אחרי האקשן והפאן ששררו בקיבוץ בתקופת הסגרים (הגבלת תנועה עד ל-1,000 מטר מהבית, אבל מי זוכר?), הסביבה שלי הפכה שוממת לחלוטין ורק חיפשתי אחר דרך להימלט ממנה. כך גיליתי שמדי יום מתקיימים בפאבים באזור ג'אם סשנים; ברגע ההוא נגלתה לעיניי תכלית חיי האמתית – לנסות את כולם: את הקרפיון (יום ראשון), הדארמה (שני), הטנג'רין (שלישי), הפטרייה (רביעי), משגב עם (חמישי, אחת לשבועיים), וכפר הנשיא (גם כן בראשון, אבל עוד לא יצא לי). סוף סוף, פתאום, נראה העתיד מעט מבטיח.
לג'אם הראשון שלי, שהיה בדארמה, גייסתי חברה. הקסם והאווירה הטובה התחילו כבר כשישבנו בחוץ, אבל הם רק התעצמו כשנכנסו פנימה והתיישבנו ליד הבמה. זמרת מהממת התחילה לשיר את 'שדות' של נרקיס, ואחריה, בצרורות, עלו תותחים נוספים שניגנו ושרו כמו שעושה לאוזן נעים. מהר מאד הרגשנו את אותה תחושת התעלות שזורמת בגוף בהופעות חיות, בילינו שם עד אחת או שתיים בלילה, שרנו ורקדנו את כל השירים, וכשעזבנו, הייתי מאושרת. התחביב החדש שלי התחיל לקרום עור וגידים וגם התחיל ממש למצוא חן בעיניי – הוא יפתח בפניי, כבר ידעתי, עולם חדש ומופלא, שממש בא לי לחקור.
בדיעבד, כשיצאנו משם וכשקצת חשבתי על כך, עלה בדעתי שהתחביב החדש הזה התגלה לי לגמרי במקרה, והיה ברור לי מהרגע הראשון שזאת בעיה חמורה מאד. כי הג'אמים המקומיים והמוזיקאים המקומיים – על אחת כמה וכמה כשהם כל כך מוכשרים – ראויים להיות חשופים וידועים לכל, לפחות כמו מסעדת כביש 90, מרכז קלור או מלון גליליון.
ככה מנפצים מיתוס
למרבה המזל גם תום שוחט (28), יותם שחר (32), איתמר רם (25), גל פרץ (29) ובן גולן (28) הרגישו כמוני בדיוק, ובדיוק לשם כך יזמו את 'פטיפון', פרויקט שמאגד תחתיו אמנים גליליים, מנגיש להם אולפן הקלטות, מייצר עבורם קליפיים אקוסטים יפהפיים (אותם הם מצלמים ב'חומוס נגה' ומפיצים ברשתות חברתיות), מסייע בקישור בין אמנים, מאתר הזדמנויות להופיע ובמות מקומיות קטנות, מספק ייעוץ ובעצם – מהווה סוג של בית מקצועי ורוחני, במטרה לגבש כאן קהילה וקהל של מוזיקאים מקומיים.
"ההשראה לרעיון הייתה Tiny Desk (סרטוני יוטיוב אקוסטיים שנעשים עם אמנים ויוצרים שונים – ג"ג), רציתי לעשות משהו דומה", מסביר מייסד המיזם, תום שוחט, תסריטאי ובמאי; "הרעיון ישב לי בראש שנה שלמה, ולא התקדמתי איתו עד שאכלתי בחומוס נגה והבנתי שחייבים לעשות במקום הזה משהו. אני לא מהצפון במקור, עברתי לכאן כדי ללמוד אדריכלות, אבל הפסקתי, הרגשתי שהאקדמיה זה לא בשבילי, אז עזבתי והתחלתי להתעסק בווידאו, והיום אני מפיק וכותב תוכן לסרטונים. ככה גם הגעתי לרעיון של 'פטיפון'. המטרה ב'פטיפון' היא לפתח פרויקט כזה שיפתח גם את הצפון, כרגע במוזיקה ובתרבות ובעתיד גם בתחומים ובנושאים אחרים. חיפשתי אנשים שיהיו איתי בזה, ובהתחלה זה היה מורכב. עברתי כמה צוותים עד שהגעתי לצוות הנוכחי, שהוא חזק ועובד טוב, מגובש ומקצועי. הצלחנו ואנחנו מצליחים להתגבר על הכול".
