גלגולו של מלון

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בשנת 1945, כשקיבוץ איילת השחר כבר היה בן שלושים, הגיעה אליו העסקנית האמריקאית בתיה ברסליי-כהן והחליטה לשדרג את המקום באופן יצירתי והכרחי. מבחינתה. טיוליה ברחבי הארץ וביקוריה בהתיישבות העובדת עוררו את התפעלותה מהמפעל הציוני במרחב הכפרי, והובילו אותה להחלטה מעשית – יש צורך דחוף בבניית בתי מלון דווקא במקומות קיבוציים וחקלאיים אלו! יצירת אפשרויות לינה ביישובים אלו "תאפשר לתיירים תנאים נאותים ללמוד על חיינו, מבלי ליפול למעמסה על הקיבוץ מכניס האורחים", כך נכתב אז ביומן איילת השחר. ברסליי-כהן לא היססה, ותרמה 25,000 דולר לטובת בניית בתי הארחה בקיבוצים עין חרוד ואיילת השחר. למרבה הצער היא נפטרה במפתיע ולא זכתה לראות את חזונה מתממש, אבל אחיה, בן-פול ברסליי, שביקש להמשיך בהגשמת חלומה, ניגש למרכז הסוכנות בניו יורק ודאג שכל אחד מהקיבוצים המיועדים יקבל מחצית מהסכום. 

הפונדק: פלמ"חניקים, מייבשי ביצות והנשיא בן-צבי

בניית צריפי 'הפונדק', כפי שכונה אז, החלה ב-1947, ועוד לפני שהסתיימה כבר השתכן בו מטה הפלמ"ח. פרימוס ופתיליה פעלו במטבח הקטן, קו חשמל ייחודי נמתח וגנרטור השמיע גרגורו. אלא שהקרבות שנערכו באזור במהלך מלחמת העצמאות פגעו בתוכניות הראשוניות ואף הביאו לפגיעות ממשיות במבנה עצמו. מכיוון שגם בתי הנעורים ניזוקו במלחמה, עברו ילדי השכבה הבוגרת להשתכן בפונדק, עד שישופצו חדריהם. 

במאי 1950 נשלח ביומן הקיבוץ מסר לילדי הנעורים לפנות את חפציהם על מנת שניתן יהיה להתחיל בעבודות השיפוץ בפונדק. שילוב כוחות בין קק"ל לקרן היסוד הוביל להקמת "בית כפרי צנוע, מול נוף הרים ומישור החולה מרהיבי העין […] תמצא בו חדרים נאים מרוהטים בפשטות, חדר אוכל, אם כי קטן, ערוך הוא בטעם עם פינת נופש ומרגוע", כך ביומן הקיבוץ. הראשונים שניצלו את המקום באופן יומיומי היו חופרי המנהרה במלחה (עינן) ופועלי ייבוש ביצת החולה, וכבר בעת חנוכת הבית, בשמונה באוקטובר 1950, ניכר היה שיש צורך בהרחבת המקום: "משקנו שוכן במרכז הגליל ומהווה צומת דרכים […] הבית טרם פורסם ברבים, אך כבר פונים אלינו מכל קצוות הארץ אנשים הרוצים לבלות אצלנו את סוף השבוע. כיום אפשר להגיד שצר המקום מלהכיל", מצוין ביומן.

בתחילה הופקד ניהול הפונדק בידי אורה רייס. תקופת הפילוג, שהרעידה את התנועה הקיבוצית כולה, הובילה לשינויים גם באיילת השחר, ואת מקומה של רייס, שעברה להגושרים ב-1952, תפס צבי הכהן, שהגיע לאיילת מבית השיטה. 1953 הייתה שנה של תנופת שיפוץ ושדרוג: הצריפים, שעד אז לא כללו חדרי שירותים, הוחלפו במבני בטון מסודרים ונוחים, חדר האוכל הורחב, נבנתה מרפסת חדשה ומחסן הציוד הוגדל לשימוש עובדי המקום. את האורחים, שהגיעו בעיקר מ"חוץ-לארץ", שירתו אנשי איילת השחר וחצור הגלילית, שעבדו יחד "מתוך חברות ולטובת אותה מטרה משותפת", כפי שצוין ביומן הקיבוץ.

