גם כשנדמה שנגמר הכוח, תמיד יש לך עוד ממנו

כשהיה בן 18 וחצי, בעת שהותו במכינת רבין, התגלתה בגופו של מיכאל קפלן לוקמיה. מיכאל נרתם כולו לתהליך ההבראה – עבר תרומת מח עצם מאחיו, הקיף עצמו במעגלי תמיכה רבים ומגוונים, ותוך חצי שנה חזר לשגרה. בהמשך התגייס ליחידת העילית 8200, שם עשה חיל והותיר את חותמו המיוחד. כשלוש שנים אחרי החלמתו חזר הסרטן, ומיכאל נפטר באופן פתאומי במהלך הטיפולים.

"לאחר מותו גילינו ארבעה יומנים שכתב בעת חוליו, וכשמצאנו פסקה בה הוא אומר במפורש שידוע לו שיקראו ביומניו לאחר מותו – הוכנסו קטעים מהם לספר הזיכרון שלו", מספרת אמו, שקד קפלן (כרכום), בת למשפחת לנדסמן מאיילת השחר. "כתביו שעסקו במחלה, בחיים ובמוות, העלו בפנינו ילד, נער, גבר – עם נשמה גדולה ועתיקה. כל מי שפגש אותו בחייו התרשם מהחכמה ומהסקרנות שלו, מאהבת האדם והצורך לחבר בין הלבבות, מהחוכמה והטוב שלו. המחלה כמו האיצה את התבגרותו – גם הפנימית וגם החיצונית, וגרמה לו לטרוף את החיים ולרצות למצות כל רגע מהם. ההתמודדות שלו נתנה לכולנו השראה להאמין שגם כשנדמה לך שנגמר לך הכוח – תמיד יש לך עוד ממנו. להאמין בטוב, להקשיב לדקויות, להתבונן ביופי. היומנים שלו חושפים אחדות עם היקום ותהליכים רוחניים עמוקים ומרגשים. חודש בלבד לאחר מותו התחלתי לכתוב את רישומי הנפש שלי".

לאבל אין הוראות הפעלה

עד למותו של מיכאל, לא היו הכתיבה והצילום חלק משגרת יומה של שקד, דרמה-תרפיסטית במקצועה. "זה נכון שאני עוסקת במקצוע טיפולי, ומילים הן כלי משמעותי בחיים שלי, אבל מעולם לא הייתה לי מחויבות למלאכת הכתיבה, ומלבד כתיבת כמה סיפורים – לא עסקתי בכך. פחות מחודש לאחר שאיבדנו את מיכאל, התחלתי לכתוב מתוך צורך פנימי עז ובהמשך קבעתי לעצמי מחויבות – לכתוב לפחות פעם בשבוע, בלי קשר ל'בא לי או לא בא לי'. זו לא הייתה באמת בחירה אלא צורך שהפך ל'משטר', וזה מה שאפשר לי להתמסר לתהליך. פעמים רבות הרגשתי שאני לא ממש כותבת, אלא עובר דרכי משהו שהוא לא רק שלי. הרגשתי שאני מרוקנת את עצמי מתפקידים ומקשיבה למה שמתגלה. אני לא מנחמת, לא מקוננת, אלא משחררת את הרצונות שלי ומתחילה לכתוב. מה שיגיע – יופיע. בהתחלה זה היה כמו מכתבים למיכאל, ובהמשך התקצרו השורות למעין שירים שאני מכנה אותם 'רישומים'. עם הזמן החלטתי לסדר אותם בתיקיות לפי חודשי השנה, ושמתי לב שסימני הפיסוק נושרים מכתיבתי, ומספרים לי משהו גדול על מרחב האבל – על האינטנסיביות, הערבוב וחוסר הוראות ההפעלה הקיימים בתוכו. וגם על האפשרות שללא סימני פיסוק ניתן לבחור מחדש איפה אני משתהה ואיפה ממשיכה".

