צלילי העו"ד

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

כששומעים את ארז ליבנה מנגן על אחד מאוסף הכלים האוריינטליים שלו, קשה להאמין שהוא לא "נגע במוזיקה עד גיל 20 בכלל", כדבריו, ושכשהפך כבר למוזיקאי, עשה זאת כמעט לגמרי כאוטודידקט. כמו סופרמן שמתחזק דיי ג'וב כעיתונאי אפרורי בזמן שהעולם לא נזקק להצלה, ליבנה קם בבקרים לעבודתו המהוגנת למדי כעורך דין בתחום המיסים. הסייד קיק: נגן כלי נשיפה שבטיים, דיג'ירידו, חליל טורקי אלקטרוני, תוף פאנטם ובקיצור – הכלים האלה שפוגשים בעיקר בהודו או ברייבים של מוזיקת עולם, ושמהם יוצא הרבה שמח במסיבות מהסוג שהגליל העליון התמחה בהן עד לפני שנה וחצי. חוץ מזה ליבנה הוא גם הרכז של ועדת התכנון הפעילה מאוד של גדות מזה כשנה וחצי. מה עוד? אה, בן זוג ואבא לשלוש נינג'ות ממין זכר (בני שבע, שש וארבע) . בקטנה, לא הרבה עבודה.

כוחות העל של ליבנה, אם כך, הם מולטי טאסקינג ומשמעת ברזל. מדובר באדם מוכשר מאוד ונעים הליכות להפליא, מסודר, מחושב ותמיד פוליטיקלי קורקט. ובכל זאת. העיניים הכחולות שלו תמיד קצת אדומות בבוקר, לא מחומרים אסורים חלילה, אלא מחוסר שינה תמידי. חולצות רשמיות, בימים שהוא מסתובב בבתי משפט, מסתירות צמיד מקועקע של תווים על הזרוע. לקולגות במשרד, כמו ללויס ליין, אין ממש מושג שליבנה הוא גם מוזיקאי, ועוד אחד שמנגן ומבלה בעיקר בפסטיבלים והתכנסויות אלטרנטיביות. "בעולם המקצועי שלי זה קיצוני מאוד. לא יודעים שאני מנגן ומופיע. אני לא מסתיר, אבל לא מדבר על זה", הוא אומר.

למה?

"כי לא רק שאני מנגן, מדובר בכלים שנתפסים ככאלו של מוזיקאים 'זרוקים'. זה מייצר טייפ קאסט שלא ראיתי שום יתרון בלשווק אותו. זה גם לא מעניין את הקולגות שלי. ומצד שני – לא משנה כמה פעמים אגיד למוזיקאים שאני עורך דין – למשל כשאני בפסטיבל הדיג' או בפסטיבל המוזיקה בחאן שחרות – הם יסתכלו עלי בפליאה רצינית וישאלו 'אז מה אתה עושה כאן?'. לאנשים לא מתחבר איך אפשר להיות סחי ולא סחי בו זמנית".

'הבה נגילה' ביער ברעם

כמו דברים רבים שקרו בעקבות פלישת חמאס לנגב המערבי, פריצת 'חרבות ברזל' וכל מה שהגיע לאחר מכן – גם הריאיון הזה מושפע מהעיוות שנוצר בציר הזמן של כולנו, ותוצאותיו הלא יאומנו שעדיין מנתבות את המציאות. אתם קוראים את הריאיון הזה משום שליבנה ינגן בקרוב, במסגרת היותו חצי מהצמד Tribel makers, בפסטיבל 'גלילאו' השנתי המסורתי שיתקיים בשבת האחרונה של דצמבר. במקור, הריאיון התקיים לפני קצת יותר משנה, בימים הראשונים של אוקטובר 2023, לרגל 'גלילאו' אשתקד. נעם רותם היה אמור להיות האמן הראשי, ו"כהרגלנו בסגנון, נעלה בעוצמה ובקצב עד למסיבה מיוחדת" – כפי שהבטיח הפלייר האדום המוכר. ליבנה היה אמור לתרום את חלקו לאותו "נעלה בעוצמה ובקצב" כחלק מהצמד Tribo, לו היה שותף גם המוזיקאי הגדותניקי רון סטיבנסון (שאיתו פורסם ריאיון במגזין זה לפני כארבע שנים. לקריאה היכנסו כאן: https://tinyurl.com/mr7p4es8). השניים גיבשו את ההרכב ברצינות רבה בלילות בקיבוץ, יצרו בתקופת הקורונה קטעים שהפכו למוזיקה מרימה וקריאטיבית ששילבה באופן אינטליגנטי שבטיות עם מודרניות, ובשורה התחתונה – יאללה בלגן.

