קוראים וקוראות יקרים, שמח להיות זה המבשר לכם שאין עוד צורך לצאת לעבודה. תם עידן העבדות. קחו את הניסיון שצברתם, את התעודות, את המיומנות, את כלי העבודה שרכשתם, הכניסו הכול למכונית, סעו למזבלה הסמוכה ליישוב בו אתם גרים והשליכו את חייכם הקודמים לזבל. למעשה, אתם יכולים להשאיר שם גם את המכונית. בעוד כשבוע-שבועיים תוכלו להחליף את הגרוטאה בג'יפ חדש ומפואר עם כל התוספות. חודש נוסף, וכבר תוכלו לעשות טרייד-אין על מסוק.
כיצד נפל בחלקי להיות זה המבשר את הבשורות המשמחות שישנו את חייכם לנצח? התשובה פשוטה – פייסבוק. בכל פעם שאני נכנס לשם תוקפות אותי אישית עשרות פניות עם השאלות הבאות: נמאס לך לעבוד? רוצה להרוויח בקלות מבלי לקום מהכורסא? רוצה להרוויח מבלי להשקיע שקל? רוצה לנסוע עם המשפחה לחו"ל עשרים פעמים בשנה? אם התשובה לכל השאלות היא כן (קיצרתי את הרשימה), עליך לכתוב בתגובות 'אני', ויחזרו אליך עם שקים של כסף וזהב. את החלק של "יחזרו אליך עם שקים של כסף וזהב" הוספתי אני, אבל זו בגדול רוח הדברים.
עכשיו, תגידו לי אתם: מי האידיוט שלא יקבל מיד הצעה כזו ויקליד "אני"? אני. מדוע בחרתי לוותר על הצעה כה נדיבה ולהמשיך לחיות חיים כלכליים הדורשים הצבת סדרי עדיפויות? התשובה היא שאני נוטה להקשיב לאנשים חכמים ומנוסים ממני. אחד כזה אהוב במיוחד הוא מאיר אריאל ז"ל, שסיפק לנו את 'שיר הקומבינה'. מקווה שמילותיו יצליחו להסביר את בחירתי המוזרה:
"כרבים וטובים לפני שניסו לעקוף
את העונש הזה של בזיעת אפך
עשיתי צחוק מעצמי, התחפשתי לקוף
לא רציתי להתאמץ מדי לעיניך
ביקשתי לחיות את חיי כבדרך אגב
תוך כדי התנועה בשטף הזרם
לקלוט ולפלוט אם אפשר בלי לתפוס את הגב
להירדם בפרדס – להתעורר בכרם
לא הצליח לי נו מה כאן יש לחדש
עדיין אני באותו המקום מדשדש
אמנם יש מזגן ומזרן גומאוויר בקבינה
אך הראש לא מפסיק לחפש לו את הקומבינה".
הדיון הנוגע לחיפוש אחר דרכים קלות להתעשר מזכיר לי איש יקר בשם בגדדי אותו פגשתי לפני שנים רבות בעיר טבריה. אותו בגדדי, שכבר לא נמצא עמנו, היה מבוגר מאד, גבו כפוף והליכתו אינה קלה עליו. בשנות העשרים המוקדמות שלי, הבחנתי ששיער ראשי הפך מפוזר כמו העצים במדבר. כנצר למשפחה שבמשך דורות רבים הביאה לעולם גברים שקיבלו את שיער ראשם בהשאלה לתקופה שנעה בין עשרים לעשרים וחמש שנה, גמלה בליבי החלטה לזרז את התהליך הבלתי נמנע ולגלח את מה שנותר. חשתי מבוכה להיכנס למספרות האופנתיות שניצבו האחת בסמוך לשנייה ברחוב הראשי של העיר טבריה, ובעוד אני מהסס, שמתי לב שבצדו השני של הרחוב יש משהו שנראה כמו מספרה שנפתחה עם קום המדינה ונותרה ללא שינוי מיום הקמתה. חציתי את הרחוב, פתחתי דלת חורקת ומצאתי את בגדדי מנמנם בפינת החדר. הערתי אותו בעדינות ושאלתי אם יהיה מוכן. התשובה היתה: "סיפרתי את חיילי הצבא הבריטי בתקופת המנדט אז מה זה בשבילי גילוח קטן". משהו בדבריו לא הסתדר לי כרונולוגית, אבל כהיסטוריון למדתי לא להיות קטנוני אחרת אשאר בלי עבר. בגדדי התחיל במלאכתו וכשהרגשתי נוח מספיק שאלתי אותו מדוע הוא ממשיך לעבוד בגילו ובמצבו הפיזי. תשובתו הייתה שההגעה למספרה בכל בוקר משאירה אותו בחיים, ואם יוותר על כך יזמן אליו את סופו. לאחר דקה של שקט הוא נאנח, הצביע על המספרות החדשות והעמוסות שממול, ואמר לי משהו שלימד אותי שיעור בגאווה מקצועית: "אתה רואה, החבר'ה האלה יכולים לעשות את התספורות הכי מתקדמות ומורכבות בעולם, אבל קרחת –רק אני יודע לעשות".
פורסם לראשונה בגיליון 225 מיום 17 באפריל 2019
