בין הטנק החקלאי למקלות הארטיקים:
קיבוץ גונן חוגג 70

חיים ברוך בן התשעים, מוותיקי קיבוץ גונן, מצביע בגאווה על תמונות משפחתו המעטרות את קירות ביתו. הגינה הפורחת נושקת לחלון רחב המשקיף לעבר עמק החולה, ושקט נינוח עוטף את האזור. דבר מכל זה אינו מובן מאליו עבור האיש שהיה מבין מייסדי גונן. בחיוך מתגעגע הוא מספר על 67 צעירים שקובצו מירושלים, רמת גן, חיפה ותל אביב, והרכיבו את גרעין הצופים ט'.

תחילה נשלחו להכשרה בכפר בלום, ולאחר תשעה חודשים התלבטו האם לצאת להגשמה בנחל עוז או להישאר בחירבת גורייבא, שהוגדרה אז כהיאחזות נח"ל. בתום ויכוח חריף הוחלט להישאר בגליל, ובסיוע והדרכה של אנשי כפר בלום הוקם במקום קיבוץ גונן. "הגענו לשטח שאוכלס לפני כן ע"י קבוצת נח"לאים בודדים, עולים חדשים, שגרו כאן באוהלים והחזיקו נקודה ליד הגבול. מספר צריפים הוקמו לטובת מבני ציבור כמו חדר האוכל ומרפאה. החשמל הופק בעזרת גנרטור, ורק כעבור כשמונה שנים, כשבנו את השכונה הראשונה מבטון, התחברנו לחברת החשמל", הוא מספר. המים נשאבו ממעיין קטן והועברו למיכל שעמד בקצה המשק וממנו הוזרמו לחדר האוכל, לפחון המקלחת הציבורית ולמכבסה. אחת ליום הגיע אוטובוס שעצר בלהבות הבשן, ומשם נאלצו הנח"לאים להמשיך לגונן רגלית, גם בשעות הערב. "בשנה הראשונה עדיין נעזרנו בצבא לצרכי תחבורה ואספקה, ומשאית צבאית הביאה מזון מהגדוד ששהה בתל-חי. כעבור שנה, בל"ג בעומר 1953, הכרזנו על עצמנו כיישוב בישראל. זו הייתה מסיבה גדולה מאד, אליה הגיעו מפקד הנח"ל ואפילו מייסד 'הצופים' בארץ כיבד בנוכחותו".

חיים נזכר כי השרקיות המאפיינות את גונן עד היום היוו בעיה כבר בתחילת הדרך, העיפו את האוהלים ולעיתים אף גרמו לנזקים ברכוש. "בשנה החמישית לקיבוץ ארגנו תערוכת תמונות מקסימות מימי ראשית המקום. באחת השרקיות נפלו כולן מהקירות והלכו לאבדון". בכל שנה הגיעו לגונן גרעינים חדשים שנועדו לחזקו, אך כמו בכל קיבוץ, רק מעטים נשארו. "אמנם מהגרעין שלי עזבו כחמישים אחוז, אך עדיין הצלחנו ליצור בינינו יחסים טובים ושותפות אמיתית בכל תחום. נהגנו להתכנס לקבלות שבת בחדר האוכל ולארגן סדרי פסח לציבור הרחב. כשאחד החברים קיבל מאביו פטפון, ערכנו עליו תורנות כך שהוא עבר מחדר לחדר למשך שבוע. תחושת הַבְּיַחַד נכחה בכל עניין ואירוע".