קיץ 2023 היה טוב מאוד ל-Tribo. ההרכב החל בהופעות סמי-ניסיוניות בגדות, דרך חימום של שלום חנוך בפסטיבל 'הפנינגליל', עבור במסיבת 'רדיו קול הגליל' בעמיר, ומשם למסיבות הקיץ של נאות מרדכי ועמיעד. ביער בברעם הם הרקידו מתנדבים בגרסת הטראנס של 'הבה נגילה', בשעות שלרוב התעוררו בהן בבית אם איזה ילד הכריז פתאום שהוא צריך פיפי או צמא."לכל קיבוץ יש ווייב משלו, זה מגניב. כמו שבטים. גם הילדים רוקדים, הם מתים על המוזיקה הזאת", ליבנה אמר אז.

אלא שפחות משבוע אחרי הריאיון המקורי איתו, התעוררה המדינה לשבת האיומה ששינתה את כל הסדרים. ה'גלילאו' שאמור היה להרקיד את תושבי המועצה שבועיים מאוחר יותר, בוטל כמובן. סטיבנסון, שהיה גם בעל עסק מצליח של סדנאות לופר, טס לחו"ל עם משפחתו. ליבנה נשאר בארץ. "לא היו הופעות, הייתה בעיקר התכנסות ולא היה כוח לעשות כלום. מתעורר עם הילדים בבוקר, עובד וזהו. במשך חצי שנה לא ניגנתי בכלל", הוא מסכם. 

לא היו מעצורים

רגע לפני המעבר מהימים הראשונים של המלחמה לקיץ האחרון ול'גלילאו' הנוכחי, נחזור ממש לאחור כדי להבין איך ליבנה, ילד טוב שעוסק בשעות היום בקריאת האותיות הקטנות של חוזים בלתי מובנים לאדם הסביר, הגיע למצב שאנשים שצמודים לרמקולים ענקיים זזים מולו באקסטזה.

הוא נולד לפני 39 שנה בכפר סבא ואת המוזיקה גילה רק בצבא. "זה הדליק אותי בשנייה. גיטרה הייתה הכלי הראשון והאחרון שלמדתי בצורה מסודרת", הוא מספר. טיולים בדרום אמריקה ובהודו העבירו אותו "איזושהי אבולוציה מוזיקלית". הוא התחיל להאזין למוזיקת עולם והתיאבון נפתח. "למדתי די לבד לנגן על חליל צד שקיבלתי. בהודו הכרתי את הדיג'ירידו (להלן דיג') ונדלקתי על זה".

מקובל ללמוד לנגן לבד על כלי נשיפה?

"לא. עקרונית, כשלומדים ככה עושים את כל הטעויות האפשריות ומקבעים אותן. בכלי נשיפה אתניים מעולם המזרח, שדורשים נגינה עם הרבה רגש, צריך ללמוד אצל מאסטרים וזה ידע שעובר מדור לדור, אין באמת סרטונים להדרכה ביוטיוב. הכלי העיקרי שלי זה נאי – חליל טורקי. אין סרטונים באנגלית שמסבירים את זה מתודית. צריך לנסוע לטורקיה".

במקום לנסוע לטורקיה, בסביבות 2009 הוא התחיל ללמוד משפטים בשילוב עם מנהל עסקים וב-2013 סיים את התואר השני. לקראת סוף לימודיו עבר לתל אביב וניגן בחליל צד בהרכב 'ישיבה מזרחית' מבלי לדעת לקרוא תווים. "לא התביישתי לזייף בחזרות, לא היו לי מעצורים", הוא מודה.

