ערב לפני הפגישה, הודעת וואטסאפ מפרח רסלאן מבטיחה שיהיו מעמולים עם הקפה. היא לא ציינה שמעמול בודד הוא בגודל אגרוף של ילד בן חמש ודורש ליווי קנקן קפה, לא כוס אחת. "התרבות הלבנונית היא תרבות של שפע", היא צוחקת. "הכול גדול ואת הכול אפשר לחלוק. זה נוגע גם לאירוח עצמו. כשהיינו ילדים, אימא שלי תמיד הייתה קמה בארבע-חמש בבוקר ומכינה סירים גם בשביל מי שאולי יגיע. הבית שלנו תמיד היה פתוח ולא היינו נועלים את הדלת. אורחים היו דופקים, חברים ושכנים פשוט מופיעים. תמיד צריך להיות אוכל ושאף אחד לא יישאר רעב. אם יש אורח, חייבים להזמין אותו לאכול".
נשמע כמו חוויית אירוח אינטנסיבית, קצת כמו בישראל. לא?
"לא בדיוק. אני גרה בקריית שמונה וכאן פחות מכירים את השכנים. בכפר בלבנון הכרנו את כולם ואת המשפחות המורחבות שלהם. פה אם יש לך שכן טוב, אז וואלה, הוא אומר שלום וזהו. אבל תראי, לפני ארבע שנים גרנו במשך חצי שנה בגרמניה, כשרציתי לעשות שם דוקטורט וחשבנו להגר. והאנשים שם מאוד קרים ופה בישראל יש תחושה של חברה הטרוגנית, של חום ושכונה. אז אם יש סקאלה כזאת בין החום לקור – ישראל נמצאת עליה איפשהו באמצע".
באנו רק בשבילך
כמו העגורים, שמורת דן, אתר השחזור בראש פינה ושאר קסמי האזור, פרח רסלאן הולכת וממתגת את עצמה כאטרקציה צפון גלילית. יוצאת העונה השמינית של 'מאסטר שף', שאין כמעט מי שלא מכיר, היא סלבריטי באגמון מרקט, שם ממוקמים עסקיה – 'בית אלמונה' והדוכן 'כנאפה כעכ'. כל מה שהיא מוציאה תחת ידיה פוטוגני להפליא, כמו נוצר לצילום לאינסטגרם, והנוכחות שלה עצמה – מחויכת, מסבירת פנים ורגועה – עושה את העבודה. ביום אפרורי לפני הצהריים באמצע השבוע, יש לדוכן שלה קונים. אלו שאינם מכאן מגיעים להגיד שהם באו רק בשבילה, חלק מנסים לבדוק שיתופי פעולה, או פשוט רוצים לומר שלום. "את הבחורה מהטלוויזיה, נכון?", קוטע אחד מהם את שיחתנו; "רציתי להגיד לך שאת מקסימה". היא מקבלת את המחמאות בחיוך ובצניעות, אבל ברור שזה נוהל קבוע.
לא צריך תואר ראשון בתקשורת כדי לקבוע שרסלאן, 34, עשויה מחומרים של רוקסטארית. שילוב של סיפור חיים מטורף, כישרון ברור, פרפקציוניזם, אופי חזק, נועם הליכות והרבה אמביציה. לפגישה איתה בדוכן הכנאפה מגיעים גם עלי, בעלה, ולי, בתה בת השבע, לבושה במחלצות. מתברר שמדובר בעצם ביום חופשה משפחתי שהופק במאמצים. היעד נקבע ('מיי בייבי' בירכא), אבל בינתיים אימא מתראיינת ולי מעסיקה את עצמה ברחבי הקניון. מדי פעם היא קופצת לברר מתי מסיימים, אבל אין שום תחזית להתקף זעם על רצפת המרקט או ניסיון לחטוף את הנייד של פרח ולהסתלק. אימא עסוקה וזה ברור. "קבענו שניסע איתה, אבל אז התקשרת וידעתי שאם לא אקבע איתך היום, לא נקבע", רסלאן מסבירה בטבעיות. שום רגשות אשמה, אין לחץ. הכול יסתדר, כי ככה היא צריכה. בעקבות הצלחת וביסוס העסק, עלי התפטר מעבודתו כמכונאי באגד והוא עוזר לה בתפעול ובפיתוח. "אנחנו קמים מוקדם, חוזרים מאוחר הביתה, כל הזמן בתוך העבודה. זה לא פשוט. רוצים להצליח ונכון שצריך לעבוד קשה, אבל צריך לשים לב לחיים האישיים. הזוגיות שלנו היא שקובעת ולא העבודה. אני מאמינה שנצליח להגיע לנוסחה המושלמת", כך רסלאן.
