אם הייתם שואלים את עודד זמירי מה הופך בעיניו מחנך למחנך טוב, הוא מין הסתם לא היה מתייחס רק למערכי שיעור או תוכניות למידה; אולי היה מדבר על מבט בעיניים, על שיחה טובה באמצע היום, על בנייה של קשר ותחושת שייכות. וכשהוא מדבר על מערכת חינוך שלמה, קשה להתעלם ממה שהוא משדר: כנות, חיבור עמוק למקצוע, אהבה אמיתית לתהליך. הוא לא אומר "אני הולך לנהל בית ספר תיכון" – הוא אומר, "אני הולך לצמוח איתו".
וזה, כנראה, כל ההבדל.
זמירי, בן 35 מעמוקה, נשוי ליערה ואב לשתי בנות, יהפוך ב-1 בספטמבר הקרוב למנהל בית הספר התיכון החדש שמוקם כעת ברמת כורזים – 'שבילי הצפון' (שם זמני) – מיזם חינוכי בו שותפות שלוש רשויות: מועצה אזורית הגליל העליון, המועצה האזורית מבואות החרמון והמועצה המקומית ראש פינה. "זאת ההתנסות הראשונה שלי בחינוך פורמלי על־יסודי, והמזל שלי הוא ההזדמנות שקיבלתי לצמוח ביחד עם בית הספר", אומר מי שעד השנה שימש כמחנך בבית הספר היסודי 'עינת הגליל' בעמיר. היות ומדובר במה שנקרא, "בית ספר צומח", יתווספו שכבות גיל חדשות מדי שנה, והוא עצמו יגדל איתן. "השנה עומדת להיפתח שכבת כיתה ז’ עם שתיים, או כמו שאני מקווה שלוש כיתות, ובכל שנה תתווסף אליה שכבת גיל נוספת. כך שיש לי הזדמנות אמיתית לצמוח פה ביחד עם התלמידים, להכיר עולמות רגשיים חדשים, אתגרי גיל שעוד לא פגשתי מקרוב".
ערכים וציונים
אנשים שפגשו בו במסגרות אחרות, ב'עינת הגליל', למשל, או כמדריך נעורים באיילת השחר, מספרים שעודד מביא איתו "רוח אחרת". אני תוהה מה זה אומר מבחינתו.
“אני חושב שהרוח האחרת היא ההבנה שאין דבר כזה פורמלי ובלתי פורמלי. אין אצלי הפרדה בין הרעיונות האלה. הפורמלי והבלתי פורמלי הן מערכת אחת שנקראת חינוך. הילד שעומד מולנו הוא בן אדם שלם, שעליי להסתכל עליו מכל מיני זוויות. לא רק מבחינת הישגיות, צרכים לימודיים ויכולות אקדמאיות, אלא גם מבחינת יכולות רגשיות וחברתיות, מבחינת היכולת שלו לעמוד באתגרים, מבחינת ערכיות".
עודד תמיד יראה קודם כל את האדם – ורק אחר כך את התלמיד. אבל המבט הזה, לדבריו, איננו רק גישה רגשית כי אם עיקרון חינוכי עמוק."מורה צריך לדעת לייצר סמכות וכבוד מתוך קשר – לא רק מתוקף תפקידו", הוא אומר, "והדבר הזה לא פשוט, הוא לוקח זמן". הוא אינו מתעלם, כמובן, מהממד האקדמי של בית הספר, להיפך. "אנחנו רוצים מצד אחד מערכת פורמלית-אקדמית שתיתן לנו ציונים ותיתן לילדים כלים להצליח בחיים – זאת לחלוטין השאיפה של בית הספר. יש בהחלט חשיבות לתוכניות למידה ומערכי שיעור, מקצועיות וירידה לפרטים". ועם זאת הוא מבקש לא לוותר על השלם; "אנחנו צריכים ללמוד שהישגיות וערכיות יכולים לבוא יחד. זה לא פשוט, זה דורש איזון דק, כי כל אחד מאיתנו רוצה משהו אחר – יש מי ששם דגש על ציונים, יש מי שחשובים לו קודם כל הערכים. יש פה אוכלוסייה גדולה ומגוונת, וצריך למצוא את המכנה המשותף. זאת עבודה לא פשוטה, אבל אם נבנה קשר אמיתי עם הילדים – גם ההישגים האקדמיים יגיעו. אנחנו לא צריכים לבחור בין ערכים לציונים. אפשר – וחייבים – לשלב".
"הילד הוא חלק ממשהו גדול יותר"
הדבר שחשוב לעודד יותר מכל לייצר במרחב החינוכי החדש הוא תחושה של בית. "אחרי כל כך הרבה תהפוכות שהם עברו, מה שחשוב זה לייצר תחושת שייכות לתלמידים ולמורים שנמצאים כאן. חיבור למקום שאנחנו אוהבים. להחזיר אנשים הביתה ולגרום להם להרגיש גאים במקום שבו הם גרים. תחושת השייכות הזאת – קצת כמו שאמרנו קודם – היא למצוא את האיזון הזה, את הקשר. לגרום לילד להרגיש חלק ממשהו גדול יותר, להרגיש שהוא מעורב, שהוא רוצה להיות שם. אלו הדברים שאני שואף להעביר לתוך המרחב הזה". ועודד מבין היטב את חשיבותם של עוגן וחיבור. במהלך השנה וחצי האחרונות, כש'עינת הגליל' נאלץ לסגור את שעריו עקב המלחמה, הוא הקים, בסיוע הורים – ובמקביל לשירות בכיתת הכוננות וביחידת הכבאות ביישובו – מרכז דרומי לבית הספר בראש פינה, תוך הבנה שהתלמידים, על מנת להצליח, על מנת לפרוח, זקוקים למקום בו ירגישו שייכות, קרקע יציבה, גם בעתות מלחמה.