אחד מאירועי השיא בתקופה זו היה ביקורם של הנשיא יצחק בן-צבי ורעייתו רחל-ינאית באיילת השחר. שער הכניסה קושט בדגלי הלאום וחברי הקיבוץ עמדו עם ילדיהם משני צידי הכביש לקבלת פני הבאים. הכינוס הראשוני נערך באמפיתיאטרון המקומי, כשהחבר אברהם אדרת מברך את המכובדים, ותלמידת בית הספר מגישה להם זר פרחים. רחל ינאית בן-צבי דיברה על הקשר האישי שלה עם היישוב הצפוני: "זכורני הלילות הראשונים בניג'מת-א-סובח (שמו המקורי של היישוב שעל אדמותיו הוקם הקיבוץ – בא"י), את הפרה הראשונה שהובאה, את שק הזריעה הראשון שנטלנוהו בחרדת קודש […] יצרנו שלשלת ארוכה של דורות מגשימים". הנשיא בן-צבי נשא נאום מרגש שנגע בזיכרונות עבר ובשאיפות עתידיות: "לפני הרבה שנים באנו הנה מירושלים והלכנו כ-20 שעות ברגל. לא ראינו יהודים כאן אלא אוהלי בדווים, והנה עכשיו זכינו לראות את הנכס היקר הזה […] כשאנו מוקפים נוער רב הגדל במקום – הדבר מעורר תקווה לעתיד. הנני לאחל לכם חיי עבודה ולימוד פוריים".

בית הארחה: תיירים מ"חוץ-לארץ", בלינצ'סים של סבתא שושנה ומלך ספרד

בתחילת שנות ה-60 נכנס לניהול המקום דב אשכול (בבל'ה), שאחז בתפקיד במשך 20 שנה. "זה האיש שנתן לבית ההארחה את שמו הטוב", מציינת נועה הרמן, ארכיונאית איילת השחר. אשכול, איש 'ההגנה', שירת שנים רבות בצה"ל ואף הקים את הבקו"ם. עם שחרורו מהצבא קיבל את תפקיד ניהול בית הארחה. "הוא הרחיב, השקיע ופיתח כל תחום ועניין, גם במבנה עצמו וגם ביחסי האנוש של העובדים והמבקרים", מוסיפה הרמן, "תמיד דאג לרווחת צוות המקום, ובמקביל השריש את הסיסמה 'הלקוח תמיד צודק'. בקיאותו הרבה בשפות שונות סייעה גם היא ליצירת קשרים עם גורמי חוץ שהובילו לצמיחת המקום". אך לא רק ניהול מוצלח סייע בשגשוג בית ההארחה, גם מתכון הדגים הממולאים של הניה סלומון והבלינצ'סים המיתולוגיים של שושנה זמיר תרמו לשמו הטוב. "בְּכִירת גז פשוטה ושתי מחבתות היא הכינה במיומנות ובזריזות את הבלינצ'סים הטעימים בעולם, שהיו מרכיב חשוב בארוחות המלון", מציין יומן הקיבוץ, "הם התאימו מאד לחיכם של תיירים שהגיעו מאמריקה ומאירופה, והכנתם נשמרה כמסורת לאורך שנים רבות. אוטובוסים של תיירים היו עוצרים אצלנו לארוחת צהרים במיוחד כדי לטעום את הבלינצ'ס שהוגש במזנון בכל יום ויום".