באותו היום נשרו
באחת סימני
הפיסוק של
העולם
ואני הצטרכתי ללמוד
להלך בו
מחדש

לאחר כמה חודשי כתיבה, רובה בטבע, באוויר הפתוח, החלה שקד להתבונן סביבה ולצלם את המראות שנגלו לה. הצילומים נעשו מהנייד באופן ספונטני והיוו חלק משמעותי מהתהליך. "אני מקבלת הרבה משובים משמעותיים על הצילומים, ומבינה שהם מעבירים מסרים לא מילוליים חזקים שמשפיעים על המתבונן. הצילום היה כלי לא מוכר לי, ודווקא מהמקום הבתולי הזה יכולתי להסיר את הביקורת העצמית, להיות עסוקה בחוויה ולא בפרשנות עצמית. תמונה שומרת בתוכה נצח. המצלמה אפשרה לי לנשום אחרת מאחורי העדשה, לא להתערבב עם העולם אלא להתבונן בו, למסגר רגע בזמן. סמכתי על העין שלי והבנתי שהיא תופסת מראות שמשקפים את הרגש. פרחים, למשל, לא עניינו אותי, ודווקא מרקמים של בוץ קיבלו ממני הרבה תשומת לב. מיכאל מת בנובמבר, והטבע היה מלא בטיפות. לפני מותו תמיד התמקדתי ברגע הנפילה, ופתאום שמתי לב שאני מתמקדת במלאות של הטיפה, רגע לפני שהיא נופלת. ההתמלאות הזו הייתה גם החוויה של להיות ליד מיכאל לפני שהוא נפטר – הוא היה מואר, ולא היה שם דבר מלבד אהבה".

לכל החלומות שהתנפצו לרסיסים

הכתיבה והצילום, מעידה שקד, אפשרו לה להמשיך את הקשר עם מיכאל. היה זה תהליך אישי שאיש לא ידע עליו, מלבד רן בעלה וחברות ספורות. לבסוף החליטה לפרסם ספר שישלב בין הרישומים והצילומים. "הגיע אלי קול או ידיעה פנימית שזה צריך לצאת. למרות שזה מנוגד לנטייה הטבעית שלי לשמור על עצמי ועל פרטיותי, ידעתי שיש בטראומה הקשה הזו הרבה הזדמנויות, שכל מה שעברתי מלמד אותי לקחת אותן ולא לדלג עליהן או לוותר עליהן.
למזלי הגדול זכיתי ברן, שהיה איתי בכל התהליך ותמך מכל היבט. מראש החלטנו שלא לצאת בהדסטארט, כי רצינו שהספר יצא לאור ממקום של כוח ולא של נתמכות, בהפקה עצמית שלנו. אני זוכרת שרן אמר לי – גם אם לא ייקנו ספר אחד – עברת תהליך ששווה את זה". מלבד רן הייתה הלה גדה, עורכת הספר, הראשונה שהספר נחשף בפניה. שקד פנתה אליה באופן טבעי, לאחר שהייתה מעורבת בגרפיקה של ספר הזיכרון למיכאל. "הלה התנהלה כמו פסיכולוגית קשובה ועדינה, שעשתה מלאכתה באינטליגנציה רגשית רבה. בתחום העריכה הלשונית רציתי כמה שפחות התערבות חיצונית, לכן פניתי לזהר לבנת, בת דודתי שהיא פרופ' לבלשנות, שעשתה לספר עריכה לשונית בנדיבות ועדינות".

בתחילה הציעה שקד לאנשים להשאיל את הספר כדי להחליט האם הוא מתאים להם. "אני גם לא נוהגת לתת את הספר כמתנה, כי זה משהו שאנשים צריכים לבחור בו, הרי במידה מסוימת זה גם יכול להיות מפחיד, להחזיק ספר כזה בבית. בשלבים הראשונים חשבתי שקהל היעד שלי הוא אימהות שכולות בלבד, כי רק הן יוכלו להבין מה עברתי. אחר כך הסתכלתי על רן והרחבתי את המעגל גם לאבות, ואז הבנתי שאבל הוא חוויה כללית, שאינה ממוקדת רק באובדן ילד. המסע שלי תמיד יהיה פרטי מאוד, אבל הוא מתחבר לעוד סיפורי חיים – למקרים של פרידה, גירושין, צער על ילד עם מוגבלות שלא יגשים את מה שרצית עבורו, לכל החלומות שהתנפצו לרסיסים על הסכר של החיים בעולם הזה".

כיום, נוכח ההזמנות הנרחבות של הספר, כבר ראתה אור מהדורה שלישית, והקוראים, על שלל תגובותיהם, מעידים שהספר אכן נותן כוחות לאנשים ומלווה אותם בתהליכים העדינים והפרטיים שהם עוברים. "כנראה נפתח גם בי מקום שיכול לשתף ולהקשיב, כי פתאום אנשים ניגשים אלי בפשטות, מדברים איתי על מיכאל ומספרים לי על עצמם. זה לא מכביד עלי, להיפך, אני מרגישה שאני חלק מרשת אנושית רחבה, שבה כולנו נמצאים יחד באותו עולם, כל אחד ומסעו ומשאו. שותפות הגורל והעזרה שהספר מציע, נותנת לי הרגשה שאולי המוות של מיכאל לא היה לשווא".

