בית מבוץ וממ"ד

הקדרית ליאת בן אדיבה (55) בנתה את ביתה הייחודי בלהבות הבשן לפני 18 שנה. כאישה העוסקת כבר מעל שלושים שנה בחומר ובאדמה, יצרה אותו במו ידיה מבוץ וחומרי גלם בסיסיים. עם זאת, בהתאם להוראות הג"א, הוא כולל גם ממ"ד, כך שבימים טרופים אלו, בקיבוץ שלא פונה על ידי המדינה, יש לה היכן לתפוס מחסה.

ליאת, שנולדה ובגרה בקרית שמונה, טוענת שאין בה פחד, ושעבורה "תמיד הכי טוב להיות בבית". היא זוכרת היטב תקופות ביטחוניות מתוחות שאפיינו את שנות ילדותה. בגופה ובליבה נצרבו ההרס מנפילת הקטיושות, רעש הטנקים שעלו ללבנון וגם הטראומה מחדירת המחבלים לקריית שמונה, לתוך בניין שהיה סמוך לביתה, כשהייתה בת ארבע. "אני זוכרת את היום הזה כמו עכשיו. מאז, למעשה, אני חיה בציפייה לגרוע מכול. לכן, כששמעתי בשבעה באוקטובר שיש מחבלים בשדרות, הבנתי ישר מה הולך להתרחש. עוד לפני שהודיעו בתקשורת על האסון הגדול והתקיפה המזעזעת של המחבלים, ידעתי שאנחנו צפויים לשמוע על מקרי רצח, אונס ושריפה. הערתי את יותם בני, ואמרתי לו שהתחילה מלחמה. עוד באותו היום הוא גויס לחמישה חודשים וחצי, ועכשיו הוא מחכה לגיוס נוסף באוקטובר. בגלל שהבן שלי במילואים, איבדתי את הפחד על עצמי. החלטתי שאם הוא נמצא בקו אש, אהיה גם אני בקו אש. הגעתי לכל מקום שהוא היה בו, גם בכבישים שהוגדרו כאדומים או בשטחים סגולים, כדי להביא לחבר'ה שלו ציוד ואוכל. במצב הקיים אני לא יכולה להרשות לעצמי להתנהל מפחד, להפך, אני חייבת להיות בתנועה ובעשייה".

■

בחייה עוסקת ליאת בשני מקצועות המעמידים במרכזם בריאה וראשוניות. היא גם תומכת לידה ומדריכת הנקה, וגם קדרית שיוצרת כלים וחפצי נוי מחֵמָר. "בתקופת ילדותי ממש נגעלתי מהמגע בחמר. חשבתי לעצמי שמי  שעוסק בזה אלו הם רק קיבוצניקים משועממים. כשבגרתי, טיילתי ביפן ושם ראיתי עבודות קרמיקה שכל כך ריגשו אותי, שפשוט ירדו לי דמעות מהעיניים. חשתי שהתחום הזה נוגע במהות הפנימית שלי, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. מאותו רגע כבר לא נגעלתי מהחומר. להפך, הוא קיבל מקום מרכזי בתהליך ההתקרקעות שלי והחזרה שלי אל עצמי".

ליאת חזרה לארץ מיפן, הלכה ללמוד בתל-חי, והחלה את עבודתה כשולייה אצל המורים מהם למדה. לאט לאט הקימה עסק משלה, מצאה סטודיו, והחלה ליצור כלים בעלי טביעת אצבע ייחודית. את יצירותיה הראשונות מכרה בדוכן שהציבה באגמון החולה. השקנאים והחסידות שציירה על הכלים משכו את לב האנשים, המכירות התרחבו, כך שהתאפשר לה להתפרנס בכבוד ולעשות לעצמה שם בגליל. עם השנים הפך הסטודיו שלה לאבן שואבת עבור תושבי הסביבה, שידעו לפנות אליה ולמצוא את המתנה המתאימה להם, או את הכלי בו חפצה נפשם. בנוסף, התקבץ סביבה חוג תלמידים קבוע, שנהנה ממקצועיותה ומנועם הליכותיה. המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר טלטלה אותה ועצרה את מקורות פרנסתה. "בחודש הראשון לא עבדתי בכלל. תושבי האזור התפנו ברובם, כך שקהל הלקוחות שלי התפזר ונעלם. כיתות הלימוד שלי בוטלו, נשים שליוויתי לקראת לידה עזבו את הגליל, והיקף המכירות ירד לאפס, כי מי קונה קרמיקה בזמן מלחמה?".