אתם נראים כמו זוג אוהב. בכל האודישנים ב'מאסטר שף', אתם מתנשקים כל הזמן. רגע אחד את מתבלת את הקובה, טסה לקבל ממנו נשיקה. מפזרת פיסטוק על הכנאפה, שוב חותכת לנשיקה.
"כן, אני מעריכה אותו מאוד והוא בן אדם מדהים שנתן לי מעל ומעבר וליווה אותי לכל אורך הדרך. מי שסופג ככה בטוב את כל השיגעונות שלך – מה צריך יותר מזה בחיים?".
צילום: ריוואה רסלאן
זהירות, מוקשים
פרח רסלאן יודעת משהו על מה שצריך בחיים. האודישן שלה ב'מאסטר שף', לשה בשר טחון ומספרת בדמעות על אביה, מנפץ את כל חומות הציניות האפשריות, גם אצל מי שמורגל בריאליטי. היא נולדה בלבנון, בכפר שעליו אפשר להשקיף ממשגב עם. אבא לוחם צד"ל, שישה אחים נוספים ומציאות שהכפיפה אותם להיות בעיקר סגורים בבית, נוכח הנסיבות המיליטנטיות. "ליד הבית שלנו הייתה מסעדה שבנינו, אבל אם היית זורק משם אבן – היית יכול לפוצץ מוקש. עם כדורים היינו משחקים בתוך הבית, מסביב היו שלטי 'זהירות מוקשים' וסלילי תיל. כילדים לא התערבבנו יותר מדי בגלל העיסוק של אבא, שיחקנו בחצר ליד הבית או הסתובבנו בהרים, אבל אימא תמיד ידעה איפה היינו".
הזיכרונות הטובים הם מאותה קנטינה שהפעיל אביה בערבים, כשחזר הביתה. "זאת הייתה מסעדה של אוכל מהיר במרכז הכפר, בערך שמונה דקות נסיעה באוטו מהבית שלנו. היו בה מפגשים חברתיים בעיקר. הוא הכין כריכים, קבב, אוכל זריז כזה, היה לו מטבח מרווח וגינה עם עצי פרי ותבלינים. גדלנו מתחת לרגליים שלו מבשל, אהבנו להתגנב לאוטו כשהוא סירב לקחת אותנו – ולהגיע לשם", היא נזכרת בחיוך. ב-1998, כשהייתה בת עשר, נפצע אביה קשה ממטען חבלה שנשלח אליו בניסיון להתנקש בחייו. הוא איבד רגל, את ידיו ואת ראייתו. "אימא הייתה בהיריון והייתה לי אחות בת שנתיים. דודה שלי (שבהמשך הפכה לחמותה, ע"ט) גידלה אותה, כי אימא הייתה צריכה לטפל באבא בבית החולים בישראל". המציאות המשפחתית הפכה קשה. שנתיים מאוחר יותר, עם הנסיגה מלבנון, רצו הוריה לעבור לישראל, אבל לא הצליחו. "הכול קרה בשניות והיה צריך לקבל החלטות מאוד מהר. ההורים שלי לא ידעו אם כדאי להגיע עם שבעה ילדים למקום שבו לא ידעו מה יהיה. אמרו להם שעשרים יום גג אחרי הנסיגה המצב הביטחוני יירגע, הכול יחזור לשגרה וכל מי שעבר לישראל יוכל לחזור ללבנון, אם ירצה. אבל עברו 22 שנה ואף אחד לא חזר". מי שכן הצליח לעבור אז לישראל הוא עלי בעלה, אז עדיין בן דוד שהוצע לה כשידוך, ואחות אחת של רסלאן.