בחברה שלנו אין מקום לחלקים של כאב

תחושות של נפרדות ושל בדידות, וההרגשה שלעולם לא יבינו אותה עד הסוף, היו נוכחות מאוד בחייה של שקד עם מות בנה. בחלק משיריה היא כותבת על משפטים יומיומיים, שכאישה אבלה נגעו בה פתאום בעור החשוף, וקיבלו משמעות נוספת, או מטען רגשי שקשה לשאת.

מה שלומך

לא תיארתי לעצמי

כמה עומס יכולה לשאת בתוכה שאלה פשוטה

מה שלומי

הלוואי הייתי יודעת איך להתחיל להסביר לעצמי

שלומי רוטט ומשתנה

מתקרב ומתרחק

מתכווץ ומתרחב

מתפזר ונמוג

לשלומי אין יכולת

להגדיר את עצמו

לעיתים נאבק

לעיתים נושם

מתבונן

הכול משנה צורה

דבר לא קבוע שלומי מהרהר

לעיתים זה מבעית

לעיתים מנחם

שלומי משתאה כיצד אי שם בזמן האמין

שניתן לכווץ אותו לכדי כמה מילים

"המוות חטף את כל התשובות הפשוטות של החיים. העולם שלי הפסיק להיות סתמי, והרבה דברים נחווים כלא מותאמים למה שאת זקוקה. כבר אי אפשר לשאול אותי יותר כבדרך אגב 'מה שלומך?', כי יש לזה תשובה מאוד עמוקה ומסועפת. המצב הזה יצר מציאות מורכבת, לטוב ולרע – כי היא מזמנת בחינה מחודשת של עיקר ותפל. גם המשפט 'לא תדעי עוד צער' הוא מקומם ובלתי אפשרי – כי הרי החיים כוללים צער, ואם לא נדע אותו – משמע שמתנו. אני מרגישה שבחברה שלנו אין כמעט מקום לחלקים של כאב. אנשים מגיבים בפחד לסיטואציה הזו, מתרחקים ממך, מתנתקים רגשית ופיזית. מוות קרוב, במיוחד של ילד, הוא כל כך פרטי וקשה, שאי אפשר להסביר אותו לזולת, מה גם שיש תחושה שכמעט אף אחד לא באמת רוצה לעצור מהמרוץ שלו, להקשיב לך ולהבין על מה את באמת מדברת. המסר מהחברה הוא מאוד מטשטש ומזרז: 'תגמרו את העניינים שלכם בשנת האבל ותחזרו כבר לשגרה'. בהתחלה זה עורר בי כעס, שיפוטיות ותחושת בדידות. עם הזמן עברתי תהליך של קבלה והבנתי את הצורך של הסביבה להתנתק ממקום שיש בו כאב. ידעתי להודות לכל מי שנשאר קרוב אלי, כי חשתי שזה אינו מובן מאליו. הלוואי והיינו יכולים ללמוד שלא להתנתק ממי שכואב לו, להתעניין, להגיד – אני חושב עלייך, אני איתך. בפו הדב נכתב: 'כשנגמר לי מה להגיד – אני עושה'. אנשים יכולים לעשות מחוות קטנות, שיגרמו לאבלים לא להרגיש לבד. היום אני יודעת להגיד שהחברה שלנו צריכה להתאמן על חיים לצד המוות והאבל, כי רק כך נוכל להרוויח עוד חלקים בנו ובעולם".