כמי שחווה את הצורך הזה מקרוב, הוא גם יודע עד כמה ההורים הם חלק בלתי נפרד מהיכולת להעניק אותו. "ההורים הם שותפים מלאים כבר מהשלבים הראשונים של ההקמה", אומר עודד, "וההשפעה שלהם בבית הספר תהיה משמעותית. הם משאב אדיר וחשובה לי מאוד הנוכחות שלהם – הנהגת הורים, מעורבות בריאה. מעורבות, לא התערבות", הוא מדגיש, "חשוב לשמור גם על גבולות בין הצוות המקצועי להורים".
במפגש חשיפה שנערך בשבוע החולף בזום עם קבוצה בת כ- 140 הורים – חלקם כבר רשמו את ילדיהם לבית הספר, אחרים עדיין מתלבטים – התקיימו מעגלי שיח בנושאים שונים, "ועלו המון אבחנות ומחשבות של ההורים, כך שכבר עכשיו נאסף ידע עצום בזכותם". במהלך המפגש גם נחשפה זהותו של עודד כמנהל הנכנס. "יש חשיבות עצומה לכך שיש איזושהי דמות, פנים, מישהו שאפשר לפנות אליו, לדבר איתו. כבר פונים אלי באופן אישי, שואלים כל מיני שאלות, וחשוב לי לשמור על הקשר האישי הזה ככל הניתן".
הקשר האישי הזה הוא רק נדבך אחד מתוך מהלך רחב בהרבה – תהליך של בניית שפה קהילתית חדשה, שמבוססת על שותפות, אמון ויוזמה. בית הספר החדש קם, אמנם, מתוך צורך ממשי של תושבים שהתקשו בנסיעות יומיומיות לבתי ספר מרוחקים, אך עבור עודד הוא אינו סתם מענה גיאוגרפי – הוא גם אמצעי לבנות תרבות קהילתית חדשה. "אני חושב שזו הזדמנות לייצר חיבור אמיתי בין תושבים מרקעים שונים וממועצות שונות – בלי קשר ליישוב, לקיבוץ או למושב שממנו הם באים – ולהפוך את המגוון הזה לכוח. דווקא מתוך השונות, אפשר לבנות תרבות שמכבדת כל ילד ומזמינה אותו למצות את היכולות שלו, לשאוף למצוינות ולהתפתח לשלב הבא. זה דורש הרבה משאבים, אבל זה אפשרי. אנחנו פה כדי לבנות כפר. וכידוע – צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד".
במקביל לבניית התשתית הפדגוגית, נדרשת בבית הספר החדש גם התייחסות לתשתיות הפיזיות. "בשנה הראשונה יפעל בית הספר במתקנים שהוכנסו למתחם בזמן המלחמה, אבל כעת הוא מקבל מתיחת פנים משמעותית – כולל צמחייה, מתקני ספורט, פינות ישיבה. הילדים צריכים להרגיש שזה הבית שלהם, לא איזה פתרון זמני", אומר זמירי. "אנחנו משדרגים את כל האזור, עם עזרה של גופים חיצוניים, אבל צריך לזכור שזה פרויקט מאוד גדול וההשלמה שלו תיקח כמה שנים טובות. התקווה שלי היא שהחבר’ה שמתחילים היום בכיתה ז’ יסיימו את כיתה י"ב בבית ספר אחר לגמרי מזה שהתחילו בו; אבל זה באמת תלוי בהרבה מאוד גורמים".
מתרגש כמעט כמו ילד
לצד ההכרה בגודל המשימה, הנכונות וההתמסרות המוחלטת למהלך, מציתה המחשבה על ה־1 בספטמבר בעודד התרגשות עצומה. "אני מדמיין את ההתלהבות, את הסקרנות של הילדים וההורים, שמלווים את הילד לכניסה, נותנים לו חיבוק ושולחים אותו פנימה", הוא אומר. "אנחנו נדאג קודם כול לייצר שייכות, ביטחון. היום הראשון הוא עבורי התחלה, היכרות, ורק אחר כך ביסוס של הכלים והתחומים האקדמיים. בעדינות, לאט-לאט. אשים דגש בהתחלה על החיבור הכיתתי, החברתי, אם זה באמצעות זמן בחוץ, טיולים ופעילויות חברתיות אחרות".
ומה ייחשב בעיניך כהצלחה כשתסתיים השנה הראשונה?
“שהרבה אחרים ירצו להצטרף. שנהיה במצב של הצפה", הוא מתלוצץ. "לא שהייתי רוצה להגיד לתלמידים לא – אבל ארצה לדעת שההדים שהצלחנו לייצר היו משמעותיים מאוד, ויצרו רצון להגיע לבית הספר הזה. הצלחה לא פחות חשובה היא שהתלמידים ייצאו מפה עם תחושה שהם אוהבים את המקום, ומחכים לסוף החופש כדי לחזור לכאן".
