תעשי לי ילד

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

  

בשנת 2020 נולדו בישראל 63 תינוקות בהליך פונדקאות. הרפורמה החדשה בתחום, שאישרה החל מינואר אשתקד לכל אדם בישראל גישה שווה לתהליך (כלומר גם לגברים יחידניים ולזוגות חד-מיניים) צפויה להגביר את כמות הבקשות להליכים כאלו בישראל.

הסדרה 'גוף שלישי' ששודרה בקשת 12 ותמשיך – לאחר הבאזז – לעונה שנייה, גרמה לכל המדינה לדוש בְּעניין מחודש בנושא, ולא בכדי. לפרוצדורת הפונדקאות יש אספקטים שונים ומרתקים. שאלות של מוסר, חוק, שיוויון, כלכלה ועוד מתערבבות זו בזו. רציונל פוגש רגש ומעל להכל, אולי, עולות תחושות פליאה והשתאות בנוגע לפונדקאית עצמה – זו שמככבת בהצגה בתפקיד הרחם.

זהו נושא ענק ומסקרן שבלתי ניתן להקפה ולמיצוי בכתבה אחת, אבל שתי נשים מקיבוצי המועצה, שהיו פונדקאיות, שופכות קצת אור על חלקן הבלתי ייאמן בו. והאם יש משמעות לכך כשכשאת עוברת את המסע האינטנסיבי והייחודי הזה, רחוק מהמוניטור אבל קרוב לשביל הגישה לביתך, צופות בך עוד שפע זוגות עיניים, פרט לאלו של הרופאים ושל הזוג שעבורו תלדי את הילד?   

לא הייתי אוכלת בשר

הליך פונדקאות, על פי חוק ההסכמים לנשיאת עוברים מ-1996, מאפשר התקשרות בהסכם בין הורים מיועדים לבין אם שהיא מעין "צד שלישי", המסכימה להתעבר בדרך של השתלת ביצית מופרית ולשאת את ההריון עבור ההורים לעתיד (שלאחד מהם חייב להיות קשר גנטי ליילוד). זאת בידיעה ברורה שתעביר את הרך הנולד להוריו המיועדים מיד לאחר הלידה. במילים אחרות, קריאות ה"קולוללווווווו!" אינן עבורה, ובה בעת – לא היו מתאפשרות בלעדיה.

רעות רז, בת 40 מנאות מרדכי, הגיעה לפונדקאות דרך רוני בית הלוי מקיבוץ דן, שהייתה פונדקאית ב-2011 ומרצה בנושא. רז, אז סטודנטית רווקה בת 26 בתל-חי, פגשה את בית הלוי במסגרת חוג, הקשיבה לסיפורה ונדלקה מיד. "נפעמתי, פשוט ידעתי שזה משהו שאעשה", היא אומרת. לרז שני ילדים, כיום בני 8 ו-9.5, והיא רכזת התרבות והקליטה בנאות ומנהלת את ענף התעמלות המכשירים בגליל העליון מטעם עמותת הספורט של המועצה. "הרעיון הזה ממש נשאר לי בגוף ולפני כמעט חמש שנים, כשסיימתי את התואר והייתי בזוגיות ואם לשניים, הבנתי שזה העיתוי הנכון", היא מסבירה. היא ובעלה דאז (השניים נפרדו, ע"ט) חברו לעמותה ודרכה הגיעו לזוג מהמרכז והחליטו לצאת איתם לדרך. "עשינו את כל הבדיקות והאישורים וקיבלנו אישור ממשרד הבריאות, ואז התחיל תהליך שלם. אני הגעתי לזה ממקום אישי וערכי שלי. ממש היה קשה לי לחשוב על משפחה שרוצה ילד ולא יכולה, והייתי עושה את זה גם בחינם".

את מתארת את הזוג כ"מקסים", אבל לא הרתיע אותך שהם גרים במרכז הארץ? אתם גרים בגליל העליון ויש המון בדיקות ופרוצדורות. זה לא מספיק מורכב גם כך?

"החלטנו שבדיקות מסוימות שהיו חשובות להם ייערכו אצל רופאים ספציפיים במרכז, אבל הדברים השגרתיים יהיו קרובים אלי הביתה. הם התחשבו, כי עוד לא היו להם ילדים והייתה להם יותר פניות. כשנכנסתי לזה לקחתי בחשבון שאני מוסיפה עוד עבודה ושאצטרך לפנות זמן. משרד הבריאות דורש עריכת חוזה בין הפונדקאית להורים המיועדים, ומעבר לכך (כלומר לסעיפים המובנים בחוזה, ע"ט) זה מה שכל אחד מאיתנו מחליט בתוך החוויה הזאת. אני ביקשתי דולה, הסכמנו מראש על לידה ב'זיו'. אני צמחונית ולא הייתי מוכנה, בתיאוריה, להתחיל לאכול בשר בהיריון והם ידעו את זה. הייתה הסכמה בטוב. כל אחד מאיתנו הבין איפה המקום שלו. המאמץ היה הדדי. הקשר היה מאוד טוב – מאפס היכרות למקומות הכי רגישים, שמחים וכואבים לפעמים, כך שהדברים הלוגיסטיים והפיזיים היו פחות משמעותיים מאלו הרגשיים".