גם במקום הכי חשוך יש חיים

ההתמודדות עם המוות אינה זרה לשקד ולמשפחתה. אחיה, רז לנדסמן, נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו הצבאי, כשהייתה בת 15. אמה גליה, נפטרה מסרטן לפני 15 שנה, כששקד כבר הייתה אמא בעצמה. "כשאח שלי נהרג הרגשתי שהאבל הופקע מאיתנו. זה היה מוות ששייך לקיבוץ ולבני כיתתו, ולמעשה לא זכיתי להתאבל עליו באופן פרטי. הוא נהרג בקיץ, ואני חששתי לחזור לבית הספר אחרי החופש הגדול. רק רציתי שלא ידברו איתי על זה. גם ההורים שלי שידרו שחוזרים מהר לחיים, ולא דיברו על כך בכלל, לא בבית, וגם לא באזכרות. הוריי בחרו לחיות בשמחה והבית שלנו היה חי ושמח, אבל לא היה בו מרחב לשתף ברגשות קשים. כשאמא שלי נפטרה, הרגשתי בכאב כל כך גדול, שהעולם נראה לי אפרורי וחסר חיים. הפעם, כאישה בוגרת יותר, הרשיתי לעצמי להתאבל, וכאילו 'הורדתי את עצמי לווליום נמוך'. מעבר לכך, זו הייתה ההזדמנות בשבילי ללכת לטיפול רגשי, שבמהלכו גם יכולתי לעבד את המוות של רז. המוות של מיכאל הוביל אותי לפעול לפי תחושות הבטן שלי. תהליך האבל עליו לימד אותי להיות קשובה לעצמי, וגם לילדיי האחרים, האחים של מיכאל. אמרתי להם שאיש לא יוכל להבין מה הם עוברים, ולכל אחד מאיתנו חוויית מוות אחרת, אבל לצערי הייתה לי 'הזכות' המפוקפקת להיות אחות שכולה בערך בגילם, ולכן קל לי יותר להזדהות איתם, והם יכולים לראות בי כתובת. לפעמים אני רואה את עצמי כמו בבושקה שבתוכי אימא וסבתא, כי אני כבר דור שלישי לאימהות שכולות. אבל עם זאת אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם, וניסיון החיים שנאסף מאפשר לי להיות מי שאני. אנחנו לא יודעים מה הבריאה הזו מתכננת בשבילנו ולמה. כן, צריך לכעוס ולצעוק, ולפעמים בא לי לפוצץ מישהו, אבל אי אפשר לשקוע בזה. כאן נלמדת אמנות ה'גם וגם' של החיים".

במהלך האבל נתמכה שקד בבודהיזם; היא מספרת על פרח הלוטוס שפורח דווקא בתוך ביצה, כדימוי מרכזי בתורה הבודהיסטית. "דווקא מתוך הג'יפה, מהרגשת הטביעה בבוץ ומהכאב – יוצאת חוויה משנית חיים. דווקא ברגעים האחרונים של מיכאל, כשהמוות כבר היה נוכח – הרגשתי אהבה ללא תנאי. אני זוכרת שבמהלך השבעה הייתי כל הזמן בבית ולא יצאתי החוצה לרגע. המון אנשים הגיעו לנחם, וזה היה מאוד אינטנסיבי. בסוף אותו שבוע, כשיצאתי בפעם הראשונה החוצה לטבע לטיול עם הכלבה, הרגשתי כאילו מישהו קילף לי שכבה מהעין – הכול סביבי נראה כל כך יפה! השתאיתי מול כל היופי הזה, ולא הבנתי – איך לא ראיתי אותו כל חיי? החוויה הזו של ההתפעמות מהמראה המדהים של הטבע הייתה לא מותאמת כלל לאירוע הקשה שעברנו. וזה בדיוק העניין בבודהיזם – המוות והחיים לא מנותקים זה מזה. יש כאב, יש מחלות, יש מוות – וככה זה, אין לזה הסבר וגם לא פתרון. לעומת זאת, התרבות המערבית בנויה לפתור בעיות, להדוף אותן, לתת מענה, במקום להיות ולשהות במקום של המצוקה. הרי כולנו נפגוש במהלך חיינו בפרידה ובאבל, אך כחברה שכלתנית אנו כמעט ולא נותנים לזה את המקום הראוי. אני מאמינה שלא צריך 'להתאושש' מהאבל, כי הוא לא מחלה. צריך ללמוד לחיות יחד אתו ויחד עם התחושות שהוא מזמן. כשילד מת לפני הוריו, אומרים אצלנו שזה לא כדרך הטבע, אבל מהטבע למדתי שגם זה קורה בו. קבלת הגישה הזו אפשרה לגוף שלי להירגע, ונתנה לי להחזיק בתחושות של אבל וצער לצד תחושות של התפעמות מהחיים".

בהתאם לגישה זו, הצטרפה שקד כשנתיים לאחר מותו של מיכאל לקבוצה של עמותת 'שותפים למסע', העוסקת במפגשי תמיכה לחולים סופניים ולבני משפחותיהם ולאנשים אבלים ברוח הבודהיזם וכוללים גם תרגול מדיטטיבי. במהלך המפגשים עודדו אותה חברי הקבוצה שלא להסתפק בהוצאת הספר לאור, אלא לבנות גם הרצאה בנושא. "פחדתי מאוד. ידעתי שיש לי מה להגיד, אבל באופיי אני כזו בכיינית, ואיך אדבר בפני קהל בלי לפרוץ בבכי? ועם זאת, הידיעה שהחיים קצרים וחולפים וחשוב שהפחד לא ינהל אותם עזרה לי לאזור אומץ ולעשות את זה".