איך המשיכו החיים שלכם בלבנון? השלטון שם התהפך, הניסיון להגיע לישראל כשל.
"המצב לא היה אידיאלי. המשכתי ללכת לבית הספר, החמולות וחיזבאללה שלטו וחיפשו נקמה. הייתה תחושה שהמשפחה צריכה לשמור על עצמה. לא חששנו לחיינו, אבל חששנו מהעתיד. לא השתייכנו למפלגה, לא היינו מקורבים, וככאלה – כמיעוט שיעי ועם אבא פצוע – לא היה מי שיוביל. החסכונות התחילו להתרוקן, את המסעדה של אבא פוצצו ואסרו עליו לפתוח עסקים חדשים. אסור אינטרנט, אסור קו טלפון – היה ברור שצריך להגר, אבל להגיע לאירופה היה מורכב מבחינת הניירת ובגלל שלא נתנו לאבא דרכון".
ההזדמנות הגיעה ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, ומכאן השתלשלות העניינים לא מביישת סדרה ישראלית אוריינטלית בנטפליקס. עלי, בתושייה ובאומץ לב, תיכנן את בריחת המשפחה. "ההורים שלי תיקשרו איתו בצורה סודית, תיאמנו עמדות ויום אחד קמנו וההורים אמרו לנו להתארגן ולהתקפל ולהיפרד מאחותי הגדולה (נכון לעכשיו יש לה שתי אחיות בביירות. אחות נוספת הצטרפה לבכורה לפני שמונה שנים, ע"ט). הגענו עם הרכב לגבול במטולה, 13 אנשים". בתיאוריה, הרעיון היה פשוט לרוץ משם לישראל. בפרקטיקה זה כמובן היה מורכב בהרבה. "התקרבנו לגבול בשטח הלבנוני, היו שם בטונדות וגדר מסולסלת. ישבנו שם, עדיין בלבנון וקרובים מאוד לישראל. אנשי חיזבאללה הבחינו ברכב שלנו אבל לא התקרבו אלינו, בגלל הפחד מהישראלים. היה אסור להם לפגוע בנו. עלי הודיע לחיילים הישראלים לא לירות, הוא היה מקושר לחבר בשב"כ שבהתחלה אמרו שהם לא יכולים לעזור, אבל הוא, בחוכמתו, הזמין תקשורת כדי למנוע מצבים מסוכנים של ירי", היא משחזרת.
זה היה מפחיד כמו שזה נשמע?
"אני הייתי בצד הלבנוני, היינו רחוקים ולא באמת ראיתי מה קורה שם. זה היה מורכב יותר ממה שחשבנו, אבל אין ספק שאם היינו צריכים לחזור ללבנון אז באמת הייתה סכנת חיים".
אחרי כמה שעות של לחץ תקשורתי הכניסו רק את אביה. החושך ירד. "ישראל סירבה להכניס עוד אזרחים. עלי הבין שזה המצב ויצר קשר עם חברים שלו בישראל, הורה להם לעבור בעצמם את הגדר ללבנון, פשוט לדרוך עליה ולמצוא פרצה שממנה נוכל להיכנס, בעזרתם, לישראל".