לא חשבת לעשות שיפטינג מקצועי למוזיקה, על כל המשתמע?

"ידעתי שאם ארצה לנגן באופן מקצועי אוכל להיות שם ולא פחדתי, אבל כבר הייתי שקוע בלימודים. מוזיקה זה עולם עם ודאות אפסית ואני מאוד רציונלי. לא רציתי להרוס את הכיף שבלנגן בניסיון להתפרנס מזה. אם הייתי עוסק במוזיקה כל החיים אולי זה היה אחרת, אבל לא היה הגיוני לעצור את התואר אחרי שבע שנות נגינה".

ובכל מקרה, בזמן שחרש לתואר (שסיים כ"מצטיין נשיא"), הוא התאמן. "הייתי לומד לסירוגין שעתיים ומנגן חצי שעה, זה היה סוג של תרפיה. למדתי לנגן על דיג'ירידו. מצאתי באינטרנט מורה אוסטרלי, למדתי אונליין חצי שנה והמשכתי לבד. בכלי נשיפה הכול קורה בחלל הפה, אז יותר קל לעשות התאמות מכלי לכלי".

וכל הזמן הזה לא ידעת לקרוא תווים?

"לא. אבל הבנתי שאם אני רוצה לנגן בהרכבים, צריך ללמוד באופן מסודר. במקביל להתמחות בעריכת דין, למדתי אצל פסנתרן תווים ולקרוא קצב, כמו ילד קטן. הייתי מסיים את העבודה בשמונה בערב ונוסע לניצני עוז, לומד תווים וחוזר לתל אביב בלילה".

זה נשמע מאוד מעייף. לא היית באובר לואד?

"זה היה קשה אבל בפרקטיקה זה הקל עלי מאוד, והיה מאוד כיף. וגם הייתי רווק".

זה השתנה עת פגש את עמית, אשתו, בינואר 2015. בדירתו בכרם התימנים התחיל לנגן על נאי טורקי ועל חליל הודי. לאחר שעבר את מבחני הלשכה, עשה את הדבר המתבקש וניגש ללשכת האבטלה לחתום לחצי שנה, כדי ליהנות קצת מהחיים. זה כלל גם נגינה ברחוב ("היה ממש כיף"). עם הכסף שהרוויח ממטבעות שנזרקו לכובע וממכירת דיסקים שהוציא ב-20 שקל ליחידה (עמית: "היו ימים שהוא הרוויח 300 שקל בפחות משעה"), הם היו הולכים לשתות בירה.

יותם, הבכור, בא לעולם לאחר שנתיים בקציר. המעבר לגדות היה מה שליבנה מכנה "אירוע מתגלגל". הוא לא חשב שיגור אי פעם בגליל, אבל קשה לעמוד בפני הנוי של גדות, ועוד בחורף. מהמשרד קיבל הצעה לעבוד מרחוק מרבית השבוע, והסידור הזה עדיין עובד. בגדות, אגב, יש גם אנשים שמופתעים לצפות בו חוצה את מדשאת חדר האוכל בדרך לאוטו, לבוש כפי שמצפה כבוד השופט. "כל צד חושב שהעיסוק השני שלי מוזר לגמרי, אבל אצלי זה לא קונפליקט. לי לא אכפת. לפעמים אני מרגיש שאני מתחפש בשני המקרים".  

בסוף, אנשים רוצים לרקוד ולשמוח וליהנות מהחיים

בחזרה לאביב 2024. הצפון חוטף חזק כבר חצי שנה, מצב הרוח בקאנטים, אבל הזמן – כמו הזמן, ממשיך להתקדם. וכאן נכנס לתמונה יהונתן 'גונדי' גונן, חבר טוב והשכן הצמוד, אדם רב פעלים שגם הוא לא נכנע למשקל ההורות, הפרנסה והחיים עצמם ומתחזק את הגרוב כדי.ג'יי ואיש מסיבות פעיל. הוא גם זה שיעץ לליבנה בזמנו לשמור את אוסף החלילים שלו במחסן, רחוק מהעין, עד שיתקבל כחבר מן המניין בגדות. מצויד בטעם מוזיקלי ורסטילי ובסקרנות, גונן תמיד תיקלט בסמיכות להופעות של Tribo ולעיתים חבר אליהם. וכך יצא שהחיבור לליבנה היה טבעי וספונטני. הם התחילו להתאמן יחד. את שם ההרכב, ה-"tribel makers", הביאה אשתו של גונן.