ההרצאה הראשונה נערכה במסגרת עמותת 'שותפים למסע', וממנה קיבלה שקד את הכוחות שהיו נחוצים לה ליציאה לדרך. בהמשך הרצתה גם בכנס האבל הארצי שהתקיים באוקטובר וגם במסגרות קטנות ואינטימיות יותר. היא מציינת באהבה ובהערכה גדולה את ערב ההשקה לספר שנערך בקיבוץ הולדתה, איילת השחר: "התרגשתי לדבר על האבל הפרטי שלי דווקא בתוך הקהילה שבה לא ידעו בזמנו להתמודד עם אבל. במהלך ההרצאה נוכחתי לדעת שעם השנים השתנתה בתחום זה תרבות השיח באיילת השחר, וזכיתי לקבל חיבוק ענק מקהילת הקיבוץ שלי".

באחד מהרישומים את כותבת: "לא נזקקנו למילים", ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, למרות שהמילים מצמצמות את עוצמת התחושות – את עדיין משתמשת במילים ומוציאה ספר.

"זו באמת שאלה איך לתמלל חוויה אישית-גולמית שבעצם אף פעם לא יהיו לה מילים. המילים נותנות שקט לנפש, כי הכתיבה מאווררת, מגדירה את בליל הרגשות, ועושה מקום מבפנים. הרבה אנשים אמרו לי – "את נותנת מילים למה שאין לו מילים" – ובכך יש עוד משמעות לחשיפה הפרטית שלי. הספר, ההרצאות וההכנה להן גרמו לי לצאת ממחילות הנפש הפנימיות, ואפשרו לי להיפגש עם העולם החיצוני ולעשות בו טוב, כאילו, במלוא הצניעות, יש לי תפקיד בעולם במקום הזה".

לא נזקקנו למילים

לומר אהבתנו שאין לה גבולות

לומר תודתנו ככל שניתן

לצעוק צערנו על מה שכבר לא

על מה שנלקח נחטף

על מה שראוי להיסלח

ולהישכח

על מה שלעולם לנצח נזכור

ונשמור

לא נזקקנו למילים

נהר של אור זרם שם בינינו

היינו אחד

איך מסיימים ספר כזה? איך ידעת מה יהיה הקטע שמסיים אותו?

"זה נכון שספר כזה אפשר להמשיך ולכתוב גם עוד שנים נוספות רבות. כשלעצמי – חשבתי לסיים את הספר לכבוד שנת ה-52 שלי, והצלחתי להגשים זאת. במקרה, סמוך לאזכרת השנתיים למותו של מיכאל, נחשפתי לסרט די שולי שבו הופיע מושג שלא הכרתי – 'כימוסינתזה'. בסרט דובר על כך שגם במעמקי הים, היכן שחשוך באופן מוחלט בהיעדר קרני שמש – גם שם נוצרים חיים. הסרט כל כך ריגש אותי, שממש לא יכולתי להירדם. הרצון הבסיסי שלי היה לשתף בידיעות הללו את מיכאל, שאהב את תחום המדעים והפילוסופיה והיה שותף טוב לשיחות בעניינים שכאלו. מעבר לכך, הנושא הזה פגש אותי במקום רגשי עמוק ונתן לי הבנה שגם במקום החשוך, במעמקים הכי קדמוניים – יש חיים. אנחנו חיים בחברה שכל הזמן מעודדת 'לגרש את החושך'. הכימוסינתזה העניקה לי את ההבנה שניתן לשחרר את הפחד לצלול למעמקי החשכה, ולהסכים למצוא בה חיים".

כימוסינתזה

במעמקי הים

אלפי מטרים לתוך לב האפלה

במקום בו האמינו כי אין דבר מלבד שחור

סמוך לסדקים העמוקים

של הכדור הנראה מלמעלה

שלם כל כך

התגלו חיים

שם שוכנים היצורים הזעירים

המסוגלים לעשות את הלא ייאמן

ולהפיק חיים

'רישומי נפש', שקד קפלן. להזמנות, טל': 052-3770580. כל רווח שיתקבל מהספר ייתרם להוספיס גליל עליון.

פורסם לראשונה בגיליון 251, מיום 26.1.22