את אייל ארצי (42, כפר בלום), פקח של מועצה אזורית הגליל העליון, אני פוגש זה שנים, לרוב בשעת בוקר, עת אני משובב נפשי בצעדת יקיצה על הנחל. בוקר-טוב-מה-שלומך (להלן בטמש"ל); זה הכול. אבל ערב אחד, לא מכבר, באקט של שריפת קלוריות בטיילת עמי שעל הירדן, מדנדנים מרחוק צלילי שרשרת נטרקת במתכת. עוד רגע סוגרים, אני מתרגם את הצליל לזוגתי. נותנים גז. ניצלנו. לצד שער המנהרה, שער הכניסה הצפוני לטיילת, ניצב אייל. הבטמש"ל מתעבה לשיח. רכילות משוטטים. אייל לבוש מדים בהירים, עליהם רקום 'פיקוח' בירוק כהה. מעל הלב, חבוי מעט בין כפתורי חולצתו, מציץ עיגול שחור. עדשה זעירה. "מה יש לך שם?", אני שואל. "מצלמה", משיב אייל. "על-כל-צרה-שלא-תבוא". והיא, אל דאגה, בוא תבוא.
אני נדלק. כמי שחי על הנחל ומייחל כי יפוגו עיד-אל אדחא-בין הזמנים-חגי תשרי ותשוב השלווה לשרור במחוזותינו, אני מסתקרן ללמוד מפי הגבורה.
קובעים פגישה.
■
כעבור ימים הוא עוצר ליד ביתי. סוזוקי גרנד ויטרה, שלט 'פיקוח', מאיר עיניים, מצהיר מעמד.
יוצאים לסיור. הוא בעבודה, אני בבידור; עולם חדש, משיק לעולמי, מרחיב יריעה. כל-כך קל"ב, כל-כך זר.
מכביש נאות מרדכי–להבות הבשן מחליקה הויטרה אל גדת התעלה המזרחית. יש כזו. נתיב המים מוכר, מרקם החיים בשוליו זר. עם ישראל רועה על המים, פסיפס שוהים לאורך כל התעלה: משפחות, חבורות צעירים, דתיים ובני ישמעאל ומפיקי מסיבות. עם חלוף השנים, ובשל קנסות המוטלים על שוהים שלא כחוק על גדות הנחלים בארץ פלגי מים, העתיקו 'המתנחלים' את מושבם לכאן.
"בוא נראה מה יש לנו כאן", חורג אייל מהויטרה הממוזגת ויורד אל גדת הנהר. על פניו לוּק ברירת מחדל השמור למפגשיו עם לקוחות – סבר פנים מאירות וחיוך מיטיב. חשיבות רבה נודעת לחזות, לאופן הפנייה; זאת למד עם הזמן, 11 שנים בג'וב.
צעירות בביקיני חוגגות אירוע. צלון מדוגם, כורסאות, שולחנות. 'פותחות שולחן'. קוצצות סלט ירקות דק-דק. אייל מסתקרן. גם אני; ביקיני, לא? "תגיד"', שואלת, ספק ברצינות, אחת הבנות – "עלה עלי בלילה עכבר. גם עם זה אתה מתעסק?".
מבנה מתקפל, חריג בנוף, מושך את תשומת לבנו. מעין אוהל מוגבה, צר, שכמו נועד למי שישן בעמידה. יריעה בצבעי הסוואה. בצל סככה שהקימו, נחים זוג מבוגרים רוסים. על פני הגבר חשש השמור למגזר שצמח בחיק הקג"ב. חזות ה'היכן שגיתי? מה רעה צפויה לי מלובש המדים?'. "בטמש"ל", משגר אייל להרגעה, "אפשר לראות?". "בבקשה", מושיט הגבר יד. "בית שימוש", מדווח ארצי לאחר שהציץ פנימה. בור קטן באדמה. 'בול פגיעה', ערכה אישית. יפה לך, טובאריש.
הפיקים של החגים, בהם חוברים חג הקורבן של המוסלמים ובין-הזמנים של בני הישיבות, היה לסיוט. הימים הנוראים של הפקחים. "זה מטורף", מדגיש אייל, "כמות הזבל. קבלן הניקיון עושה עבודה מעולה, אבל זה לא נגמר". גם סיפורי אלימות עלי גדה אני מכיר. ידיד מקיבוץ שכן חטף מכות קשות בעת מילוי תפקידו. "למדתי להעריך סיכונים", מרגיע אייל, "יש פרמטרים – חזות, אלכוהול, מגזר". הבחור בנוי טוב, אך עליו לבצע המלאכה במינימום חיכוך פיזי. כך ההנחיות. "לא תמיד אני מצליח להתאפק", הוא מתוודה, "אך ככלל – איפה שלא צריך לבוא במגע, לא צריך. לפעמים יש צורך לזמן תגבורת. שוטרים. אני בוחן את האירוע ומחליט".
