לזכר ימי התום

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

בינואר החולף חגגנו יום הולדת לשפה העברית, בפברואר שלחנו פרחים ליום האהבה, ובחודש שעבר ציינו את יום האישה הבינלאומי. צרויה להב, מי שכתבה כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו כאן, משלבת במהותה את כל השלושה: אישה-ילדה, עדינה אך לא עושה חשבון, שמפלרטטת באהבה עם מילים ומוסיקה כבר כמה עשורים. עד גיל 30 הספיקה לשרת בצוות הווי צנחנים; להינשא למפיק המוסיקלי לואי להב ולהמריא איתו לחמש שנים לארה"ב; לשיר ולנגן בכינור עם ברוס ספרינגסטין ולהקת הE-Street Band; להשתתף באלבום היחיד והמעולה של להקת תמוז – 'סוף עונת התפוזים'; ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג בלוס-אנג'לס; לשחק בהצגות תיאטרון; להיות חברה בלהקת "הברירה הטבעית" של שלמה בר; להתגרש ואז להקים בית ומשפחה עם התפאורן איציק אלבלק, בן זוגה עד היום. הספק מרשים למדי עבור מי שגדלה בבועה קיבוצית קטנה.

עם הכינור מהקיבוץ

איך באמת היה המעבר מהקיבוץ לניו יורק בגיל 20 וקצת?

"הלם. אי אפשר לתאר את זה אחרת. הרגשתי שהעולם נפל עליי בבת אחת, גם כי הפרידה מההורים הייתה מאוד קשה, וגם כי הגענו בחורף והקור היה כזה שהיה כמעט בלתי נסבל להתמודד איתו. התחלתי לחיות באנגלית, מנותקת מכל מה שהכרתי, והרגשתי גולה. הציווי הציוני שקיבלתי מאבא שלי היה שלא עוזבים את הארץ. אבל היו הרבה דברים נהדרים, ובעיקר נפתחו לי אופקים חדשים של אמנות. ישבתי הרבה באולפן ההקלטות שלואי עבד בו, שוטטתי במנהטן וביליתי במוזיאונים. התגעגעתי נורא הביתה וחייתי בתחושה שיש סביבי יצירה גדולה".

מוזיאונים זה נפלא, אבל אני חייבת להתעכב רגע על הדבר החשוב באמת – ניגנת עם ברוס ספרינגסטין!

"לואי (להב) עבד איתו באולפן, ובמקום ללמד עברית בבתי ספר יהודיים בסביבת המגורים שלנו, דבר שבחורה אחראית הייתה אמורה לעשות, העדפתי להיות איתם בהקלטות, ואני בהחלט יכולה להבין את עצמי. ספרינגסטין עוד לא היה אז הכוכב הענק שהוא נעשה, אבל כל מי שעבד איתו ידע שזה יקרה, שהוא יתפוצץ. כשהוא חיפש כנר או כנרת ל E STREET BAND, אני פשוט הייתי שם. באתי לאודישן עם הכינור מהקיבוץ והתקבלתי. לפניי ואחריי נבחנו כנרי רוק משופשפים, ואני חושבת שמה שעבד לטובתי היה הסאונד הקלאסי שגדלתי איתו והזרות שלי. הייתי מכוכב אחר קצת. הקונצרט הראשון היה בלינקולן סנטר, ואין לתאר את האימה שאחזה בי לפניו. אבל הוא עבר בשלום ובהצלחה, והפרק הזה נמשך עוד משהו כמו שמונה חודשים. ניגנתי עם פיק אפ בכינור החדש שקיבלתי מההפקה ושרתי קולות רקע בסופרן צלול, וזה נגמר וחזרנו לארץ".

