום, לקחתי את הסטודיו בשתי ידיים, רכשתי ציוד, שיפצתי והתחלתי להתאים אותו לוויז'ן שלי, סטודיו שהוא הבית של כולם".
את מצליחה להתפרנס מהעיסוק?
"כן, בעיקר מללמד. אני מאוד אוהבת ללמד, גם מדעים לימדתי. במכללה הייתי מתרגלת בכל מיני קורסים, לימדתי גם באקדמיה לנוער ועכשיו אני מלמדת קרמיקה. תמיד הייתה את התשוקה הזו להעביר ידע, לעבור דרך עם תלמידים. חווים הרבה דברים תוך כדי עבודה. כשמתמידים אפשר ללמוד את התנועה, להתמרכז מבפנים ולהצליח ליצור. זה סיפוק עצום, גם לתלמידים וגם לי כמורה. מעבר להוראה, אני גם מוכרת כלים שיצרתי. גם פה בסטודיו, גם בבית הקפה 'בלומה' בכפר בלום. יש לי שיתוף פעולה עם חברת 'מיכל סבון טבעי'. אני מצליחה להתפרנס. הייתי רוצה כמובן ליצור עוד ולמכור עוד, המטרה במכירה היא שתהיה לי המוטיבציה להמשיך ליצור ברווחה. מדהים שזאת העבודה שלי".
את רואה את עצמך ממשיכה ביצירה כל החיים, או שתחזרי למדעים יום אחד?
"כרגע אני מרגישה יותר ויותר שהעיסוק בחֵמָר הוא מה שמחזק אותי. אני מכניסה לפה את המדע, בעיקר בפיתוח מתכונים חדשים לגלזורות, שזה הציפוי הזכוכיתי והצבע של כלי הקרמיקה. גלזורות זה כימיה מטורפת, זה עשוי מתערובת של אבקות ומתכות, אז אני לומדת את החומרים ומפתחת את הקסם הזה. ככה אני מכניסה את המדע לסטודיו. תמיד שילבתי מדע ויצירה; כשהיה לי ראיון עבודה ב'מיגל', שאלו אותי למה אני רוצה לעבוד במעבדה, אז אמרתי ש'מדע זה יצירה ויצירה זה מדע'. זה משפט שיצא לי באקראיות, ואני מאמינה בו. גם במחקר יש צורך ביצירתיות ובחשיבה מחוץ לקופסא. לחשוב איך אפשר אחרת, מה לעשות שונה הפעם כדי שמשהו יעבוד, ולהיפך – ביצירה יש להבין את החומר ולהכניס ליצירה את המדע".
איך זה למכור כלים שיצרת? לוותר עליהם, לתמחר אותם? משנה לך מי הקונה?
"בהתחלה זה היה מאוד מרגש למכור. המחשבה שמישהו מעריך את הכלים שלי ומוכן לשלם עליהם. עברתי עם זה דרך, לתמחר את היצירה שלי, להחליט כמה היא שווה, כמה זמן השקעתי בה ואם אני מוכנה להיפרד ממנה. זה תהליך רגשי. להסתובב בקיבוץ ופתאום לראות מישהי הולכת עם כוס קפה וזו הכוס שלי, זה כל כך מרגש! גם היו פעמים שאמרו לי – 'אהה, את מעיין. יש לי כוס שלך!', או כשבאתי לארוחת ערב ופתאום ראיתי קערת סלט שהכנתי ומישהי קיבלה במתנה. אני רואה את הכלים שלי מסתובבים וזה ממש כיף שהם מכניסים אור וייחודיות לבתים אחרים".
המשפחה תומכת?
"מאוד. אבא שלי מאוד תמך ועזר לי בפתיחת הסטודיו, וגם שי, בן זוגי. אחרי כמה שנים שיצרתי בחוג, גם אמי התחילה. היא לא עבדה עם אובניים, עשתה עבודות יד, וזה נהיה הקטע המשותף שלנו. הייתי באה אליה והיינו יוצרות. היא הייתה מפסלת בחֵמָר, היינו הולכות לחנות קרמיקה ביחד וקונות חומרים. עד שהיא נפטרה, אז זה ממש משהו שליווה אותנו בשנים האחרונות. נתן לנו הרבה ביחד. אימא השאירה הרבה מאחוריה, וזה עשה גם אותה מאושרת".