במהלך עימות בין שומר בחניון לבין קבוצת חרדים, נושא לימוד תורה פרי. "כבר היו שם צעקות. ויכוח סוער", אומר אייל. "באתי לדתי ואמרתי לו, תשמע, מתקרב יום כיפור, הזמן לשיחות בין אדם למקום, אבל בין אדם לחברו – בזה השם לא יעזור. בשנייה אחת, הרגשתי, התחולל מהפך. הוספתי ואמרתי כי דרך ארץ קודמת לתורה; אני עומד מהצד ומתבייש שיהודי רב עם יהודי. זאת שנאת חינם, לא כך? היה מדהים. הייתי בטוח שזה לא יעבוד, ואז הוא אומר לי – אתה לא יודע כמה אתה צודק. כמו טטלה הוא רץ אל בר-פלוגתו ואמר לו, מחילה, מחילה ממך. לא התכוונתי".
ממשיכים במסע האיטי לאורך התעלה המזרחית. כאן אין אכיפת שהייה בלילות. "אתה רואה פה המון אנשים. אלה כבר יודעים שבחלק הצפוני קונסים". משפחות עם ילדים קטנים, מסיבת יום הולדת לסבימסבתות, חגיגת רווקות טרם חופה. לא מחפשים עימות.
בדד, לצד סככת-צל אישית, גבר בלבוש אדם.
"עזוב. לא נעים", אני חס, מהרהר בקול, "הוא מתארגן לאחר טבילה". אייל משגר בטמש"ל, הגבר סב על צירו, חדק הבריאה שמוט בראש חוצות. הבחור משדר הכול סבבה.
"הוא ככה", מסביר אייל. "לפעמים הם בחבורה, גברים ונשים בעירום". התערטלות בפומבי אסורה, אייל פועל בהתאם, והם – "מה אתה רוצה? כך נבראנו".
גם מפיקי גדה יש. בהם סטודנטים ממכללת תל-חי העושים למימון לימודיהם. עושים קופה. מארגנים מסיבות בטבע, מכנסים שלוש מאות–ארבע מאות משתתפים לאירוע. מוסיקה קורעת-תוף, סמים, אלכוהול, הדרך נחסמת למעבר כלים חקלאיים, לכלוך וצואה. "ואחר כך מסתלקים עם כל הקופה", אייל מתרעם. "אנחנו אוכפים, אבל הם נעשים מתוחכמים יותר. עובדים דרך האינטרנט. מי שמופיע ברשימה נכנס".
פיקוח מ.א. הגליל העליון פורש חסותו גם על אותם יישובים היושבים על המים, אלו שפכפוך זרימה הוא להם דופק החיים: דן, דפנה, הגושרים, כפר סאלד, שדה נחמיה, עמיר, כפר בלום, נאות מרדכי.
את סיור הבוקר סיימנו בגשר בנות יעקב. זה המנדטורי, ששוקם על ידי הבריטים יומיים בלבד ממועד פיצוצו ב'ליל הגשרים', יוני 46'. הגישה לגשר חסומה. קוביות מבטון. בשל גובהו מעל לפני נהר הירדן, נעשה אתר למכורי אקסטרים. אנשים קופצים מפה לנחל, סוג של בנג'י. "תראה כאן", מצביע אייל על ברגים גדולים, שרידי שילוט מתריע. בהמשך נעדרים אדני הגשר ונפרעת תהום. ישמור השם.
ליל רד. מצפינים. הנחלים חרמון ושניר. ערב טוב-מה-שלומכם? – עטמש"ל.
רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, ומפלס המבלים על גדות הנחלים כבר הצטמק. פסק זמן משובב נפש עד התרגש חגי תשרי.על גדת הירדן, סמוך לנאות מרדכי, מכונית חונה. בצד – שרידי מדורה. אבי המשפחה והילדים במים, האם על הגדה. נחמדים. עטמש"ל. אייל מציג עצמו ומצוות עשה-אל-תעשה, ומתעניין בתכניות. "מתקפלים ויוצאים", הם מבטיחים, "גם נשפוך מים על הרמצים. עלינו"; "או.קיי. לילה טוב". חושיו מחודדים. קורא אותם. "הם יזוזו".
תחום השיפוט של ארצי נפרש ממורדות בית העלמין של קיבוץ שניר בואך נקודת הסיום של 'ראפטינג נהר הירדן', סמוך למצד עתרת. "בסך הכול, אם אתה מכסה גדות נחל, כ-200 ק"מ! צריך לגמוא דרך כדי להגיע לנקודות ששם יש אנשים. צריך להיכנס לקיבוצים, לצאת משערים, לחצות כבישים". שלושה פקחים עושים במלאכה. בעונה הבוערת, מתגברים בפקח נוסף.