■

בשנים הראשונות התבססה פרנסת גונן על ענפים חקלאיים. "הקמנו דיר כבשים ודגנו דגים בביצות החולה שנמכרו ל'תנובה'", מספר חיים. "גידלנו תירס וחיטה שלאחר הקציר נפרשה לייבוש על גבי שקים ריקים על הכביש שבין המוסך לרפת. טיפחנו גן ירק ליד בית הקברות שהושקה ע"י נחל קטן שזרם שם. משיובשו הביצות בעמק, הרחבנו את השטחים המעובדים וגידלנו כרובית וברוקולי ומאוחר יותר גם תפוחי אדמה ובצל". בשנתו השנייה של הקיבוץ הקים חיים את מטע האגסים והתפוחים. "כדי לבדוק האם הקרקע מתאימה לכך, מילאתי קופסאות שימורים בדגימות אדמה מעומק של מטר וחצי. את הקופסאות סחבתי בארגז על הכתף למכון ויצמן. לאחר חודש קיבלנו תשובה חיובית, שבעקבותיה הזמנו שתילי תפוח ואגס מהמשתלה האזורית. בשלב הראשון נטענו חמישים דונם, ובהמשך, בכל שנה עוד חמישים דונם. הקמנו אפילו בית אריזה לתפוחים. בימי ראשון נהגתי לעקוב אחרי המשאית ששיווקה את התפוחים כדי לוודא באיזה מחיר מוכרים אותם. עוד באותו היום שבתי לצפון, ובהזדמנות זו החזרתי עימי גם את משטחי התפוח".

בתקופה ההיא, כך חיים זוכר, היו כולם מסורים לעבודתם, בלי חשבון של שעות. "בכל יום בתום שעות העבודה השגרתיות ערכנו גיוסים במטע בין ארבע לשבע וחצי. בערב נהגתי להביא ארטיקים מקריית שמונה, להעלאת מצב הרוח".

אילנה ליפין, מוותיקות גונן והאחראית על הארכיון הקיבוצי, מספרת שכמה שנים אחר כך התברר כי העצים שנשתלו במטע התפוחים אינם רווחיים כמצופה, והוחלט לעקרם ובמקומם לטעת עצי צפצפה. בשנות השבעים שימשו הצפצפות כחומר גלם עבור מפעלי העץ שרכש הקיבוץ. אחד המפעלים ייצר מקלות ארטיק ומקלות רפואיים, והשני סוליות של קבקבי נעליים. מאוחר יותר התפתח מפעל הסוליות לענף נעלי עץ, שעיצובן הופקד בידיו של מעצב יפני, הירו קְנאי, שהגיע לגונן כמתנדב, נשאר בקיבוץ והתקבל לחברות. תחילה התקיים שיתוף פעולה יפה בין הענפים, כך שהמפעלים זכו לרווחים יפים, והתוצרים נמכרו גם בארץ וגם בחו"ל. עם זאת התבססה העבודה ברובה על כוחות פנימיים, ללא עבודה שכירה, מגמה שהעמיסה עול כבד על חברי הקיבוץ. "כדי לא להיעזר בפועלים שכירים נקראנו כל הזמן לגיוסים בכותנה, בגן הירק, במטע, ומאוחר יותר גם במפעלי העץ. לאחר שעות העבודה הרגילות בענפים התקבצו החברים במפעל ונתנו עוד כמה שעות במיון מקלות הארטיק או בבדיקת איכות של קבקבי העץ. הייתה זו עבודת ידיים קשה ואינסופית. בנוסף הוחלט שכל החברים הגברים ייצאו מהענף הקבוע שלהם למשך שנה, כדי לתרום כוח אדם למפעל. אלו היו החלטות ניהוליות בעייתיות".

בעקבות הפסדים גוברים והולכים, נמכר ב-1990 מפעל הנעליים לקיבוץ דפנה; ייצור המקלונים נפסק ב-1995 ובמקומם הוקם מפעל 'מירקם' ללוחות MDF לדלתות ולמטבחים שנסגר גם הוא ב-2007 שכן התקשה להתמודד מול מפעלים מתחרים. "כאן תם פרק התעשייה שלנו. להצעה לקבל שלוחה של חברת 'נטפים' סירבנו משום מה, והמשכנו להתפרנס בעיקר מחקלאות, עד שנכנס הענף התיירותי 'נופי גונן'. באותן שנים זה נחשב מהלך חדשני יחסית, שדרש ייעוד של מבני הצעירים, שעמדו ריקים, לטובת חדרי האירוח. ההשקעות בתיירות היו רבות ולא תמיד כדאיות".