ליאת החליטה לנתב את כישוריה לטובת הכלל, והחלה לבשל לחיילים, לכבס להם או לתפור את מדיהם. בנוסף מילאה את יומה הדאגה לבנה ששירת במילואים. "כשטיפה התאוששתי מההלם הראשוני, הבנתי שאסור לי לשבת יותר על הספה, כי אני עדיין חייבת להעביר משכנתא ותשלומים למיניהם. חששתי שאם לא אחזור לעבודה, העסק יתמוטט וכל חסכונותיי ירדו לטמיון".

בהחלטה של רגע, כתבה ליאת פוסט בפייסבוק בקבוצת מנהלות כוח אדם, ובו שיתפה בתחושותיה ובמצוקתה. תוך ימים ספורים שותף הפוסט 2,300 פעמים, "ופתאום מצאתי את עצמי שולחת את יצירותיי לכל רחבי הארץ. קיבלתי הזמנות מאנשים פרטיים ומחברות שחיפשו מתנות לעובדיהן, הקמתי דוכני מכירות במרכז, וכל הזמן אתגרתי את עצמי בעבודה קשה ובמציאת פתרונות למצב הקיים. עבודת הקדרות קשורה באדמה, בבסיס קבוע, ביצירת קשרים יציבים עם לקוחות. יש הבדל בין מכירה לאנשים שהגיעו מרצונם לסטודיו, לבין קשר עם מי שמסתובב באופן אקראי בירידים. פתאום נאלצתי להכניס את יצירותיי לארגזים, לנסוע 200 ק"מ, לארוז, לפרוק, למכור, לפרסם, לשווק ולהתניע שוב ושוב את עצמי ואת העסק. אני גאה להגיד שלאחרונה העסק התייצב, ואפילו חזרו ללמוד אצלי מספר תלמידים. ההכנסות שלי מספיק גבוהות, כך שאני אפילו לא זכאית למענקים. זה מצוין מבחינתי. יש מספיק אנשים שעולמם חרב עליהם ואני מעדיפה להיות מחוץ לרשימה הזאת, ושהכסף יחולק למי שבאמת צריך אותו".

■

את הריאיון מבקשת ליאת לסיים בנימה אופטימית, ומציינת בהתרגשות את כל אותם האנשים שהתגייסו לעזרתה וגילו רצון טוב. "זה נכון שיש לנו ממשלה נוראית, אבל העם שלי רואה אותי ואכפת לו ממני. נתקלתי בהרבה אנשים מתוקים שרק רצו לסייע. העם שלנו עבר שואה, וגם את המלחמה הזו נעבור. אני לא רוצה לעזוב את הצפון ויש לי שאיפה שהנכדים שלי יחיו במדינה שיש לה הסכמים כוללים עם המדינות הסמוכות. אני יודעת שקשה היום לבנות אמון עם השכנים שלנו, וגם בתוכנו, אבל מבקשת להאמין שזו האפשרות שיש בפנינו. את כל הכסף שמקצים למלחמה צריך לנתב למיגון רציני יותר, ובעיקר לשיקום ולצמיחה. עד אז אמשיך לפרנס את עצמי מתוך תשוקה לתחומים שאליהם הלב שלי נמשך, ולגרום הנאה ללקוחותיי".

את הכלים היפהפיים של ליאת אפשר לראות ולהזמין דרך הפייסבוק, תחת השם ליאת בן אדיבה קופרברג, או ליצור עמה קשר בטלפון: 050-7257090.

פורסם לראשונה ב'זמן קיבוץ', 3 בספטמבר, 2024.