במה זה שונה ממה שעשיתם ב-Tribo?

"שם יצרנו את המוזיקה בעצמנו והיה אתגר אינטלקטואלי. פה יש יותר מקום לחופש, אני מנגן פחות על דיג' כי לא צריך את האפקט של הבאס שלו כל הזמן. כשאתה מנגן עם די.ג'יי המוזיקה עצמה יותר עשירה כי אלו קטעים קיימים. אתה יוצר עוד 'שכבות' על המוזיקה שלו, זה מקובל".

הם הופיעו ב'אדמה משוגעת 2' – פסטיבל הבוציאדה והמוזיקה המגניב של גדות, ביום שלאחר חג שבועות. היו תגובות חיוביות והזמנה לאירועים, והדבר הבא היה הופעה מצוינת בתחילת ספטמבר במסגרת פרויקט 'אגדת דשא' של המועצה, שהתרחש בקיץ בשבעת הקיבוצים הדרומיים. כל קיבוץ קיבל תקציב והחליט על אופי האירוע שהתקיים בו.

הם ניגנו אחרי להקת רוקפור. "נדרשה חשיבה, כי זה שינוי קיצוני באווירה לנגן טראנס אחרי רוקפור. היה מצוין וקיבלנו חשיפה רחבה והמון הצעות לנגן. ואז שוב פנו אלינו מ'גלילאו'. אנחנו לוקחים בחשבון שזה לאו דווקא קהל שבא בהגדרה למסיבה ולקרחנה, אז הקטע שלנו נבנה בהדרגתיות ואז מתגבר. אם מתחילים בטרפת זה עלול לנתק את האנשים מהאירוע ואנחנו רוצים את ההיפך, לחבר אותם".

אחרי הנובה חשבתי לתקופה שזה הלך. שלא נרקוד יותר ולא יהיו יותר מסיבות, בטח בעוטף ישראל. גם כתבנו על זה כאן ממש בתחילת המלחמה וניסינו להבין עם אנשי הסצנה לאן מועדות פניה, אם בכלל. מה אתה חשבת אז?

"לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, אבל זה היה עניין של זמן. לפני כמה שבועות גונדי ואני היינו במסיבת טראנס עם המשפחות באזור זיכרון יעקב, ואחד המארגנים שלה, שגם ניגן במסיבה, הוא בן להורים שנרצחו בבארי. ובאירוע הראשון שהייתי בו, באזור המרכז, ראיתי הרבה מילואימניקים שמחים ואתה מבין שזה חזק מאיתנו ובסוף אנשים רוצים לרקוד ולשמוח וליהנות מהחיים. זה טבעי ואי אפשר לעצור את זה".

בתור מי שעומד עכשיו על הבמה ורואה את הקהל, אתה מרגיש שהשמחה היא בווליום של השמחה שהיה מאוד קל לחוות באירועים כאלו לפני השבעה באוקטובר?

"לא יודע אם הייתי מגדיר את זה כ'שמחה', אבל לי מרגיש שיש דחף גדול יותר לרקוד, שמחפשים את הדבר הזה בתוך כל החרא שאנחנו נמצאים בו. הצורך בשחרור הרבה יותר מוחצן, לתחושתי. אנשים בטירוף וזה גם חשוב להם ברמה הרגשית. כנראה שזה הכרחי לנפש".  

טרייבל מייקרס יופיעו בפסטיבל 'גלילאו', ה-28 בדצמבר 2024, במנפטה ǁ פתיחת שערים: 11:00 ǁ הכניסה חופשית. אל תחמיצו!