למשל?

"כשהלכנו לסיור ב'זיו' לפני הלידה, באנו כשלישייה והשאר הגיעו בזוגות, ומסתכלים על זה בעין אחרת. האם הביולוגית מאוד חוותה את זה. הרי לא היא זאת שבהיריון וזה קשה ומשאיר חוויה ומטען שצריך לעבד אותו אחר כך כי זה יכול לגרום לכעס או ריחוק בינינו. צריך לדבר על זה, כי זה נוגע לשתינו".

אבל האם תמיכה והכלה של האם המיועדת זאת העבודה שלך? את כבר אם לשניים ובלחץ של החיים, זה לא מוסיף עוד המון עומס להליך כזה מורכב ועדין מנטלית?

"לי הייתה חשובה הדרך לא פחות מהתוצאה. זאת מעין זוגיות של שנתיים עם הזוג שאיתו יצאנו לדרך, וזאת חתיכת דרך. האמנתי שהעובר הזה צריך להגיע לעולם באנרגיות ובהתכווננות מסוימות. אני בן אדם כזה והיה לי חשוב שתהיה אווירה טובה וממש עבדתי בזה".

מה אמרת לילדים שלך, כשהבטן התחילה לצאת?

"תיווכנו להם את זה שאנחנו שומרים על התינוקת ונביא אותה בחזרה להורים שלה ברגע שאלד. יש ספר מקסים שנקרא 'עוגות ותינוקות' ובו משווים את התינוק שבבטן לעוגה. התנור של השכנה התקלקל והיא לוקחת את העוגה לתנור של האמא".

במה ההיריון עצמו שונה?

(צוחקת) "בהכל. הייתי כל כך מכוונת מטרה, שכל תא בגוף הבין שזה לא ההיריון שלי ושזה משהו אחר. היה מדהים לגלות איך הגוף דייק את זה. כשנכנסתי להיריון ישר ידעתי, אבל המוח עשה כזה ניתוק שעד חודש חמישי לא הרגשתי שאני בהיריון. הבטן גדלה, אבל את לא מדברת לעובר, לא קוראת לילדים לבוא להרגיש אותו זז, גם כדי לא להיקשר – והגוף מבין את זה. זאת הקבלה קשה, אבל זה כמו בייביסיטר. את יודעת שבסוף היום את תיפרדי מהילדים החמודים האלו והמוח כל כך מבין את זה, שאין חיבור רגשי לעובר".

זאת לא 'עוד אחות'

זה נשמע קשוח, אבל רז לא היחידה שנקטה בטקטיקה הזאת כדי לצלוח את המשימה. "הרבה מאוד פונדקאיות חשו ככה גם ולכן הרבה פעמים הלידות ארוכות, כי אין את החיבור הרגשי לעובר", היא מסבירה. רן שלמוני, נשואה לניצן ואם לשלושה מלהבות הבשן, יודעת היטב על מה מדובר. לשלמוני תאומים בני 11 וילד בן 7, היא רכזת הרווחה והבריאות של גונן (בו נולדה), מעסה ומטפלת בדיקור סיני ורפלקסולוגיה. "בעלי ואני עברנו טיפולי פוריות במשך ארבע שנים ובמרכזי הבריאות של 'אסותא' נחשפתי לפונדקאות, והתחיל להתגבש אצלי הרעיון שאם אהפוך לאמא יש בי את היכולת לעשות את זה", היא מספרת.  

כשהתאומים היו בני שנה וחצי, היא נכנסה להיריון הפונקאות. "יש חצי שנה של הכנות ומיונים, כולל מבדקים פסיכולוגיים. בעלי תמך מאוד מהרגע שהתחלתי לגלגל את הרעיון", היא אומרת. הזוג לו סייעה הוא מקיבוץ כפר החורש והסיפור המרגש הובא גם בכתבת הטלוויזיה 'תשעה חודשים וילד', ששודרה ברשת 13, בשל ייחודו. במהלך הריונה של שלמוני נאלצה האם המיועדת, עדי קרן, שעברה קודם לכן השתלת ריאה, לעבור גם השתלת כליה. בזמן ששלמוני נשאה ברחמה את בועז, תרם יער, בעלה של עדי, כליה עבור אשתו.