אבל איך הגעתם למצב שזורמים אתכם? איך הצלחתם לקבל במה?
"אולי כי אנחנו יפים?", מתלוצץ בן גולן, חבר צוות נוסף וגם זמר, מפיק מוזיקלי ובעל אולפן הקלטות; "נקודה ראשונה, אנחנו חמישה אנשים, וביחד אנחנו כוח מאד גדול. אנחנו עושים בהתנדבות, מתוך הבנה ואינטרס משותף, נותנים מעל ומעבר כדי שזה יצליח. נקודה שנייה, הרבה מהאמנים שמשתתפים ב'פטיפון' עבדו איתי בלי קשר – הם לקוחות שלי (ב'סטודיו גולן'. ג"ג). כשהם סיימו להקליט, הצעתי להם להצטרף לפרויקט. מי יגיד לא על קליפ בחינם, על קאבר אקוסטי? אנחנו יחסית בהתחלה, חצי שנה. הדברים עדיין לא בשיא. אנשים עדיין לא מחפשים הופעות של 'פטיפון'. אבל בפועל, אנחנו עושים פגישות עם מקומות שגם בלי קשר אלינו חיפשו לארח אמנים ומוזיקה אצלם, כדי להנעים את הזמן לאורחים. שמנו לב שכשאנחנו מספרים על עצמנו, כשאנחנו אומרים שהפרויקט הוא בהתנדבות מלאה, כדי לתת במה ולהרים את המוזיקה בצפון, זה תופס את האוזן. אנחנו לא באים למכור לאף אחד כלום, באים נטו משליחות. ברגע ששומעים את זה, אוטומטית מתייחסים אחרת".
אתם עובדים גם עם אמנים בסגנונות פחות מיינסטרימים?
"לגמרי. הייתה לנו מוזיקה קלאסית, אנגלית, עברית, עד למוזיקה אתנית עם קמנצ'ה )כלי הקשת הנפוץ באזור איראן, אזרבייג'ן וטורקיה, ג"ג), מוזיקה מהמקרא. יש הרבה סגנונות. גם אם יש להקת פאנק – למה לא? יכול להיות מעניין, אבל כל הקטע הוא לשמור על הווייב האקוסטי. בסוף, המטרה היא לתת במה למוזיקאים ואמנים מהצפון, אבל גם לעורר מודעות ולהרים את תרבות המוזיקה באזור. 'פטיפון' עושים את זה דרך המדיה החברתית ודרך הופעות, שיהיו לפחות אחת לחודש. הסאבטקסט של הפרויקט הוא לנפץ את המיתוס שבשביל לעשות מוזיקה צריך לעבור למרכז".
איזה חמוד, נקרע לו המיתר
כל מה שבן מספר מדהים אותי, כי זה ההיפך הגמור למה שהתרגלתי לשמוע. כבר הספקתי להכיר כמה אנשים שעברו עם המוזיקה שלהם למרכז, כי התייאשו. אבל בינתיים, חברה מזמינה אותי להופעה של להקה מקומית, 'יובל מלכה והנסיכים' בפאב הפטרייה. על החבר'ה האלה יצא לי לשמוע די הרבה לאחרונה. הם מוכרים באזור. הסולן, יובל מלכה, משאר יישוב במקור. רק שבדרך להופעה אני נזכרת פתאום ש'פטיפון' העלו סרטון של הלהקה, ואני תוהה מיד – אם הם באמת מוכרים, בשביל מה הם צריכים בכלל את 'פטיפון'?
"אני לא מחפש רק פרסום", עונה לי יובל, "אני חושב שמה שהם עושים הוא חשוב. רציתי להיות נדבך במה שהם מביאים. ראיתי את הסרטונים שלהם, וטכנית ומקצועית הם ברמה מאד גבוהה. לדעתי הם צריכים לעבוד עם כל מוזיקאי ויוצר בצפון, וכל תעשיית המוזיקה בארץ צריכה לדעת שיש כאן יצירה וסצנה מוזיקלית. יש מקומות ופאבים להופיע בהם, אולפני הקלטות. המון אמנים היגרו לצפון, שזו עוד נקודת ציון. אלון עדר חי פה המון זמן, מאיה איזקוביץ גרה בלהבות, גבע אלון ברמת הגולן, יקיר בן טוב, שהוא המפיק של טונה, גר בחולתה ומשיק לנו את האלבום עכשיו".