סיורנו נמשך. מהסבך מגיח דורבן, לכוד באור פנסי הרכב, נחפז עד שהוא חומק למחסה. חזיר בר, שלוש מאות ק"ג של שרירים יצוקים, חוצה את הדרך, נבלע בסבך הקנה. רכב חונה בשולי הנחל. אוהל, זוג אופניים. טייל בודד, מבוגר, חבר קיבוץ ניר אליהו, מתארגן ללינה. "מה אתה אומר", הוא מיתמם, מתחמק מכללי המשחק; "עשרות פעמים לנתי כאן". שלט מאיר עיניים ניצב מטרים ספורים מאתנו. בהתחשבות ובסבלנות ממליץ אייל על חלופה לשהיית הלילה.
שהות עלי גדה בשעות האסורות גוררת קנס – 475 שקלים לאדם. עם עצירה, טרם פנייה אל מפרי תקנות, שולף אייל מצלמה. מנציח אחד-אחד את כלי הרכב. הפעם איננו חורגים מהרכב, ואני תוהה. "תגיד, יש כאלה שלא מודעים שהיינו כאן, ומקבלים דו"ח הביתה?". "אנחנו כמו רוטוויילר", מאשר לי אייל, "אנחנו לא מוותרים. ואם אדם לא משלם אחרי כל ההשהיות וכפלי הקנס, זה מגיע להוצאה לפועל. בשלב הזה אנשים כבר נכנעים".
שלושה גברים-גברים, ממרכז הארץ מתברר, נדרכים מלובש המדים. אייל משגרעטמש"ל ומרחיב, "אסור לשהות פה, אסור להקים אוהל, אסור להדליק פה אש. תקשיבו מה הסיפור", הוא נוקט בתרגיל 'השוטר הנחמד'. "אני אמור לתת לכל אחד מכם קנס. אני נותן רק על האוטו. יש לכם חצי שעה להתקפל", ובנימה שיש עמה התרעה מדודה הוא מסכם, "אבל אם תישארו…". הגברים לא ממהרים לוותר. מתמקחים. מבקשים למזער נזק. "מצטערים. לא ידענו. חשבנו שזה רק שם איפה שהשלט… בגלל הלימודים אין לנו הרבה זמן ליהנות". "אני אמור לתת לכל אחד מכם קנס. 475 שקל", מדגיש אייל; "אני נותן רק על הרכב. לילה טוב".
זוהי עבודה סיזיפית. לעולם לא נגמרת. על אותם קטעי נחל מגיעים יותר ויותר מטיילים כל שנה. 'ווייז' ותוכנות הניווט מאפשרות להגיע לכל המקומות הנסתרים. בימים האחרונים של תקופת 'בין הזמנים', מספר לי אייל, היו אלפי אנשים על גדות הבניאס. "כפול מלפני שנתיים". ובכל זאת, הוא לא חש כטוחן רוח. העבר ממנו והלאה. יש בו קורטוב אופטימיות. 'המקפצה', למשל, מצוק על גדת הנחל, שמשמש למבחן אומץ בקפיצה אל המים. "זה מקום פופולרי במיוחד. רבים נהגו לשהות במקום. אתה רואה? אין כאן אף אחד. לא היה קל, אבל לאט-לאט הצלחנו לנפנף את כולם. לפני עשר שנים, כשעוד היינו קצת בוסר והמחלקה התהוותה, איבדנו ידיים ורגליים". יש עוד דרך לעשות, אבל הוא מרגיש בשליטה. "תראה, קצת כמו במוסד. בשביל לשלוט על שטח כזה נאלצתי לפתח מודיעין אנושי. אנשים אוהבי טבע". אנשים טובים בשולי הדרך. 'גלי צה"ל מדווחים מהשטח', מתריעים בזמן אמת שמאפשרים תגובה זריזה. "הבניאס וטיילת עמי הם בבת עינינו", הוא מסכם; "פנינת החמד הזאת, חרף העלייה במספר השוהים, במצב סביר. קטע הניקיון בעייתי. זה במגרש המדינתי. צריך משאבים. גדול עלינו, על המועצה האזורית".
בוקר יום ראשון. פתיחת שנת הלימודים תש"פ. אור רך של טרם זריחה ואני, כדרכי בקודש, על שביל נחל חרמון. שחרור מדלג, סיטה בצמרת, דררות מצווחות כאסיפת קיבוץ. לחש זרימה. שקט. שלווה מיוחלת. חניון האקליפטוס, צדי השביל וגדות הנחל נקיים להפליא, כמו לא היו דברים מעולם.
שאפו, אני מהרהר ביני לביני. יפה לך ארצי. לך על זה עשה עוד גלגול של נחת בין הסדינים.
פורסם לראשונה בגיליון 230 מיום 25 בספטמבר 2019