בית הארחה המשיך לתפקד במלוא העוצמה גם בעת מלחמה ומשבר. ביומן איילת השחר נכתב כי במלחמת יום כיפור נהפך המקום לבסיס עורפי של החיילים בגולן, שזכו בו למעט מנוחה, אוכל טוב ולעיתים אף הופעת אמנים, לפני שחזרו אל קו הגבול. עוד התארחו בו "עיתונאים, קצינים או סתם עוברי אורח", ציינו חברי המשק ביומן, "וניקינו את החדרים בין לבין בשעות אחר הצהריים. חדר האוכל פעל בכל שעות היממה. עבדנו כמו סוסים בלגיים אך עם סיפוק גדול".

בהמשך עבר שרביט הניהול מדב אשכול לדב צוריאל, וממנו לרמי חורש, כשכל אחד מהם עומד בראש בית ההארחה לתקופות קצרות. ב-1980 לקח את המושכות עודד סער, שהחזיק בניהול כ-15 שנה. סער מדגיש את היתרון של בית ההארחה המקומי בכך שעיקר פעילותו הופנתה לתיירות חוץ: "חוץ מגינוסר, שאירח תיירות צליינית בגלל הקירבה לאתרים נוצריים סביב הכינרת, כמעט ולא היו בתנועה הקיבוצית בתי הארחה שעסקו בתיירות מחו"ל. מכיוון שגם כאן בגליל פנו בתי ההארחה בעיקר לשוק הארצי, אנחנו יצרנו קשרים עם משרד החוץ ועם סוכני תיירות מחו"ל, וקיבלנו אורחים שרצו לראות מקרוב איך מתנהל יישוב קיבוצי".

עם זאת, היו גם תיירים ישראלים שעצרו לאירוח באיילת השחר בדרכם לסקי בחרמון או לשכשוך במעיינות הגליל. גם קבוצות של ועדי עובדים, אירוח הועידה הארצית של 'סקאל', סמינרים וביקורי אח"מים למיניהם, היו מנת חלקו של בית ההארחה בשנים אלו. סער מציין כי בתקופה זו כבר היה בית הארחה מוכר לגורמים רבים ושמו יצא למרחוק. "היו לנו 144 חדרי לינה, חדר אוכל ל-350 סועדים, קומת משרדים ושני אולמות כינוס", הוא מספר. "פעלנו באופן מקצועי, ולא בכדי בחר משרד החוץ דווקא בנו לקבל את מלך ספרד כאורח כבוד". ירחון משרד החוץ פרסם ברבים את הביקור החגיגי בבית הארחה איילת השחר בנובמבר 1993. המלך ופמלייתו, שמנתה כ-150 איש, לוו מטעם הממשלה ע"י השר משה שחל. מטרתם העיקרית הייתה לסייר בתל חצור, שכן המלך והמלכה היו חובבי ארכיאולוגיה, אך עוד לפני כן הם זכו לסיור מודרך ברחבי הקיבוץ. "תלינו את דגלי ספרד מכל עבר", מוסיף סער, "לבשנו מדים ייצוגיים, תלמידי בית הספר השכן, 'מבוא הגליל', קיבלו את פניהם בחולצות לבנות, ודאגנו שהם יקבלו שירות מלכותי, תרתי משמע".

בית מלון: צוות בידור, תורנות שבת ואינתיפאדה

עם השנים עבר ענף התיירות כולו תמורות שונות, והתחרות עם בתי הארחה בצפון הלכה וגברה, מה שהוביל את הצוות הניהולי והתפעולי לתור אחר דרכים יצירתיות כדי להישאר רלוונטיים ולעמוד בתנאי השוק. "יצרנו קשר עם רשת מלונות 'אטלס'", מספר סער, "שערכה עימנו הסכם בו היא שיווקה אותנו לסוכני התיירות כאחד ממלונות הרשת. בנוסף, כחלק מהתהליך השיווקי, מיתגנו את המקום כ'בית מלון' במקום 'בית הארחה', מהלך שנתן לנו דחיפה רצינית, גם בתיירות הנכנסת וגם בתיירות הפנים". 'מלון איילת השחר' הצטרף לטרנד הנופש הפעיל שהובילו באותן שנים המלונות באילת, והציע צוות בידור, פעילויות לילדים, טיולי ג'יפים ואירועי חברה מושקעים.

