ביי ביי בירדי (ונמשיך לעקוב אחריך)

על שולחן טיפולים ארוך ומתכתי, מתחת למנורה ולמוט אינפוזיות, מונח עיט בוגר ופסיבי מחומר טשטוש. רק טְפָרָיו השחורים נראים. ראשו ופלג גופו העליון מכוסים בעדינות במגבת, על מנת שחוש הראייה שלו יעומעם ובעקבותיו יתעמעם גם הרצון לעוף או להיאבק. באותו חלל מרפאה פצפון שכולל גם מקרר וארון תרופות, נעות מסביבו רונה ולנסי נדלר ומאי אברהמי ומחזיקות אותו לסירוגין. הראשונה היא וטרינרית חיות בר, מאקלמת ומנהלת מרכז האקלום לחיות בר באגמון החולה-קק"ל שם אנחנו נמצאות. השנייה היא המטפלת הראשית של המרכז, גם היא מאקלמת חיות בר בהכשרתה. למרות הצפיפות וההליך הרפואי שיתחיל עוד רגע, והעובדה שתקועה להן עיתונאית במרחב שמאתגר גם כך לנוע בו, האווירה נינוחה וסימפטית למדי.

בזמן שוולנסי נדלר מתחילה לטפל בפצעי לחץ בכריות כפות רגליו של העיט, מגיעים בתוך כלובים, בג'יפ של רשות שמורת הטבע והגנים, דיה ושני חיוואים לאקלום. יולי ונדרמיר, המנהלת האדמיניסטרטיבית ורכזת המתנדבים, ודיינה, המתנדבת במקום, מגיעות לתת יד. העופות נקלטים – בינתיים בקרטונים גדולים – בחדרון הסמוך. מחוץ למרפאה נמצא מעין חלל תחום ומגודר מסביב, מרופד בדשא סינטטי, אך נטול תקרה. שם נדלר ולנסי עיסתה לפני חצי שעה בשמן את גיד התעופה של שלדג לבן חזה, שמתוקף פציעתו ושהייתו במרכז לאקלום, נזקק לפיזיותרפיה – על מנת שלא לאבד את כושר התעופה. בהמשך יעברו בעלי הכנף האלו לכלובי האקלום, שנמצאים בשטח האגמון. שני כלובים מיועדים לעופות דורסים ואחד לציפורי שיר, והם מדמים עד כמה שניתן את הסביבה הטבעית של הציפורים.

משום שמדובר בשלבי שיקום מורכבים יחסית, רצוי שהם יתרחשו במה שקרוב ביותר למרחב המחייה האורגני של החיות. לשם כך הקימה קק"ל את הכלובים בעומק האגמון, במקום שאינו נגיש למבקרים. שם יכולים בעלי הכנף לתרגל תעופה, ציד ושיחור מזון (חיפוש חומר אורגני בטבע ​​כגון צמחים או פטריות. ע"ט) בהתאם לכל מין. הסוף הטוב, מבחינת רובנו, הוא הרגע הבא, בו החיה שהחלימה תתעופף או תרוץ לחופשי, רוח נושבת בנוצותיה או בפרוותה. מבחינת מרכז האקלום, יש לסוף הזה המשך. 

במקום להעביר למרכז הארץ

מרכז האקלום שבאגמון קם לפני שלוש שנים, כיוזמה משותפת של קק"ל והמכללה האקדמית תל-חי. לנדלר ולנסי, חברת כפר גלעדי שהתגוררה אז במרכז, היה ניסיון רב כווטרינרית בבית החולים בספארי. כשהחליטה להצפין לגליל העליון, היא מיפתה צרכים בשטח ורצתה להקים "מרפאה קדמית" שתקלוט חיות פצועות ותאפשר להן סיכוי לשרוד, במקום לעבור נסיעה למרכז הארץ לשם כך. היא ראתה גם את הפוטנציאל של האגמון כשטח טבעי בו תהליך האקלום יוכל להתקיים, ושל המכללה האקדמית תל-חי, שחברה לפרויקט של קק"ל כמוסד אקדמי.

מטרתו הראשונה של המרכז היא כאמור שיקומן ואקלומן המחודש של חיות האזור הפצועות המגיעות אליו, תוך מימוש השלבים שעליהן לעבור לפני חזרה לטבע במצב מיטבי. בפועל, המנגנון עובד כך: "חיבולנס גליל-גולן" היא קבוצה השייכת לרשות שמורות הטבע והגנים. חיוג ל-3639* עובר אל המוקד הארצי המטפל בנושא פגיעות בחיות בר. שיחה מאזורנו תנותב לקבוצה הצפונית. אם תגדילו ראש ותסכימו להעביר את החיה בעצמכם למרכז, סביר שישמחו, אלא אם מדובר בחיה שהיא "מין אדום", כלומר נמצאת בסכנת הכחדה, ואז הפקחים עצמם יביאו אותה. כך גם במקרי יונקים שלא רצוי שאזרחים תמימים יאספו, מחשש לכלבת ודומיה. בכל מקרה, יש מערך מתנדבים לאיסוף והסעה.