"לא הלכתי למעבדה עם פרפרים בבטן"
כדי שיוכלו לעבור את הגבול, פסיעה או שתיים בלבד, נדרשה הסחת דעת של החיילים הישראלים והשוטרים שהיו שם. כדי להסב את תשומת הלב כלפיו, הקים עלי מהומה (פרח: "הוא צעק והרביץ ועשה בלגן"). בינתיים, עברה משפחתה של רסלאן מתחת לגדר וצעדה בדרך העולה לכיוון החיילים, כבר בשטח ישראל. "המשטרה הגיעה עם אזיקים ועמדה להכניס אותו לאוטו, החיילים היו סביבו, ואז הוא קלט אותנו והתקשר לשב"כניק שהיה איתו בקשר. הבחור אמר לו לפנות משם את התקשורת ושאנחנו בטיפולה של ישראל. שלחו אותנו למקום מוגן בקריית שמונה עד שישראל החליטה מה לעשות איתנו. חלק מהמשפחה עברה לבית של עלי. היינו צריכים להבין שאנחנו בסביבה שונה ובמציאות חדשה".
מה המציאות הזאת אמרה מבחינתך?
"הייתי צריכה להתחיל מאפס. התחלתי לימודי קדם רפואה באוניברסיטה בנבטייה והבנתי שלא אוכל להמשיך בזה, בגלל הבירוקרטיה של בגרויות ועניינים. זה היה מאוד קשה. לי חשוב מאוד להתפתח וללמוד ופתאום אני לא מבינה את השפה. אחרי תקופה הבנתי שאני חייבת להתמודד. גם אנגלית לא באמת ידעתי".
היא נרשמה למכינה וממנה ללימודי הנדסאות. "זה זרם לי והצטיינתי. גם לימודי עברית היו קלים כי ידעתי שזה מאסט. תמיד כשאני מסמנת מטרה – אני עושה את זה על הצד הטוב ביותר. לימדתי את עצמי, שרטטתי את האותיות מהר כדי לא להתרגל לכתוב לאט".
ואיפה מתחיל שלב ההתאהבות? מה עוד את צריכה? כמה נשים יכולות להגיד שהגבר שלהן הבריח אותן למדינה אחרת מתחת לעיניים של הצבא והמשטרה?
"עלי ואני התאהבנו ביום הראשון בישראל, אבל לא רציתי להרגיש שזה בגלל השידוך. רציתי שזה יתבשל לאט, בלי המעורבות של המשפחה. התקרבנו, התאהבנו והבנו שנהיה יחד. ב-2012 התחתנו. הציעו לי בתל-חי מלגה ללימוד מאסטר בתחום סרטן השד וזה מה שעניין אותי, אז סיימתי אותו פה. לי נולדה ב-2015. ולאורך כל התקופה הזאת לא התכוונו לחיות פה באמת. המשכתי 'לבשל' את הדוקטורט בחו"ל, בתחום אונקולוגיה. העיניים היו נשואות לאירופה".
למה?
"היה לנו קשה לגור ליד הגבול, כי האחיות שלי שם וזה מרחק הליכה ובכל זאת – אסור. ובאירופה אין גבולות בין המדינות. גם המבצעים בעזה גרמו לי תמיד להרגיש מאוימת, רצינו יציבות שידענו שלא נשיג בישראל. חיפשתי מעבדה בפריז ובסוף הגענו להמבורג בגרמניה. אבל למרות האושר והחירות, כל זה היה כרוך בהרבה לחץ נפשי. לי הייתה קטנה ולא היה קל איתה, לא הייתה לי אז אזרחות ישראלית (קיבלתי אזרחות רק לפני שלוש וחצי שנים) ולא הצלחתי להגיש בקשות למלגה, רצו שנלמד גרמנית וזה יקר, והיה קר. התגעגעתי למשפחה. קלטנו שלמרות הרצון להגר – זאת התעללות בעצמנו, וחזרנו".