במקביל למגמת ההצלחה, ידע בית המלון גם תקופות קשות של מיתון ונסיגה, אם בשל גורמים חיצוניים כמצב ביטחוני נפיץ, שגרמו לירידה בתנועת התיירות, ואם בשל גורמי פנים, כבעיות ניהוליות ותפקודיות. "לאורך שנים היינו תלויים בעבודת תורנות של חברי הקיבוץ", מסביר סער את אחת ממורכבויות התפעול של אירוח קיבוצי. "היה קשה לשכנע אנשים לעבוד כאן, ומשמרות של מלצרות, בעיקר בערבי שבת או בחגים, לא משכו את הקיבוצניק הממוצע. לעיתים הגיעו התורנים בחוסר רצון, ואני הייתי צריך להשגיח שאיכות השירות לא תפגע – מצד אחד היה עלי להקפיד על אלמנטים בסיסיים של שירות ההולמים את המקום, ומצד שני, לא הייתה לי שום דרך להטיל סנקציות על מי שאינו רציני בעבודתו. הרי אני חבר הקיבוץ בדיוק כמוהם".

אחרי עודד ניהל את המלון לתקופה קצרה מוטי פוקד, שלא היה חבר איילת השחר, וב-1995 עבר הניהול לידיו של גל סער. במשך כחמש שנים תיפקד המלון באופן משביע רצון, כשבאופן טבעי נרשמו שנים טובות יותר וטובות פחות. בשנת 1998 דווח ביומן הקיבוץ על מסיבת עיתונאים חגיגית שנערכה במלון לרגל פתיחת קו טיסה של 'ישראייר' לגליל, "וגם שמעון פרס הגיע לביקור רשמי בצפון והתארח אצלנו", נזכר גל. צוות העובדים כלל אז כשלושים חברי קיבוץ וכחמישים עד שבעים עובדים מהאזור, מגמת האירוח של משפחות ישראליות התרחבה, המלון שקק חיים וידי העובדים היו עמוסות. "שנת 2000 הייתה מצוינת עד למשבר הגדול של האינתיפאדה השנייה", מספר גל, "אז נעצרה בבת אחת התיירות בארץ וגם המלון שלנו עמד ריק במשך כשלושה חודשים. מלבד כמה סופי שבוע בהם הצלחנו לגייס קבוצות לאירוח, אי אפשר היה לראות את האור בקצה המנהרה".

מרכז קליטה: זה לא כל-כך נעים לראות מלון סגור

בתחילת 2001 פנה משרד הקליטה לקיבוץ בהצעה להסב את בית המלון ליעד לקליטת עולים מאתיופיה. מכיוון שכבר ב- 1994 נערך בין הגורמים שיתוף פעולה מוצלח בנושא זה, נחת הרעיון על קרקע פורייה, בעיקר על רקע מאזן שלילי ביותר של בית המלון וחדרי האירוח. ההבנה כי בית ההארחה המיתולוגי, זה ששמר על מוניטין גבוה מעל חמישים שנה, עומד להיסגר, צבטה לבבות רבים בקיבוץ. עם זאת, "בית מלון אינו פועל לשם שמיים וכשמטרתו הבסיסית כמקור הכנסה אינה מתגשמת – יש לפעול בהתאם", מדגיש גל באופן ענייני. "הצעת משרד הקליטה הייתה טובה מאוד והבטיחה יציבות כלכלית לקיבוץ".