■

הקיבוץ היושב למרגלות הגולן ידע גם התמודדויות ביטחוניות לא פשוטות. בשנים הראשונות הוצבו בכל לילה שומרים על נקודת השמירה. הם הופקדו, אמנם, גם על המוצב במעלה ההר, שאפשר תצפית טובה יותר, אך לא יכלו למנוע כל פגע. המקרה הקשה הראשון התרחש ב-1955, כשיעקב מיגבסקי, עולה חדש מארגנטינה, חבר גרעין 'מענית' (הגרעין השני שהגיע לגונן), יצא לצוד חזירים באישון לילה ולא שב אל מיטתו. בחיפושים אחריו נתגלו עקבות דם וסימני גרירה לכיוון הגבול הסורי. משהבינו כי נורה, עירבו החברים את כוחות האו"ם, אך ללא הועיל. עד היום לא נמצאה גופתו ומקום קבורתו לא נודע. ב-1958 הגיע לגונן זוג צעיר שזה עתה נישא, אסף ותקווה פילר ממשמר השרון, כדי לחזק את הקיבוץ. פילר עבד במרעה, ובאחת הפעמים בהן יצא עם העדר נורה ממארב סורי ונהרג. "הסורים רצו לחטוף את גופתו", נזכר חיים, "אך בחסות הרעשה כבדה הצלחנו לשמור עליה אצלנו, ולהביאו לקבורה מכובדת. כעבור זמן הוקמה במקום אנדרטה לזכרו". תקווה פילר הפכה חברת קיבוץ, נישאה וילדה ארבעה ילדים, ועדיין מתגוררת בגונן.

כחודש לפני מלחמת ששת הימים גברה המתיחות במקום, וחוליות צבאיות ליוו את חברי גונן אשר הובילו את עדרי הבקר למרעה על ההר. כיוון שהגבול טרם סומן אז באופן רשמי, גלשו הפרות לעיתים אל השטח הסורי, וחלק מהעדר נגנב. באחד הימים החבר שולי צפריר, שנשלח מדי פעם בליווי צבאי לבדוק את מצב גדר התיל, נפגע בראשו במהלך קרב יריות מיריית צלף סורי שארב במקום. במאמץ רב הצליחו לחלצו בהליקופטר לרמב"ם, שם טיפול מסור וקיבוע פלטינה בראשו הצילו את חייו. גם יובל פפיש (נופר) מגרעין הצופים ט', שיצא לטיול קל בסביבה, נפגע מירי ולמרבית המזל נשאר בחיים. כשבביה"ח 'פוריה' עבר סדרת שאלות מקיפה על מצבו ונשאל האם הוא דובר עברית, התלוצץ עם רופאיו וענה, "מדבר ומזמר עברית".   

במלחמת ששת הימים ישבו תושבי גונן במקלטים, ומלבד שני פגזים שנפלו בחנייה המרכזית וגרמו נזק לטרקטורים, לא נפגע הקיבוץ עצמו. לאחר המלחמה ננטשו טנקים רבים בשטחי רמת הגולן. כמה מחברי גונן העלו יוזמה מקורית – להשמיש אחד מהם לטובת ענף הצפצפות. באישורו של רפול, אז אלוף פיקוד צפון – הם הסיעו טנק מההר לגונן, הסירו ממנו את הצריח והסבו אותו לכלי חקלאי: הרכיבו עליו מנוף באורך 16 מטרים וסולם הידראולי, וכשחבר אחד נוהג וחבר נוסף יושב למעלה – שימש הטנק להורדת הענפים הצדדיים בעצי הצפצפות ביתר קלות. כיום נמצא הצריח באחת מחצרות בתי הילדים, ובקיבוץ ישנה תכנית להציגו בסמוך לצריף ששימש בעבר כמרפאה, ואת הצריף לשפץ ולהפוך למוזיאון מקומי.