מעניין מה האינטרס שלהם לעבור לצפון.
"עצם העובדה שזה קורה כבר אומר שיש פה משהו, ויותר מזה, שלא צריך להיות במאה אחוז במרכז בשביל להיות חלק מעשייה מוזיקלית. בסוף, שעתיים וחצי נסיעה למרכז נהיה זניח לעומת מה שמקבלים בצפון. הפרויקט הזה (יובל מלכה והנסיכים, ג"ג) עבר הרבה גלגולים. עברתי למרכז וניסיתי שיצליח שם. ניגנתי עם שמות גדולים – 'הדורבנים', ירמי קלפן, אפרים שמיר, גל דה פז, 'פול טראנק', איתם גם עשינו שיתוף פעולה. אבל בסוף, יש הבדל בקהל. כאן מאד אותנטיים ואמתיים, ואם אוהבים אותך, יאהבו מכל הלב. יש חן וסלחנות למשהו שהוא לא מעוצב מושלם. בתל אביב מחפשים את השוני וההיפסטריות. זה בסדר, אבל עם זה מגיעה ביקורתיות כשאתה לא מביא משהו כזה. כבר קרה שחיכו שיקרע לי המיתר באמצע הופעה, ורק חיכו לראות איך אגיב. תוך כדי שהחלפתי את המיתר על הבמה מחאו לי כפיים ואמרו – איזה חמוד, נקרע לו המיתר, בואו נרים לו. פחות אהבתי. אז חזרתי לצפון והבנתי שנכון לי יותר לעשות מוזיקה בפריפריה. פה גדלתי, וכאן המשפחה והתמיכה שלי. הייתי מגיע לפטרייה כשהייתי בן 15, למדתי לנגן על הבמה שם. היום אני מופיע שם עם הלהקה, וזו באמת סגירת מעגל".
כחלק מאותו חזון, מלכה הוא גם האיש שמנהל את הג'אם של הבמה הפתוחה בדארמה; במקביל הוא גם מנהל חנות לכלי נגינה וציוד הגברה. "בנוסף הייתי מנחה הרכבים בקלור", הוא מספר. "חבר'ה שהנחיתי מגיעים לג'אם בדארמה, וממשיכים עם המוזיקה. רואים על הבמה חיבור בין מוזיקאים מקצועיים למתחילים. נוצרת קהילה חמה, והקהל נותן לכולם אהבה וזה מרגש. אין את זה במרכז. אני לא יודע אם 'פטיפון' יצליחו, אבל יודע שהצפון הוא מקום ליזמים. הם עושים ומייצרים תנועה, וזה חלק מעוד גל של סצנה שקורית פה. יש כל יום ג'אם בפאב אחר. יש גם קבוצות וואטסאפ של מוזיקאים בצפון, ומוזיקאים שעורכים בבתים שלהם ג'אמים אחת לשבוע, ומזמינים אליהם. כל זה ביחד מביא את הדיבור על מוזיקאים וסצנה של מוזיקה בצפון".
גם אם הייתם נהיים 'פול טראנק' לא הייתם עוברים למרכז?
"מצחיק שאת מזכירה אותם, כי אף אחד מפול טראנק לא גר במרכז. הם מגוש משגב ואחד מהם גר בדרום. הלהקה מפוזרת ברחבי ארץ. אני גם חושב שזה לא משהו שאעשה, גם במחיר ההכרה הארצית שאני כל כך רוצה. ההכרה הזו היא נדבך ותוצר של העשייה. אנחנו רוצים להיות מוכרים, אבל בתנאים שאנחנו קבענו לעצמנו, שזה להיות בצפון, לעשות מוזיקה שמחוברים אליה. התקרקעתי במטרה להישאר. בסוף אני ועוד כמה חבר'ה מרגישים שאנחנו בשליחות מוזיקלית של הצפון. חברי 'פטיפון' חלק מהם. אני רוצה להיות חלק מהאנשים שמביאים את הבשורה".