התוכנית המקורית דיברה על פרויקט בן שנה, אלא שבפועל הוא נמשך קרוב לעשרים שנים. בחודשים הראשונים למעבר הניהול לידי משרד הקליטה עוד ליווה גל את המהלך, והעניק מידיעותיו ומניסיונו לצוות הסוכנות. רוב צוות העובדים המקורי שוחרר לביתו, מלבד עובדי האחזקה והמטבח. כשנבנו בחדרים מטבחים קטנים לטובת תפעול עצמאי של העולים, עזבו גם עובדי המטבח את המקום. עבור רבים מתושבי הקיבוץ היה זה סוג של 'תום עידן': מדרכות בית ההארחה היו חלק משגרת יומם של תלמידים שעשו את דרכם מבית הספר לבית הילדים או לבריכה, של חברים שהלכו רגלית משער הקיבוץ לבתיהם, של ילדים ומבוגרים על אופניים, וגם של רבים שעבדו במלון בשלב זה או אחר בחייהם, או סתם ניסו להתגנב למזנון ה'חטיפית' בתקווה לפלח גביע של רסק תפוחים או מוס שוקולד. שנים אחרי שנסגר המלון, כך מספרים חברים בקיבוץ, עוד המשיכו להתקבל טלפונים מאנשים שביקשו להתארח בו והצטערו לשמוע שאיננו עוד.

ריזורט: בריכת אינפיניטי, מסעדת שף וציוץ ציפורים

הזמן חלף, אך כדברי עודד סער, "מוניטין של שנים אינו יורד לטמיון, והמשקיעים החדשים שהגיעו לאיילת השחר באו לכאן לא במקרה". המשקיעים ב'איילה' ריזורט, משה מרציאנו, יעקב כהן ושמעון סיבוני מנכ"ל קבוצת 'איסתא' נכסים, שבחרו להקים את המלון החדש על חורבות המלון הישן, מחזקים הערכה זו. "בחרנו באיילת השחר כשילוב בין ציונות לעסקים כלכליים", אומר משה מרציאנו. "ככל שהכרנו יותר את המקום האהבה אליו גדלה, והרגשנו שאנו משקיעים את הלב והכסף במקום הנכון והייחודי ביותר שיכולנו לבקש לעצמנו. שמנו לעצמנו כמטרה לבנות את המלון הכי יפה בגליל – ואף הגשמנו זאת, בהשקעה כבירה של כ-150 מיליון שקלים, שאפשרה להפוך את השטח שהוזנח במהלך השנים למלון פאר המתפרש על פני 25 דונם. כל מבני המלון שופצו, החדרים הורחבו, המבנה המרכזי שודרג והוגדל, נבנה אולם אירועים גדול, חדר אוכל מרווח, לובי נעים ומסעדת שף. בחודשים הקרובים ייפתח גם מתחם הבריכות והספא, חמאם טורקי, סאונה יבשה וג'קוזי. שטחי הריזורט מטופחים למשעי ומקושטים בגן טבעי ויפה". צוות עובדי המלון מגיע מיישובי הסביבה, והציפייה היא לפנות לקהל יעד מגוון – משפחות, זוגות, קבוצות וכנסים למיניהם. "אנו מכנים את עצמנו 'ריזורט' ומדגישים את החיבור העוצמתי לטבע ולנופי הגליל. ברגע שבאים בשער הכניסה לריזורט מרגישים אנרגיות של שלווה ורוגע. מבני האבן היפים טבולים בירוק, המרחב נעים והשלווה עוטפת את האורחים. בערב האווירה במקום רומנטית במיוחד בזכות התאורה הרכה, הכוכבים בשמיים, וגם ציוץ הציפורים",  מוסיפה רונית רונן, מנכ"לית איילה ריזורט בטבע.

ההנהלה החדשה מברכת על שיתוף הפעולה המצוין עם מוסדות הקיבוץ והעסקים הקטנים שבו. "מעבר לכך שחלק מהעובדים הם תושבי הקיבוץ, רצינו שהאורחים יחוו מקרוב את האווירה הקיבוצית. נערוך סיורי עששיות ברחבי הקיבוץ, נבקר במכוורת ובסנדלריה. נעניק לכל המבקרים תחושה אותנטית ומרגשת", מציינת רונית.

עודד סער מסכם וסומך את ידיו על ההשקעה העכשווית: "הקרקע היא של איילת השחר, אך כל מה שיבנה עליה ויתנהל במתחם ייזקף לזכות המשקיעים. ברור לכולנו שהצלחתם היא הצלחתנו".