היא חזרה למעבדה בתל-חי, אבל גם אם הבינה שעתידה הגיאוגרפי בישראל, זה התעסוקתי נמצא במקום אחר. "רציתי ללמוד מנהל עסקים, רציתי לדעת יותר על החברה הישראלית. קודם הייתי ממוקדת במולקולות ועכשיו ידעתי שאני רוצה לחיות פה ולהיות חזקה ויציבה יותר. רציתי להתפתח בחקר הסרטן אבל המשרה הייתה בחקלאות, בביוטכנולוגיה ובאבוקדו. לא הלכתי למעבדה בבוקר עם פרפרים בבטן. ידעתי שיש לי הרבה פוטנציאל ואני רוצה להיות שמחה. אני קצת היפרית במחשבות. התעניינתי גם בהקמת סטארט-אפ".
ככה משכנעים מדינה שלמה לאכול פחמימה בתוך פחמימה
בנקודה הזאת נחלץ הגורל לעזרתה ושלח אליה את עושי דברו – מלהקי הריאליטי 'מאסטר שף', בזמן ששוטטה בעכו. "שאלו אותי כמה שאלות זריזות ואז כבר צריך למלא טפסים ולהתקדם. תמיד אהבתי לבשל אבל הייתי ממוקדת אז בפרופסורה, זה נראה לי יותר רציני", היא אומרת. מאסטר שף סיפקה הזדמנות נדירה לסוויץ' בדרך להגשמה עצמית, ורסלאן נענתה. "אין מעבדות שמגבילות אותך עם הוראות מסוימות, אפשר לפתוח את הראש, לבטא את עצמי, לחלום ולעשות, וזה מילא אותי בשמחה. 'מאסטר שף' נתנה לי ביטחון, שם הבנתי שאני אהובה. הצטרפתי לתוכנית, תרגלתי פיזית, בתוך הצילומים, תעוזה. כלומר לחשוב על מנה משוגעת, לקבל פידבקים".
כשהגיעה לרבע הגמר עדיין ניהלה את אותה מעבדת פוד-טק בתל-חי, אבל חודשיים מאוחר יותר, כש'מאסטר' שף עלתה לשידור והיה ברור שרסלאן והכנאפה כעכ מתקבלים שם היטב – הבין הראש העסקי שלה שאסור לתת למנה הזאת להתקרר. "החלטתי ללכת על המיזם של הכנאפה בגדול, דמיינתי מקום מרווח ואיך אני משנה את התפיסה של הקהל הישראלי ומשכנעת מדינה של תשעה מיליון אנשים לאכול פחמימה בתוך פחמימה. אמרתי לעלי שאני מאמינה בעצמי ושכמו שצלחתי כל מיני מעברים בחיים – מה זה ללכת ולהקים דוכן קטן ולראות איך זה זז?".
הפרק האחרון בו השתתפה שודר בספטמבר. חודשיים מאוחר יותר, רסלאן התחילה לרחרח באגמון מרקט. דוכן קבוע לא התאפשר כלכלית, אבל באותו החודש התקיים שם 'פסטיבל מתוקים' וההנהלה הציעה לה להשתתף. "היו לנו שלושה שבועות להרים את הפרויקט", היא נזכרת. "ממנה אחת שהכנתי ב'מאסטר שף', עברתי להתמודד עם כמויות ענקיות, למצוא מגשים גדולים לכנאפה וחומרי גלם – כי אין פה את הכול בזמינות של לבנון. היה חודש משוגע".
שם גם יזמת סדנה חינמית להכנת מעמולים, ומי שאהב אותך בתוכנית, יכול היה להגיע.
"כמות מטורפת של אנשים הגיעה. זאת הייתה הצלחה גדולה. אנשים באו לפרגן ובשבילי זה היה מאוד ממלא. הדרייב שלי התחזק יותר והרגשתי בטוחה ברצון להתפטר מהמעבדה".