חרף קשיי הפרנסה והביטחון, התמלא במהרה הקיבוץ הצעיר בילדים. בתום אסיפה אידאולוגית סוערת הוחלט להנהיג כבר מראשית הדרך בגונן לינה משפחתית. "הובילה את המהלך שרה רוטנברג, בת דגניה א', שמעולם לא חוותה לינה משותפת", מסבירה אילנה ליפין את ההחלטה יוצאת הדופן. "עמדתה הנחרצת לטובת לינה משפחתית הכריעה את הכף". בשנים הראשונות, בשל מספר מועט של ילדים בגילאי בית ספר, ידעה מערכת החינוך שינויים רבים. בני גונן הראשונים נשלחו לגן בלהבות הבשן ואחר כך התפתחה בגונן מערכת גיל רך מפותחת. ילדי בית הספר הראשונים למדו לסירוגין בנאות מרדכי ובכפר בלום. המצב התייצב עם הקמת בית הספר האזורי.

■

לאילנה ליפין הסתכלות רחבה על הקיבוץ, הן מתוקף תפקידה כארכיונאית והן מניסיון חייה העשיר במקום. היא נולדה בירושלים ולגונן הגיעה ב-1963, לחגיגות העשור. "כבר בילדותי רציתי להיות קיבוצניקית", היא מספרת. "נהגתי לבקר את משפחתי בגבעת חיים, ושאפתי ליצור לילדיי חיים קיבוציים. כשהגעתי לגונן מצאתי קיבוץ צעיר שעדיין עושה את צעדיו הראשונים. הייתה כאן רוח של התלהבות גדולה". הוריה אמנם לא שבעו נחת מבחירתה החלוצית, אך כשהבינו שהנערה עומדת על דעתה, גייס אביה משאבים מיוחדים והוציא רישיון נהיגה כדי שיוכל לבקר את בתו בצפון הרחוק. 

לאורך השנים ריכזה אילנה את ועדת תרבות, והשנה התנדבה להוביל את חגיגות השבעים לקיבוץ, "מתוך הכרה ברורה בחשיבות העניין". האירוע המרכזי מתוכנן לחג הסוכות, ויעלה בו מופע רב-דורי שיביים אביב לוז, בן הקיבוץ. עד אז נערכו לא מעט יוזמות משמחות במהלך השנה: בחנוכה הודלקו נרות החנוכייה, תוך התייחסות לעשורי הקיבוץ. בפסח הוצגה במועדון תערוכה של אמני גונן, שזכתה להדי התפעלות והתרגשות. חרף העדרה של ועדת תרבות פעילה נרשמה התגייסות של חברים רבים גם להרמת ערב יום הזיכרון ויום העצמאות, כשגולת הכותרת של החגיגות היו יריד דוכנים תוצרת בית של אוכלוסיית גונן והופעת להקה מבני גונן, שניגנה ושרה. "שעה איכותית ומוצלחת בצורה בלתי רגילה", מדווחת אילנה. מלבד זאת מתגבשות כעת שתי תערוכות נוספות – אחת של שכבת הוותיקים, שיצולמו ע"י צלמי הקיבוץ, ובעזרתו המקצועית של סאצ'י ממשגב עם ישולבו תמונותיהם העכשוויות עם תמונות ארכיוניות; התערוכה השנייה תורכב מדפי זיכרון מכובדים לכל נפטרי גונן, שיוצגו בפני הקהל סמוך ליום הכיפורים.