איפה נתקלים בחיות פצועות?

נדלר ולנסי: "הרבה פעמים ליד כבישים, באחרונה גם ליד טורבינות בגולן ובסמיכות לקווי מתח. עקרונית בכל מקום בו יש מפגש בין חיות בר לבני אדם – יהיו בו חיות בר פצועות".

מה שמוביל אותנו למטרה השנייה של מרכז האקלום – מתן מענה טיפולי רפואי לכל חיות הבר הפגועות בסביבה. המרפאה הקטנה הוקמה לשם כך, והתקווה שהיא שתגדל בשנה הקרובה. נדלר ולנסי אומרת ש"יש לנו את כל הציוד הבסיסי כדי לתת מענה חירומי, לייצב את החיה ולהוציא אותה מכלל סכנה. אם צריך לעבור המשך טיפולים מורכבים יותר, לאחר שהחיה התייצבה יתבצע מעבר לבית החולים לחיות בר בספארי".

המטרה השלישית היא מחקרית. המרכז מחובר, כאמור, למכללה האקדמית תל חי ובסיוע חוקרים נוספים בודק את ההיבט של מה שקרוי בשפה המקצועית post release. "זה אומר שאנחנו לא רק משחררים את החיה לטבע ושמחים כי זה עושה לנו טוב, אלא גם רוצים לדעת איך היא מסתדרת, כמה זמן היא מצליחה לשרוד במרחב אחרי שהחלימה ואיך היא נעה במרחב. לצורך זה אנחנו מחוברים למערכת שקיימת כאן ומשותפת לכמה אוניברסיטאות ומאפשרת לנו למשדר, כלומר לשים תג קטן בהדבקה על החיה המשוחררת (שנופל לאחר מספר חודשים, ע"ט) ולעקוב אחריה. אלו מחקרים ייחודיים שכמעט ואין בעולם וזה תחום שאנחנו נכנסים אליו יותר ויותר, מתוך רצון לטייב את העבודה".

לא פינת ליטוף

המרכז פופולרי בעיקר בקרב עופות דורסים, "ובעיקר אלו שהן על ציר הנדידה. בכל עונה אנחנו רואים את אותן פגיעות שאופייניות לנדידה", מונה נדלר ולנסי. "בעיקר פצעי ירי, התנגשויות בקווי מתח, התחשמלויות. יש פגיעות שאופייניות למינים ספציפיים. גם יותר קשה למצוא בשטח חיות בר קטנות כי הן פחות בולטות".

מה עם העגורים, ציפורי "הפוסטר", של האגמון?

"היתה תקופה שטיפלנו בעגורים, אבל זה עוף שמאוד מאוד קשה לטפל בו. הם נכנסים ללחץ גדול מאוד כשהם באים במגע עם בני אדם, ובגלל הרגליים הארוכות שלהן – שמאפיינות גם פלמינגו וצבי ארץ-ישראלי – הם נכנסים למצב של עקה וקורסים פיזית. ואז מאוד קשה להשיב אותם לעמידה, גם אחרי טיפול בבעיה המקורית. כך שאם הפגיעה מינורית, נעדיף להשאיר את העגור הפצוע בשטח ולתת לו להתמודד לבד, כי עצם לקיחתו והאינטראקציה איתנו תגרום להחמרת המצב. גם בטיפול, וזה חלק מהאתיקה שלנו, אנחנו מאוד משתדלים כמה שפחות להתעסק עם החיות הפצועות. אנחנו לא נכנסים לבקר סתם בכלוב במשך היום".

רוב החיות מגיעות במצב אנוש?

"כן, כי חיית הבר חוששת מאוד מאיתנו ולא תתמסר לאיסוף של בן אדם אם היא לא במצב קשה. אם היא מסוגלת לעוף או לברוח, היא תעשה את זה". 

מה שישר קפץ לי לעין הוא שאתן רק בנות כאן, למרות האופי הכביכול גברי של העבודה.

"אני מאוד מתגאה בזה. עובדים אצלנו גם גברים מקסימים, אבל אני מאוד מאמינה בכוח הנשי בהקשר של שמירה על הטבע, בעיקר כי זה שם בצד ענייני אגו. כשנכנסתי לתחום הוא היה מאוד גברי וזה מאוד השתנה בשנים האחרונות".