הם נסעו יחד לשכם לקנות ציוד והעניינים התחילו לזוז. היא הציעה להנהלת האגמון מרקט להרים יריד כריסמס וחנוכה משותף. "קטפנו ענפים מהיערות בסביבה ועד לפנות בוקר קישטנו שם. עבדנו עם 17 ילדים מהקהילה הצד"לניקית, הכנתי 5,000 מעמולים בכלים ביתיים, זה היה חתיכת פרויקט שדרש ניסויים. אבל אם אין לי – אני לא מוותרת אלא מאלתרת. זאת הייתה הצלחה מטורפת, הכבישים היו חסומים מרוב אנשים שהגיעו". השלב הבא היה שכירת דוכן קבוע לסופי השבוע. העסק צמח והחיים התחילו להיות דבש ומי ורדים.
ואז הגיעה הקורונה.
איפה היא תפסה אותך?
"סגרנו. לא הייתה ברירה. זאת הייתה מציאות לא יציבה, אבל לא ישנתי בעמידה. פיתחתי אתר באינטרנט, התחלתי למכור תבלינים ולייצר את המוצרים להכנת מעמולים".
אותו טרנד מדובר של בישול ואפייה קדחתניים בזמן הסגרים עבד לטובתה. "אנשים התחילו לנסות מתכונים, והם קנו. בתקופה הזאת האתר פרנס אותנו. יצרתי את הכפות הייעודיות להכנת מעמולים ואת תבניות הרשת המסורתיות, שהיום לא קיימות יותר. היום מייצרים הכול בסין מפלסטיק זול, אבל אין בזה נשמה. לכף מעמול יש משמעות רגשית – היא חפץ שעובר בירושה ואוצר הרבה זיכרונות, וגם פרקטית – יש כף בצורה שונה לכל אחד משלושת המילויים (פיסטוק, תמר ואגוזים, ע"ט) וזה גם מאוד דקורטיבי". התוצאה הצריכה מאמץ לא מבוטל: מצוידת באבטיפוס – כף מעמול פיסטוק של אמה, שהצליחה לעבור אליהן מלבנון – רסלאן חרשה את האינטרנט, בדקה בדמשק והגיעה לבסוף לבית מלאכה ותיק בחברון, שם שיגעה את משפחתו של האומן הישיש עד שיוצרו הכפות לשביעות רצונה המלאה, "כדי שזה יהיה מדויק ואיכותי".
עוגיית מזל מכעכ
כך נוסד 'בית אלמונה', שפירושו 'המזווה של סבתא'; חלל שמטרתו לחבר בין תרבות, אוכל וחוויה עיצובית, ומספק את הכלים הייעודיים, תבלינים, שמן זית, לבנה ועוד. הוא צמוד לדוכן הכנאפה ושניהם מדברים אותה שפה עיצובית, מושקעת ואסתטית, שמשלבת בין פריז לביירות. העסק גדל ורלסאן הכשירה כ-14 איש שעובדים איתה. כשיש תור רציני לכנאפה כעכ שלה, מקבלים הממתינים עוגייה עגולה קטנה מהבצק שממנו נאפה הכעכ, טייק אוף על עוגיית המזל הסינית, כולל הפתקית עם אמרת הכנף. "לקחנו את המקום לכיוון של מרכז קולינרי תרבותי רציני. לישראלים אסור לבקר בלבנון, הם לא יכולים לטעום את האוכל שם ולהכיר את התרבות הזאת. זאת החוויה שרציתי להעביר, מעבר לאכילה".
לאחרונה הצטלמת גם לריאליטי 'המסעדה הבאה' של רשת 13. מה את יכולה לספר על זה?
"הצילומים היו לפני שישה חודשים. הלכתי לשם עם הקונספט של כנאפה כעכ, אבל הבנתי שזה לא מתאים למסעדה גדולה בתל אביב, ושאני לא יכולה ללכת רק על מתוקים. בניתי קונספט של מסעדה בלבנון כשמנת הפתיחה היתה כנאפה כעכ. אני חולמת על מסעדה גדולה, אבל לפתוח מסעדה זה לא פשוט ואוכל טעים זה לא מספיק. יש המון על מה לעבוד לפני הצעד הבא. היו שם כמה מנות שהגשנו בתוכנית ואני רוצה להביא לכאן, בדוכן נפרד".