אהבת את המוסיקה שלו? הרי הגעת משירי קיבוץ ולהקות צבאיות

"קיבוץ, להקות צבאיות ומוזיקה קלאסית, ואל המוזיקה של ספרינגסטין הגעתי אחרי מועדון הג'ז 'ברברים' וממלו, בוב דילן, הביטלס, לאונרד כהן, ג'ודי קולינס, ג'ון באייז וBlood, Sweat & Tears-. התחברתי לעוצמה של המוסיקה שלו, לטקסטים שהיו שירה אחרת, עשירה, עם הרבה סיפורים ורבדים. פחות התחברתי לרוק האגרסיבי הצועק שלו", היא אומרת, ואני נזכרת בערגה באליל נעוריי הצורח עם הג'ינס, החולצה הלבנה והצ'ארם, הו הצ'ארם. "ללא ספק", היא מסכימה איתי. "כשרון כזה הוא חתיכת סקסאפיל, וכשזה בא עם אישיות שאפתנית כמו שהיא מורכבת, זה בלתי עציר כידוע לכולנו".        

▪

להב, שנולדה ב-1951 בבית השיטה כצרויה חפרי, להוריה עליזה וברוך, הייתה גם שחקנית וזמרת. היא שרה וניגנה ויולה ב'ברירה הטבעית', ולאחר פרישתה התרכזה בעיקר בכתיבת שירים ופרוזה. שיר אחד שכתבה בתחילת שנות השמונים – 'דרך המשי' בביצועה של יהודית רביץ – סלל לה את הדרך למעמד של אחת מבכירות הפזמונאים בארץ. בשנת 2011 קיבלה את פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הזמר העברי. שיריה הולחנו ובוצעו על ידי מיטב המוזיקאים והמבצעים בישראל – יהודית רביץ, רמי קלינשטיין, ריטה, יהודה פוליקר, דנה ברגר, מירי מסיקה, גידי גוב, יהודית תמיר ועוד – ושירים כמו 'פרח', 'שרה ברחובות', 'רומיאו', 'אף אחת' ו'ימי התום' תופסים חלק נכבד מפס הקול המוסיקלי של כל ישראלי.

בוא נעבור בדרך המשי
דרך קירות התוך
בוא נטביע את כל הקושי
בכל אגמי הרוך

(מתוך "דרך המשי". מילים: צרויה להב. לחן וביצוע: יהודית רביץ)

כסופרת, זכתה להב בפרסים רבים: ספרה הראשון, 'כפכפי העץ של אנדרה' (2002), זכה בעיטור אנדרסן הבינלאומי, בפרס לספר ביכורים של משרד התרבות והספורט ובפרס יד ושם למפעלים חינוכיים לשנת תשס"ב. ספרה השני, 'מלכת הביצות רוקדת טנגו', זכה בפרס אקו"ם לשנת 2005. ספרה השלישי 'היה לו קשה, למשה' (2008), הוא סיפור ילדים שזכה לביקורות נלהבות. להב מתגוררת בירושלים, אם לשלושה, ומלבד הכתיבה היא מלמדת כתיבת שירים ("אני קוראת לזה 'כתיבה מושרת'") בבית הספר לאומנויות המילה בירושלים.

אז מה את יותר – מוסיקאית, משוררת, סופרת?

"הפסקתי לשאול את עצמי מה אני וכבר אין בזה טעם. הכול מתחבר בעשייה. המוזיקה נוכחת בתהליך כתיבת השירים ואני מרגישה איך היא תיקח אותם הלאה, מה גם שאני עובדת עם מוזיקאיות ומוזיקאים, זמרות וזמרים שהמנעד שלהם הוא כבר חלק ממני. כתיבה ספרותית, מחזאות ובודאי כתיבה לאופרה גם הן להבנתי סוגות שמוזיקה היא חלק משמעותי בהן. כשהייתי ילדה ונערה היו אומרים לי שאני חייבת לבחור, כי אחרת זה לא רציני, ואמרתי שאני אהיה מורה למוסיקה. לא באמת התכוונתי לזה, אבל היה צריך להגיד משהו". להב כותבת גם לתיאטרון. 'אגדת הילדה והעורבים', עיבוד מחזאי שלה לסיפור מאוסף האחים גרים, הולחן על-ידי דניאל סלומון ועלה כהצגה מוזיקלית בפסטיבל התיאטרון לילדים בחיפה. המונודרמה שכתבה, 'מלאך היא קוראת לך' עלתה בפסח האחרון כעבודה בימתית של נעמי יואלי בפסטיבל 'תיאטרונטו'.