בני הזוג שלמוני גרו אז בעמיר. "היה בינינו לבין יער ועדי חיבור מיידי. היינו באותו ראש מהפגישה הראשונה", רן אומרת. ועם זאת, נשמרו גבולות ברורים. "ההיריון היה זורם ונעים וקל, אבל כל מה שראיתי בקצה זה את אמא שלו. כלומר שאני עוזרת לאישה אחרת להפוך לאם ואני בעצם הדרך, והתינוק הזה הוא לא שלי".

איך מפנימים את הידיעה הזאת? זה נשמע רציונלי באופן כמעט מצמרר.

"זה נעשה עם הרבה מודעות וידעתי שיש לו אמא מקסימה שמחכה לו. אני מאוד רציונלית ולמזלי גם עדי הייתה מאוד פרקטית. שתינו הבנו שאנחנו צריכות את החופש שלנו בתוך התהליך והיינו צמד למופת מהבחינה הזאת".

רעות רז מוסיפה ש"אני יכולה לדבר רק בשם עצמי, אבל אני חושבת שחשוב שכל אחד יידע את הגבולות שלו כי זה מה ששומר עלינו בעולם הזה, גם בעבודה ובזוגיות ובטח במקומות כל כך רגישים כמו פונדקאות. בגלל שלא הרגשתי מחוברת להיריון וכן היה חשוב לי להתקרב אליו ושתהיה תקשורת של ההורים עם העוברית, ביקשתי מהם שישלחו לי הקלטות שלהם מדברים ואשמיע לה אותן. הבת שלי קראה לכרמל (הילדה שנולדה מהליך הפונדקאות, ע"ט) 'בת דודה'. זאת המילה שהיא הצליחה למצוא כדי להבין שזאת לא עוד אחות".

ריחפתי על ענן

בקיבוצים, כידוע, גם המסעות האינטימיים ביותר מוצאים את דרכם ליישומון ה"מקומי". בטח כשמדובר בעניין כה פיזי כהיריון. הקהילה עשויה לתמוך ולהרעיף הרבה אהבה ונתינה על האמהות לעתיד, אבל איך זה עובד כשמדובר בפונדקאות?

"הפעם הראשונה שיוצאים עם זה בקול רם הכי מביכה", אומרת רז. "כולם רוצים לשאול המון שאלות ולא בהכרח נוח להם. לקח לי קצת זמן להתרגל לסטטוס הזה".

אבל עשית מעשה חסד עצום. את באה ממקום של כוח ונתינה.

"אני גאה בזה, אבל זה עדיין מביך כי אני אדם מופנם ומדובר במשהו שאי אפשר להסתיר. כשכולם ידעו, היה לי יותר קל והיו אנשים אמיצים שבאו והתעניינו". מה שעזר לה לחזק את שריר הביישנות היה הצורך לתקשר את העניין מול הצוותים של גני ילדיה, כדי "שזה לא יהיה סוד ושהם יוכלו לדבר על זה עם מי וכמה שהם רוצים. גם היה חשוב שהמטפלות יתווכו את זה כמו שצריך לשאר הילדים. הבן שלי רק התחיל לדבר אז".

רן שלמוני דווקא לא התקשתה להתמודד עם הברכות על השבילים. "כשאמרו 'מזל טוב', אמרתי 'תודה רבה, אני אמסור לאימא'. קיבלתי מלא פרגונים מהמשפחה והסביבה, לא היה קושי מול הקהילה. היו הרבה מבוגרים שלא הבינו מה זה והייתי קצת בצד הטכני של להסביר. גם גידלתי אז את התאומים שלי בחינוך ביתי, אבל זה היה קלי קלות. הילדים שלי היו ממש קטנים ולא כל כך הבינו. שבועיים לפני הלידה אחד מהם שאל למה יש לי בטן כזאת גדולה ואמרתי לו שלא ידאג, זה עוד מעט יעבור".

אתן בטח מהנשים האלו שאוהבות להיות בהיריון.

רז: "באופן כללי אני הכי אוהבת את עצמי בהיריון. אין לי בחילות ואת הג'יפה. עבדתי כרגיל והמשכתי בחיים. נכון שבסוף היה כבד והגעתי לשבוע 41 עם הלשון בחוץ, אני לא אומרת שהכל היה ורוד. הרגשתי שאני סוחבת משקל גדול על הכתפיים ורציתי כבר לשחרר את כל העומס הרגשי והמתח. זאת אחריות נורא נורא גדולה שאת לוקחת בצורה מודעת, כי הם יהיו ההורים שלה בסוף ויתמודדו עם ההשלכות של ההיריון והלידה, ואת זה הרגשתי הכי לקראת הסוף. אבל לקחתי את זה בפרופורציות".