■

בשנים האחרונות נמצא הקיבוץ הוותיק במגמת התחדשות ופיתוח, אותה מלווה אנה סוסה (אורטל), מנהלת הקהילה הנוכחית מאז ספטמבר האחרון. "ערכתי היכרות עם התחומים השונים במרחב הקיבוצי, נפגשתי עם וועד ההנהלה והצוותים השונים, ובהתאם למצב הקיים נקבעה תוכנית עבודה והוצבו יעדים לשנה החדשה. ידוע לי שגונן הייתה במשבר ארוך, אך כבר לפני כניסתי לתפקיד שמעתי שיש כאן אנשים טובים וכוחות חזקים, ולשמחתי אני אכן פוגשת בכל אלו בצמתי הפעילות השונים". סוסה מספרת על תוכניות להתפתחויות עסקיות שיפיחו בקיבוץ חיים ועניין. ביה"ס לשפים ייבנה במקום וסביבו ייפתחו מתחמי קולינריה עסקיים נוספים כמו מסעדה, קונדיטוריה, מבשלת בירה ועוד. לצד כל אלו ייבנו מעונות סטודנטים, שיוסיפו לקיבוץ רוח צעירה וישולבו בפרויקטים קהילתיים. בנוסף נערך בגונן תהליך קליטה משמעותי שצפוי להעלות את מספר הילדים במערכת החינוך ולאפשר את יציבותה, תוך גיבוש אופי החינוך הרצוי לגונן. "האוכלוסייה הנקלטת איכותית ומשפרת באופן ניכר את הרוח בקהילה", מספרת סוסה. "במקביל אנו עוטפים מבחינה חברתית את שכבת הוותיקים, תוך עשייה שמכוונת לרווחתם ולאירועי תרבות. אני מרגישה שיש בגונן משאבים אנושיים ייחודיים שמסוגלים להתגבר על כל אתגר. אנשים מגויסים לשיתופי פעולה ולעשייה ברמה מרגשת. גונן נמצאת בתקופת פריחה והתעוררות, ואני שמחה להיות חלק ממנה".

סוסה אינה היחידה שמחזיקה ברוח אופטימית זו. עופרית ברקן-ברנר ורויטל גינזבורג, שתיהן בנות הקיבוץ, החליטו לחזור ולהקים את ביתן בו מסיבות דומות. "זה המקום הכי יפה בארץ", אומרת עופרית, שחזרה לגונן לפני הולדת בנה הבכור. "גונן קיבוץ נעים ואינטימי, שיש בו אנשים טובים המאפשרים קהילתיות אכפתית לצד פרטיות. הבחירה שלי לבוא לכאן הייתה נקייה מציפיות כלפי המערכת הקיבוצית. לא חשבתי שיישאו אותי על כפיים או שיתנו לי תנאים כלכליים מסוימים. בחרתי לבנות כאן את משפחתי למרות שלא הייתה אז מערכת חינוך מסודרת. פתחנו תינוקייה כשבני הגיע לגיל שנתיים, ומאז ועד היום התפתחה מסגרת חינוך פעילה ורציפה בגונן".

"היה לי חשוב שילדיי יתחנכו במרחבי הטבע הגליליים, קרוב לקרקע", מוסיפה רויטל. "מבחינה זו גונן ממוקמת בנקודת נוף מדהימה – כל העמק פרוש לפנינו ואפשר לראות את חילופי העונות גם בשדות וגם בהר. כמו כן רציתי חיים שמשלבים בין שקט ופרטיות לבין קהילתיות. בגונן הייתה מאז ומעולם תחושת שותפות ועזרה הדדית בסיסית. למרות השינויים במבנה הקיבוצי עדיין יש ידיעה ברורה שאפשר לסמוך על אנשים ולהתכנס יחד איתם למפגשים ואירועים שממלאים את הלב". רויטל נזכרת בשנות ילדותה ומספרת שגונן מאופיינת במרקם ייחודי של אנשים מעניינים ויצירתיים, שפתוחים לרעיונות חדשים בכל תחום. היא מציינת שמות חברים שהובילו בתחום הריקוד, התיאטרון, האמנות, ומספרת שגם בתחום הדתי הייתה פתיחות וקבלה לזרמים שונים. "המועדון שלנו, 'בית רזי', שימש כאולם ריקודים בערבי שישי ולמחרת הפך לבית כנסת עבור חברים שהתפילה הייתה חשובה להם. גונן הוא קיבוץ שיודע לקבל קשת דעות וגישות שונות. לפעמים אני חושבת שמרוב שאנשים באו עםראש פתוח וחשבו מחוץ לקופסא – לא הייתה קופסא. כלומר, היה קושי לייצב את המסגרת הקיבוצית השגרתית והבסיסית וזה השפיע על ההתנהלות הכלכלית". רויטל שמחה לראות שתהליכי הקליטה לגונן מתרחבים, וגם היום מגיעים לקיבוץ "אנשים מדליקים שרוצים להיות חלק מהקהילה. הנקלטים החדשים מצאו כאן ייחוד שאין בשום מקום אחר, וכבר ניתן לפגוש בהם בפעילויות נפלאות שנערכות ב'גן שחר', בגינה הקהילתית או בכל מעגל חברתי אחר".