▪

שירת המקהלה

החיבור של להב למוסיקה ולמילים החל כבר אז, בשבילי הקיבוץ, בחדר האוכל, בחגים ובבית ההורים. "הבית שלנו היה מאוד מוזיקלי וורבאלי. בית ששרים ומנגנים בו, מקשקשים בלי סוף וקוראים הרבה. החלפתי ספרים בספריה כמה פעמים בשבוע, למרות תלונות הספרנית שאני לא קוראת ספר עד הסוף, פשוט אוהבת להחליף", היא צוחקת. "ליל הסדר בחדר האוכל היה אחד ההיי-לייטים של חיי. אהבתי ואני זוכרת בגעגועים את ההתכנסות החגיגית הענקית ואת ההכנות הקדחתניות שקדמו לה, את הטקסטים בהגדה הקיבוצית שברל כצנלסון ערך, את המקהלה והתזמורת הקטנה שלנו, והשירה הגדולה יחד, מאות אנשים, של שירים יפים ואהובים. הייתה הרבה מוזיקה באיילת השחר: בני המייסדים שרו בקול גדול ניגונים מחצרות החסידים ברוסיה ובאוקראינה, הייקים הביאו את מטעני התרבות הקלאסית. ילדים נגנו בכל מיני כלי נגינה והופיעו בקונצרטים בחדר האוכל, נִיגַּנּוּ מוזיקה קאמרית והייתה את מקהלת המבוגרים שהצטרפנו אליה כשגדלנו קצת. האחיות והחברות שלי שרו איתי קנונים ודואטים, לפעמים הרמוניות של שלושה וארבעה קולות מאולתרים על המקום, ובמפגשי תזמורת בני הקיבוצים – ארבע פעמים בשנה, כל פעם בקיבוץ אחר – הייתי לחלוטין דג במים".

ולמה דווקא כינור?

"אחותי רחלי נגנה באבוב ואני רציתי ללמוד פסנתר, אבל אחותנו שרה הייתה שם קודם. כדי שאשתכנע לוותר, אבא שלי ואני קראנו יחד את 'סטמפניו' של שלום עליכם, סיפור על כנר כלייזמר שהוקסמתי ממנו עד העצם, ונכנעתי. למדתי אצל אלדו פרוג'ה, כנר איטלקי שגר בקריית שמונה ולימד  ילדים ברחבי הגליל. מורה מסור ויסודי, איש מהודר עם חליפות, שנידָחוּת המהגר שלו מעציבה אותי עד היום. הוא היה מתרוצץ באוטובוסים המחרחרים של אז ומגיע הרוס לקיבוצים, נשרך בחום ובקור עם הכינור המשובח שלו. חמלתי עליו כמו שפחדתי ממנו".

תביט עלי
שרה ברחובות
מקבצת אהבות
מתחמקת מניסים ואכזבות

(מתוך "שרה ברחובות". מילים: צרויה להב. לחן: רמי קליינשטיין. ביצוע: ריטה)

▪

שייכת לא שייכת

כשלהב מדברת איתי על ילדותה בקיבוץ, נשמע מחד שהיא מחבקת את הזיכרונות באהבה, מוקירה את רגעי החסד, ומרגישה בת מזל על ההשקעה התרבותית שהקיבוצים ראו בה אידיאולוגיה. מאידך, היא מעידה שמעולם לא הרגישה 'קיבוצניקית'. "בגיל ארבע חמקתי מהלינה המשותפת. עשיתי אינתיפאדות וההורים שלי לקחו אותי הביתה, כמו הורים אחרים שהגיעו לאיילת מבית השיטה ב'פילוג'. אני בטוחה שהאפשרות לא להשתייך לגמרי למערכת הקיבוצית, בוודאי שלא לגור בבתי הילדים, הייתה הצלה מבחינתי, למרות שיש סיכוי שגם פספסתי לא מעט. לא הייתי חלק מההווי הלילי הכיתתי ומחיי העצמאות המפורסמים של ילדי הקיבוצים. הסתובבות חופשית בשדות ובמטעים, מחנות התנועה המיוזעים בחורשות וטיולים רחוקים ואמיצים בלי שאף מבוגר אחראי ידע על זה, לא היו הסיפור הגדול שלי. בגיל הנעורים, שנים לפני שהכרתי את האמירה המצוינת של וירג'יניה וולף, היה לי חדר משלי, שילוב של מחבוא מהעולם עם סטודיו מהחלומות לנגן בו, לכתוב, לצייר ובעיקר לפנטז על בחורים. אבא שלי חפר מתחת לבית ובנה מרתף מאבני בניין שהוא הביא מהכראד בטנדר של המכוורת. היה לו פֶטִיש לבנייה ולחפירות. הוא היה ארכיאולוג, אינטלקטואל אוטודידקט, עבד בכרם ובפרדס, הקים את מוזיאון חצור, ובגיל 60 נסע לירושלים ללמוד באוניברסיטה. גם אמא שלי לא קטלה קנים, כמו שהיא הייתה אומרת בשפת הצחצחות שלה. כך שההשתייכות שלי היא אליהם".  