איך זה ללדת תינוק של אישה אחרת? כזה ששילמו לך עבור הלידה שלו?

שלמוני: "ילדתי בניתוח קיסרי את כל הילדים שלי. היריון ולידה כאלו הם טכניים ממש. הייתה שמחה שהכול נגמר ועבר על הצד הטוב ביותר. אני חזרתי הביתה והם קיבלו ילד מתוק להתחיל לגדל אותו. כשנכנסתי לתהליך שאלו ממה אני חוששת ואמרתי שמהדאון של אחרי הלידה. וזה פשוט לא היה. חודשיים אחר כך ריחפתי על ענן בתחושה נהדרת. קיבלתי המון אהבה, הערכה ופידבק".

רעות, דיברת הרבה על כניסה ל"סטייט אוף מיינד" שונה בהיריון הזה, על ההכרה בתפקידך ועל הצד הפיננסי של העניין – שבעיקר ממחיש שנעשתה פה עסקה ברורה. כל המערכת הזאת של איזונים ובלמים שהפעלת במהלך ההיריון הוכיחה את עצמה?

"לגמרי (צוחקת). רק רציתי שזה ייגמר וייקחו אותה וייתנו לי לישון. הייתה התרגשות גדולה ושמחה גדולה לראות אותם עם כרמל והקלה ושמחה שאוכל לחזור ולהתפנות לבית שלי. הייתה לי התאוששות ממש לא פשוטה מהלידה. הלידה עצמה הייתה מצוינת אבל בסוף כן היה משהו ונזקקתי לשנה של שיקום – שזה מטורף ותפס אותי לא מוכנה. הייתי צריכה להתרכז רגע בעצמי ולהחזיר כוחות, כך שלהוציא אותה ממני ולהעביר הלאה היה משחרר".

קלוז'ר במועדון לחבר

מתבקש כמובן לברר איך הייתה החזרה הביתה. רז אומרת ש"היחס של הקהילה חימם מאוד את הלב, אבל הייתי ביישנית, אז אנשים לא ידעו כמה פצועה הייתי וכמה היה קשה לי אחר כך. מה שכן – קיבלתי חופשת לידה על פי חוק, בנוסף לאם הביולוגית".

חצי שנה אחרי הלידה העברת הרצאה לחברי ותושבי הקיבוץ על התהליך. אמרת שאת ביישנית. אז למה עשית את זה?

"זה עזר לסגור את המעגל והרגשתי שזה היה נחוץ. מבחינת משרד הבריאות אין פרוטוקול של סגירת מעגל. בסופו של דבר, הקהילה קיבלה את זה יפה וזה פתח מולי אנשים במקומות שאחרת בחיים לא היו מתאפשרים, זה נגע להם במקומות הכי רגישים של אמפתיה. שיתפו אותי למשל בחוויות לידה אישיות".

רעות, אמרת שלדעתך ההיריונות שלנו הם שמעצבים את התפיסה האישית שלנו כנשים, ושהם יהיו הזיכרונות החזקים שלנו כל החיים. אז מה הולך איתכן מהחוויה ההיא גם היום?

"זה מאוד גרם לי לחשוב יצירתי והוציא ממני דברים טובים רבים. לא הייתי מוותרת על החוויה הזאת, עם מיליון סימני קריאה. היא מדהימה ויש רק מה ללמוד ממנה".

שלמוני: "המקום המדהים של הנתינה והדוגמה שאני מהווה לילדים שלי. רק כשתהליך כזה גדול מסתיים באמת בטוב, אתה יכול להכיל אותו וזה בזכות הנתינה הגדולה הזאת. אני לא בטוחה שזה שינה אותי, אני במקום של נתינה כל חיי".

רן, בסוף הסרט רואים איך את נפגשת עם בועז, הילד שעזרת להביא לעולם, והוא לגמרי יודע מה היה תפקידך בכוח. סיפרת גם שעדי, שהייתה לא בריאה, נפטרה, למרבה הצער. אתם בקשר היום?

"אנחנו בקשר קליל מאוד. כל אחד חי את חייו, ביומולדת או בחגים יש הודעת טקסט קלילה".

רז: "אנחנו נפגשים פעם בשנה עם כרמל ומשפחתה, ביום ההולדת שלה. היא יודעת שהיא יצאה מהבטן שלי, אבל אני מאמינה שרק כשתהיה גדולה היא תבין. ההורים שלה מאוד פתוחים לגבי זה. יש קשר, אבל הוא רחוק".