המטרה האחרונה של מרכז האקלום, שנמצאת בראשיתה ומצריכה התרחבות, היא חינוך והסברה. "העבודה כייפית והיא זכות גדולה מאוד, אבל אם אנחנו לא מעבירים את הסיפור של החיות הלאה ולא מסבירים לציבור ולילדים ממה הן נפגעות, אנחנו חוטאים לעבודה שלנו", נדלר ולנסי אומרת. "לאחרונה התחלנו קצת לצאת לגני ילדים ולבתי ספר וכשיהיה לנו מבנה גדול הוא יהיה בנוי כך שיוכלו לבוא להתרשם מבלי להפריע למרפאה או לחיות עצמן".

ובהמשך לזה, מה חלקנו בפגיעות?

"רוב הגורמים לפגיעות הן מקור אנושי. לאו דווקא גורם ישיר כמו ציד או אחזקה לא חוקית, אלא כבישים וקווי מתח והרעלות משניות כתוצאה מחקלאות, למשל. או דריסות או פגיעה מקרסי דייג. או חיות מחמד שבאחריותנו ומסתובבות חופשי. חתול עלול לפגוע בשנה ממוצעת ביותר מאלף (!) חיות בר. וככל שאנחנו משתלטים על בתי הגידול של החיות הבר וקוטעים אותם – למשל באמצעות כבישים – נוצרות יותר הפרעות בחיי היומיום שלהן".

זאב ייכנס בול

לא קל לכנס את כל הדוגמאות המורכבות האלו למסר פשוט שילדי גן או בית ספר יסודי יכולים להבין, אבל לנשות ואנשי המרכז יש כיוון."השלב הראשון הוא העלאת המודעות. לא מספיק אנשים מודעים למגוון המדהים של חיות בר שיש בישראל. השלב הבא הוא לספר על ההתמודדויות של החיות, לא לקחת כמובן מאליו את זה שהן כאן ולהסביר למה הן הולכות ומתמעטות ומה האחריות שלנו לכך. וזה פותח התחלה של שיח לשלבים הבאים, כלומר מה אנחנו יכולים לעשות עם זה. מתוך המודעות עולה אקטיביזם. כשטיילתי באוסטרליה למדתי שלא נהוג לנהוג בשעות החושך כי כמויות עצומות של קואלות וקנגורו נדרסים. נכון שיש פה גם אינטרס אישי, כי זה מסוכן לנהגים, אבל מדינה שרוצה לשמור על חיות הבר שלה מוצאת דרכים לזה. חוק חיות הבר בישראל הוא טוב וחזק, אבל היישום בשטח חלש יחסית. ואם הציבור מחליט שזה חשוב לו, אנחנו צריכים גם לפעול בנושא".

באיזו חיה יצא לך לטפל פה שלא נתקלת בה במרכז הארץ?

"בנמנמן עצים, שזאת אחת החיות החמודות. הוא נראה כמו מכרסם קטן עם מסיכה, הם חיים באזור מסוים בגליל המזרחי. גם בר אוגר, מכרסם הנחשב שכמעט ונכחד בישראל ומסתבר שיש כמה פרטים ממנו בגולן. הבר אוגר הגיע אלינו דרך מתנדב שלנו, שעובד תאילנדי בחקלאות במטע הדובדבנים מצא והביא לו".

ככל שעובר הזמן, מרכז האקלום נהיה עסוק יותר. "בשנה הראשונה היה לנו צפי לקבל 100 חיות וסיימנו אותה עם 250 מטופלים. בשנה אחריה כבר טיפלנו ב-350 חיות", אומרת נדלר ולנסי.

בעתיד, היא מקווה שהמקום יגדל. "אנחנו כרגע ערוכים לטפל בכל חיית בר שתגיע. אם יגיע יחמור זה יהיה קצת מאתגר, אבל יש לנו תא אשפוז שיכול לאכלס צבוע או זאב. היינו רוצים לבנות בעתיד כלובים נוספים שיתאימו למינים נוספים. אנחנו עדיין מנסים להבין את השטח ולאן לכוון. אני שמחה על כל חיה שאנחנו לא מקבלים, אבל דואגת לחיות שאנחנו מפספסים. וזה המסר מבחינתי לציבור שחי כאן. אל תהססו להתקשר במיידי, כדי לאפשר להן סיכויים טובים יותר להשתקם ולחזור לטבע, ולתקן במעט את העוולות שאנחנו כאנושות גורמים להן".

מרכז האקלום לחיות בר באגמון החולה הוא פרויקט משותף של הקרן הקימת לישראל והמכללה האקדמית תל חי. אם מצאתם חיית בר פגועה התקשרו למוקד רשות הטבע והגנים 3639* וקבוצת מתנדבי החי-בולנס גליל/גולן ידאגו להעביר את החיה לטיפול.