את תחום הקליטה והצמיחה הדמוגרפית מרכזת בשלוש השנים האחרונות עופרית, יחד עם המנהל העסקי, איתן כליפה. היא עוסקת בשיווק בתי ההרחבה ואיתור משפחות מתעניינות, ואף מלווה את מי שהתקבל לחברות בכל תהליכי הקליטה ושלבי ההתאקלמות הראשונים, גם אם ביתן טרם נבנה והן אינן מתגוררות בקיבוץ עדיין. בגל האחרון הגיעו 15 משפחות, רובן מהמרכז, המורכבות מהורים בני 25-45 בעלי מקצועות חופשיים וילדים מגיל לידה ועד 9. "אלו אנשים שחיפשו מקום כפרי ושקט, מוקף במרחבי טבע, המתקיים בזכות קהילה איכותית. מעגלי השייכות החברתיים הראשוניים נרקמים דרך הילדים וגן השעשועים, ומאוחר יותר גם בעזרת השתתפות באירועי תרבות למיניהם. זו עבודה שאני עושה באהבה ובשמחה, תוך ידיעה ברורה שגונן הוא קיבוץ מתחדש שנמצא בתהליכי עיצוב האופי הקהילתי שלו. אני מאוד מאמינה במקום הזה ובאנשים שבו, ונהנית להיות שותפה לעשייה של צמיחה".

רויטל רואה חשיבות גדולה בחיזוק הקהילה דרך התחום התרבותי. לדעתה, מינוי של רכז/ת תרבות הוא מהלך הכרחי, שיאפשר שילוב מושכל של הנקלטים במעגל העשייה. "מי שנולד בקיבוץ יודע מראש איך אירוע תרבותי-קיבוצי מתנהל ומכיר מבפנים את שלבי העשייה. אלו שהגיעו מבחוץ מתקשים להבין איך זה עובד, ורצוי שיקבלו בכך ליווי מסודר. חוסן חברתי קשור לתרבות פעילה; כשהחברה חזקה ויודעת להתכנס יחד ולפעול למען פרויקטים משותפים, מתגבשת השפה התרבותית. ההשפעה פועלת גם בכיוון ההפוך – כשהתרבות דינמית, החברה מתחזקת. אני מאחלת לנו כקיבוץ לדעת למנף את חיי החברה והתרבות ושנרחיב את העשייה המשותפת".

אילנה נענית לרוח הטובה הנושבת מהנשים הצעירות. היא נזכרת שבחג החנוכה בשנת 1985 שכחו לכבות את נרות החנוכייה המרכזית וחדר האוכל נשרף. "תוך זמן קצר הגיעו כולם להושיט יד, לנקות ולארגן את המקום. זה דבר שמאד מאפיין את גונן. בכל מצב ועניין כולם עוטפים ומתגייסים לעזרה, ואף פעם לא נשארים לבד.מבחינה חברתית יש בגונן אנרגיה חיובית, שגורמת לכל מי שבא להרגיש מיד בבית.אולי זאת האווירה שמאפשרת את התאוששות הקיבוץ בשנים האחרונות; אני שמחה לראות את שכונת ההרחבה גדלה ואת צוות חזות היישוב שפועל ללא לאות. הוקמה גינה קהילתית שמהווה אבן שואבת למשפחות ולצעירים ונערכים בה כינוסים ואירועים משמחים. אני מקווהשיתרחב משקל הצעירים ושעתיד המקום שעלה על הקרקע לפני 70 שנה ימשיך להיות בטוח ויציב".