הסיפור הזה מוקדש לזכרה הנהדר של שלומית אנזל, שהייתה מעין דמות מפתח בחיי, שגם נתנה לי את מפתח הספרייה כדי שאוכל לקחת כמה ספרים שרציתי (זהו שלומית, גיליתי את הסוד שלנו, ושכולם יתפוצצו!).
אם היה בחיינו משהו מפחיד, הרבה יותר מפחיד מהסורים, הייתה זו המילה א י ז ו ל צ י ה. איזולציה בעברית תקנית היא מילה חמודה שפירושה בידוד, אבל אז הרבו להשתמש במילים לועזיות כי רוב המבוגרים בקיבוץ היו עולים חדשים, והמילים הלועזיות היו מוכרות להם יותר, ובעזרתן, כך חשבו ואף צדקו, העניקו לנושאים מסוימים משנה חשיבות ורצינות. ומה היה מפחיד באיזולציה? או ליתר דיוק בבניין האיזולציה? ובכן, היה זה בניין אפור ותמיד קודר, לפחות לתחושתי, ומבודד מאזור בתי הילדים. בעצם לא בניין, רק חצי בניין ובו שני חדרים ושירותים; צידו השני היה מקדש מעט שנקרא "חמי טבריה בבית", מעין מרחצאות מים חמים מהולים בחומר שחור (סוג של זפת) ומסריח למרחקים. הם היו מיועדים לנכים ולניצולי שואה. אבל זה סיפור בפני עצמו, ולא אפריע לעצמי להמשיך לדבר על האינקוויזיציה, סליחה, על האיזולציה המקומית.
לאיזולציה הועברו ילדים שחלו במחלות לא רגילות. שפעת ומחלות ילדות, כמו חצבת, חזרת, אבעבועות רוח, ואחרות שכבר עברו מן העולם, נחשבו מחלות רגילות. הלא רגילות היו דלקת ריאות, דלקת פרקים, אנגינה ועוד, שחייבו קבלת פניצלין־ישבני. ודווקא אז, כש"החולה הבלתי־רגיל" הכי נזקק למגע, לקול אוהב, לכתף לבכות עליה, לחיבוק, דווקא אז, הועבר לאיזולציה והפך ל"מוקצה", נותק מהקבוצה, שהייתה משפחתו האמיתית, מחברת הילדים ואפילו מההורים (קצת). האיזולציה הייתה, כאמור, בחלקו המערבי של הבניין שמאחורי הספרייה של היום. רק שני חדרים, מקלחת ושירותים – זו הייתה איזולציית הילדים. ברגע שנסגרה הדלת מאחורי הילד החולה, המרגיש רע, הבוכה, הוא עבר בבת אחת לכוכב אחר, מרוחק ובודד עוד יותר מקיבוץ להבות הבשן שהיה ברקטום הצפוני של המדינה.
באיזו־קוויזיציה היו בדרך כלל שניים־שלושה ילדים שחובה הייתה עליהם לשכב במיטה עשרים וארבע שעות. אסור היה לקום! ומי שהגיע לשם קיבל בדרך כלל זריקות פניצילין כואבות. וזאת לדעת, היו האחיות המכאיבות, שהזריקות שהן הזריקו כאבו נורא! והייתה מיכל זלץ שממש בכתה איתנו בשעה שהזריקה בעכוזינו; היא הכאיבה פחות מהשאר. למה? לא יודע! אהבתי את מיכל מאוד. דאגנותה המוגזמת לחולים ולי, היו אהובים עליי ורצויים לי מאוד, אולי בגלל שההורים, כל ההורים, היו קצת קשוחים מדי, ולא הראו סימני דאגה או אהדה גם אם גססנו.
מי שטיפלה בנו באיזולציה הייתה שלומית אנזל, שהייתה מין דמות מארק שאגלית כזו. היא עופפה בחן בשמי הקיבוץ, אישה שמעולם לא הזיקה לאיש, ידענית וצנועה, ואני חושד שאכלה ספרים במקום מזון אחר. היא טיפלה בנו באיזולציה והמתיקה את השהות שם. היא העירה אותנו בבוקר, בקול חלשלוש ובלֶגָטוֹ עדין, והגישה לאסירי המחלה את ארוחת הבוקר המיוחדת, שהייתה בעצם רגילה, מלבד פרוסות לחם לבן שהמבודדים זכו להן. הו, אליליי, מאיר יערי ויעקב חזן, כמה מתקו לי הביסים הקטנטנים של הלחם הלבן ששלומית הגישה לי! זה היה מעדן מלאכים ומלכים עבורי, בייחוד כשהגיע עם "ביצה קלה" שבושלה רק "שלושת-רבעי", כלומר, שהחלמון בה היה נוזלי כלבה הנוזלת מלוע הר געש. אינני יודע מתי החליטה "מחלקת הבריאות של הקיבוץ הארצי", שלחם לבן הוא בריא, אבל ממרום גילי אני מברך את המחליטים, על פיסת ההנאה הקטנטנה באיזולציה הנוראית.
להורי ה"איזוציונרים" הקטנים לא נתנו להיות עימם בהקמה. הם עמדו בחוץ ודיברו אל ילדיהם החולים דרך רשת החלון. בעצם לא כל ההורים נשארו בהקמה מחוץ לאיזולציה. לא! היו הורים חזקים, בעלי עמדות משפיעות יותר מאשר הורים אחרים, והם כן הצליחו לחצות את קווי שלומית אנזל ולחדור לאיזולציה, והביאו קצת נחמה לילדם האסור. הוריי היו הורים נכונים וטובים וממושמעים ויקים, ולכן הם השאירו את עצמם בחוץ. רק בשנים האחרונות, כשחציתי את גיל 65, התגברתי על מה שהותירו בי השקפותיהם ועל גישתם לחיים של הוריי הממושמעים יתר על המידה לטעמי.
הלילה באיזולציה היה אפילו מפחיד יותר מאשר להיות ב"ערבה". שם היינו הרבה ילדים, ואם פחדתי הייתי יכול לדבר עם הילדים שבחדר השינה או פשוט להיכנס למיטה של עירית יסל, כי היא שמחה בי! אבל באיזולציה היו רק מעט ילדים, מכיתות שונות, וכולם הרגישו רע גם בלי הפחד, ובאיזולציה היינו אנחנו לבד, לבד, לבד, לבד. מי שנגזר גורלו להיות באיזולציה סבל מעוד גחמה להבותית אופיינית – כשהבריא היה עליו להישאר באיזולציה עוד יומיים בלי חום.
כל כך שנאתי את המקום הזה וכל כך פחדתי מהשהות בו עד כדי הדחקה מוחלטת של קיומו מרגע שעברנו לבית הספר ולפנימייה בקיבוץ עמיר (למוסד) בראשית כיתה ז'. ובאמת גם לא אכפת לי, העיקר שהוא נעלם במצולות ההיסטוריה וקבור שם עמוק, בלי אפשרות לחזור ולהבליח בחיי או בחיי ילדיי ונכדיי.
עם זאת, לאיזולציה אין סוף… ב־1972 הייתה לי חברה שגרה באחד מחדרי האיזולציה לשעבר, ושם דפקתי את נקמתי הצנועה והמתוקה במקום הנורא הזה. וד"ל!
מתוך: 'תמונות עולות בלהבות', ספרו השני של עופר מיכאלי (להבות הבשן). לרכישת הספר: 052-8382339.