מה את חושבת על היצירות שעוסקות בעוולות של החינוך הקיבוצי?

"אני מזדהה ומתקשה איתן. אחת הבעיות של קולקטיב היא שהגבול בין הפרטי לכללי מטושטש, וגם לחשבון הנפש, האכזבה והכעס האישיים יש שפה קולקטיבית. כמו שאני מבינה את זה, הקיבוץ הוא לא הקיבוץ, ישות כשלעצמה. הוא ההורים שלנו. והאם אני מוכנה להתעמת עם ההורים שלי במרחב ציבורי? התשובה היא לא. אני מעריכה יצירות מקוריות וטובות בנושאים האלה וחשיבה שמנסה להבין ברצינות את העולם שדור המייסדים בא ממנו ואת זה שהוא יצר. אבל נמאסו עליי קלישאות החבטות בחזון הייחודי הזה על חברה אנושית חדשה, שההגשמה שלו הייתה כרוכה כמובן בהרבה בעיות, חלקן קשות מאוד ומכאיבות. אחרי שקראתי את "ספרי יעקב" של אולגה טוקרצ'וק, אני מקווה שאי פעם תיכתב היצירה הספרותית הגדולה באמת על הפנומנה הקיבוצית הכל כך מורכבת."         

ביצירות שלך יש אזכורים לגליל, לקיבוץ?

"לא באופן ישיר, אבל בוודאי שיש השפעות. את 'כפכפי העץ של אנדרה' כתבתי על פי הזיכרונות של אריה בן פלאי, שהיה ילד כשהצילה אותו משפחה כפרית הולנדית בזמן השואה. יש בספר תיאורים שהם פיוז'ן: נופי הכפר ההולנדי שאריה הוסתר בו עם נופי איילת השחר ועמק החולה. לדמות אב המשפחה חסיד אומות העולם נתתי קצת מהתכונות של אברהם ברגנפלד ז"ל (איש חינוך מאיילת השחר), אשתו, האמא המצילה, מזכירה באורח פלא את אמא שלי, ואהובת הילד גיבור הסיפור – ילדה מקסימה, מצחיקה וחכמה – היא בת דמותה של שרה'לה, חברה אהובה שלי מהכיתה. בספר אחר, 'מלכת הביצות רוקדת טנגו', אחת מהדמויות הראשיות היא ילדת חוץ בקיבוץ, והמשפחה המאמצת שלה היא משפחת חפרי. סקיצה זריזה של המשפחה שלי."

שם, בעפר ותכלת
חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי
נומי ילדה קטנה.

(מתוך: "פרח". מילים: צרויה להב. לחן: יהודה פוליקר. ביצוע: גידי גוב/פוליקר).

▪

הרגישות לעולם נשארת

מה את חושבת על המוסיקה של היום?