כשיפית מהקפה עלתה על הבמה
אבל לפרויקט כמו 'פטיפון' דרושים לא רק מוזיקאים, אלא גם בית שייתן להם במה. במקרה שלהם, מצאו אותו החבר'ה ב'קפה נמרוד'.
"אני פניתי אליהם", מספרת יפית רג'ואן, מנהלת 'קפה נמרוד' שבמתחם האגמון מרקט, "שמעתי על 'פטיפון', והייתי חייבת להביא אותם אליי למסעדה. יצרתי קשר עם תום ואמרתי לו שאנחנו חייבים להיפגש. רציתי שמישהו יתפעל אצלי ליין כל יום חמישי במסעדה, כי לא רציתי להתעסק בזה מעבר לפרסום האירועים, אז קבענו שהם לוקחים את זה עליהם. עכשיו, בכל ערב חמישי יש הופעה של אמן בהפקת 'פטיפון', והכל בתשלום לאמן שמופיע, כמובן. יש לי במה מחוץ למסעדה, כך שיש אופציה גם לשבת לאכול בפנים וגם לראות את ההופעה בחוץ. אני אוהבת להביא הגברה טובה עבור האמן שמגיע, לתת לו כבוד, שלא יהיו ילדים שיפריעו באמצע. לכן גם יש שולחנות בפנים בזמן ההופעה. פעם אפילו עליתי לשיר עם אחד האמנים".
גם במקרה של יפית, אם תהיתם, מדובר לא רק בשירות, אלא גם באידאולוגיה. "אני עושה את זה יותר בשביל האמן, פחות כדי להשיג קהל חדש. המטרה היחידה היא אולי שיהיו יותר צעירים במקום, אבל מה שבא עם ההופעות זה יופי. מוזיקה זה אחד הדברים החשובים שיש. אני גם לא לוקחת תשלום מהקהל על הופעות. 'פטיפון' עושים הכול באהבה, וגם נותנים הכוונה נהדרת לאמנים עצמם, שצריכים אותה. אני עצמי עסקתי במוזיקה, וכשגרתי בתל אביב ראיתי שיש פחות דברים כאלה. ארגנתי אירועים וחיברתי בין אמנים למקומות כתחביב. במרכז צריך להילחם בשיניים כדי להופיע, בעיקר בתשלום. בכל עסק שלי הקמתי במה פיזית במקום לאמנים המקומיים. למדתי שכאן באזור, הקהל הכי חשוב הם המקומיים. אם באה תיירות זה מצוין, אבל אלו שגרים באזור הם גם אלו שיחזרו". וכמי שהייתה חלק מהסצנה המוזיקלית בתל אביב, חשוב לרג'ואן לקחת חלק בקידום ההופעות והמוזיקה בצפון. "חייבים לעורר את האזור הזה, כי הוא רדום ממש. צריך גם עזרה של אנשים מקומיים בהפצה. צריך לטפטף ושיראו כל הזמן. אני רואה בעיניים שלי שאנשים צמאים למוזיקה ולהופעות".
תזמינו כרטיס
לאורך הכנת הכתבה, אני מופתעת לגלות ש'פטיפון' הם למעשה חלק ממגמה רחבה בהרבה, שמתפשטת לא רק באזור עמק החולה כי אם גם בראש פינה, משגב עם ואזורים נוספים. יזמויות כמו 'פטיפון' לא נולדות, מן הסתם, בערים מרכזיות או מטרופולין כמו תל אביב. משהו באופי ובדי.אן.איי הצפוני מעודד צמיחה והתפתחות של אידאולוגיות ופרויקטים כאלה, גם פרויקטים שאינם מוזיקליים. אין לי ספק שפועלים כאן באזור ומתחת לרדאר לא רק אמנים ראויים נוספים, אלא גם יוצרים ומפיקים רבים, שאני מקווה מאד שנזכה לשמוע עליהם ומהם, ולראות בהצלחתם. אז כשאתם חושבים לצאת לבילוי, או ללכת לראות הופעה, קחו בחשבון דווקא את החבר'ה המקומיים האלה; הזמינו מקום, לכו לשמוע אותם, פרגנו להם – הרווח, מבטיחה לכם, יהיה כולו שלכם.
פורסם לראשונה בגיליון 248 מיום 20.10.2021