"את יודעת מה השאלה שלך מזכירה לי? את אבא שלי שהתחיל להזדקן ואריק איינשטיין נורא הכעיס אותו במה שהוא עשה לשירי ארץ ישראל הישנה: ניקה מהם את הפאתוס והכניס לעיבודים גיטרה חשמלית, בס וריד'ם סקשן. מבחינת החלוץ חפרי זה היה חילול הקודש. הוא הרגיש זר בתרבות המוזיקה הצעירה שמסביבו. וגם אני מזדקנת בדרכי ומרגישה זרה בתרבות המוזיקה הפופולארית הצעירה סביבי. זה נורמאלי. אבל יש כל כך הרבה מוזיקה יפה וטובה בעולם, ובחיבור לרשת אני מקשיבה למה שאני רוצה מתי שאני רוצה ומגלה דברים חדשים שאני אוהבת בלי להיות תלויה בערוצי רדיו או טלוויזיה. וגם זאת נחמה בימים הקשים האלה."

יש אמן שפועל היום שהיית רוצה לכתוב לו?

"אולי, אבל כנראה שכבר לא אעשה את זה. חושבת שמיציתי את כתיבת השירים. אני לא מחדשת לעצמי בהם מספיק. מאז שממשלת הרשע והפשע עלתה לשלטון ומרגע שנפקחות לי העיניים בבוקר עד שהן נעצמות בלילה אני עסוקה בהתנגדות לה, קשה לי להמשיך בעבודה על הפרוזה שכתבתי קודם. בינתיים אני מלמדת ומופיעה בערב השירים שלי, 'הדברים הכי כמוסים',  עם תמר גלעדי, הפסנתרן רמי הראל והצ'לנית קרני פוסטל. שרה איתם קצת ומספרת סיפורים על כתיבת השירים, המפגשים עם שותפיי הגדולים ליצירה וכהנה וכהנה, מעשיות".

באילו מהיצירות שלך את הכי גאה?

"כרגע אני הכי גאה במונודרמה 'מלאך היא קוראת לך', שעלתה בפסח האחרון ב'תיאטרונטו'. היה לי קשה מאוד להגיע עם המחזה למה ולאן שרציתי. מבחינות מסוימות  זה דומה לילד שלך שאת יודעת שהוא מיוחד ונהדר ואף אחד מלבדך לא רואה את זה. ואולי בגלל זה את אוהבת אותו יותר ומטפלת בו יותר. עבדתי על הסיפור במשך שנים. הוא השתנה והתפתח, וכשהוא הפך למונודרמה, עשיתי לו ניתוח בטן והשארתי רק את התמצית שלו. ידעתי שאני רוצה שתביים אותו אישה, וחיפשתי הרבה זמן את הבמאית והשחקנית הנכונות לו. בעבודות של נעמי יואלי – אמנית תיאטרון נדירה – אני צופה בהתפעלות מאז שהכרתי אותן, וכשהגעתי אליה, הקשר נוצר בטבעיות. בחדוות היצירה איתה יש גם מימד של פיצוי על העלבונות ועוגמת נפש של עד שנפגשנו והתקבלנו ל'תיאטרונטו'. באופן הכי פשוט וילדותי, המשמעות של אי קבלת המחזה הייתה שלא מקבלים אותי."  

זה עדיין מרגיש לך ככה גם אחרי כל השנים?

"זה אף פעם לא עובר. את לא מפסיקה להיות ילדה שמבקשת שיראו אותה ומרגישה דחויה כשלא, וכשאת מאבדת את הרגישויות שלך, גם את עצמך את מאבדת. אני כבר יותר יודעת להתנהל עם סירובים, הם כבר לא טרגדיות, אבל כן, נו, יצירה היא חשיפת התוך ולכל דבר יש מחיר".  

מה את מאחלת לעצמך לשנים הבאות?

"כמו הרבה אנשים גם אני מרגישה עכשיו זהות מוחלטת ביני לבין גורל המדינה. איום הדיקטטורה הפשיסטית פונדמנטליסטית הוא סכנה קיומית, ואת מה שאני מאחלת למדינה, לאזרחיה, לפלסטינים שבשטחים הכבושים ולעצמי, אפשר לתמצת במילה אחת: חירות." 

זמן שנשאר
ואין רחמים
אין לי שום חרטות או תקוות לעצמי
זהו כל מה שיש

(מתוך "ימי התום". מילים: צרויה להב. לחן: רמי קליינשטיין. ביצוע: ריטה)