מחסן ההפתעות

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

פורסם לראשונה בגיליון 242 מיום 24 בפברואר 2021.

הורה שגילו לפחות 35, ורוכש לילדיו תחפושת פורים גנרית וזולה אונליין וליבו אינו נחמץ לרגע – איננו בן קיבוץ. בימים בהם הייתה התרבות על ראש שמחתם של הקיבוצים "של פעם", וחג פורים הדובדבן שבקצפת, עם הצגות מושקעות מבית וקרנבל סוציאליסטי, היו גם התחפושות בהתאם: בדים איכותיים, תפירה מקומית ומוקפדת, ויחס רציני ומכבד לנושא – מה שילדים היום יכולים רק לחלום עליו. תור הזהב של מחסני התחפושות הקיבוציים נמשך בערך משנות ה-60 ועד שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשבחלקם של הקיבוצים עוד הצליחו "למשוך" גם לתוך המילניום הנוכחי, ובאחדים אף קיימים שיירים (תרתי משמע). מה כן שרד? בעיקר צילומים באיכות ירודה, והרבה זיכרונות ססגוניים.

עצוב לראות תחפושות מייד אין צ'יינה

מרבית מחסני התחפושות נשלטו על ידי חֲבֵרוֹת שניהלו אותם ביד רמה, בין אם היו תופרות מקצועיות או חובבות, עבדו בהתנדבות או "קיבלו שעות" מסדרני העבודה. מטבע הדברים התרחש האקשן סביב החג, כשכל קיבוץ הפעיל אותן במתכונת מעט שונה. גאולה ניסנוב גבאי (78), חברת להבות הבשן, הייתה אחראית בחלק מאותם ימים רחוקים על מחסן התחפושות של ילדי קיבוצה. השנה היא סוגרת 42 שנות התנדבות כצ'יף מחסן התחפושות של החברים ("אני עושה טרור"), שנותר רציני כשהיה. "כילדה עשיתי הצגות ובכל שנה התחפשתי", היא מספרת. "הייתי מצרפת חתיכות בדים, תפרתי והכנתי. אהבתי את זה מאז ומתמיד. הגעתי ללהבות הבשן בשנת 1960, והיה מחסן תחפושות לילדים, קטן ועמוס. חיפשו מישהו שייקח עליו אחריות לשנה ואז נשארתי לשנתיים-שלוש. פורים היה חג קיבוצי שהתכוננו אליו מאד, וזאת הייתה חגיגה אמיתית. היו פה הצגות מדהימות. הייתה קבוצה שלמה של מלחים שרקדו, אני זוכרת את התלבושות. מה שהילד ביקש ורצה – תפרו לו. הילדים מאד אהבו לבוא ולמדוד. התפקיד שלי היה לעזור להלביש אותם, והרבה פעמים הם שינו את התחפושות אחרי שבחרו אחת. זה היה ג'וב ללא הפסקה בערך חודשיים וחצי לפני פורים, יום-יום אחרי שעות העבודה, בהתנדבות. מה שהייתי שומעת מהילדים הקטנים האלה במחסן… סיפורי רכילות על חברי קיבוץ שהם סיפרו תוך כדי שהתלבשו. ילדים בכיתה ב'! הם דיברו בינם לבין עצמם בלי להבין שאני באזור", היא צוחקת.  

מי תפר את התחפושות עצמן? 

"אמהות של חברים עירוניים במקור, שלימים עברו לחיות בלהבות. הן היו 'עולות ותיקות' שהיו מתארגנות יחד, וזה היה אירוע חברתי שלהן. הן היו מתקנות אותן, זאת הייתה עבורן אז תעסוקה מסביב לשעון. אמא של בעלי, למשל, הייתה תופרת כפתורים. סבתא אחת מבולגריה עשתה תלבושות של רקדניות בולגריות… היו להן גם תכשיטים יפים כל כך ויקרים, וברגע שהן נפטרו – הילדים שלהם הביאו אותם למחסן התחפושות. זהב ויהלומים, מה היה לעשות עם זה? יש שם רכוש שנשאר עד היום".  

גם בכפר סאלד תיחזקו מחסן תחפושות מושקע. אורנה שרון, בתה של שולה פלדר שייסדה אותו (ובת 86 כיום), מספרת: "אחרי שעבדה בחינוך הרבה שנים, אמא שלי הלכה ללמוד תפירה והייתה תופרת. היא מברזיל ותחפושות הן אהבת חייה, בהקשר של מסורת הקרנבל. דודי היה במאי בקיבוץ, ואמא שלי הכינה את התחפושות להצגות שלו בפסח. היא שמרה אותן, ולימים התחילה לתפור לילדים וכך הקימה לאט לאט את מחסן התחפושות, בסביבות שנות ה-80. אני זוכרת שהייתי עוזרת לה לסדר את המחסן. זה היה בהתנדבות, זאת הייתה האהבה שלה".

איפה היה המחסן שלכם?

"בצריף שהיה פעם חדר האוכל, ליד גן השעשועים במרכז הקיבוץ. היה מדהים לראות את הנהירה לשם לפני פורים. אחריו, כשהחזירו את התחפושות, היא הייתה תולה, ממיינת לפי אביזרים. זה היה מאד מסודר. היא עשתה את זה המון שנים עד שכבר לא היה לה כוח".

במקרה של שרון, הסנדלר הלך יחף. "כילדה השתדלתי כמה שפחות להתחפש. אני לא יכולה לסבול את זה. אבל אחת הבנות שלי התחפשה לפיירו ("הליצן הבוכה", ע"ט) שאמא תפרה. היא הייתה תופרת חיות, נסיכים ונסיכות, צבי נינג'ה, דרדסים… בשנים האחרונות החברים היו משאילים ומשלמים סכומים מצחיקים של 20-10 שקלים".

כסבתא, מה זה עושה לך לראות את התחפושות של היום, מייד אין צ'יינה, לעומת אלו שהיא הייתה תופרת?

"נורא עצוב, כי היא נורא אהבה את זה והשקיעה ועשתה כל מה שהילדים ביקשו, ופורים היה חגיגה מאד מיוחדת פה". 

הזדמנות להתגנדר

בכפר הנשיא כינו את המחסן ההוא "זיג בוקס", והוא שימש גם לתחפושות לאירועים שונים לאורך כל השנה, כמו חג המשק, הצגת בר המצווה ואירועי תרבות מזדמנים ומשמחים אחרים. זיג פירושו מערכון, ותרבות הזיגים הגיעה לכפר הנשיא יחד עם המייסדים – גרעין של תנועת הבונים מאנגליה, וממשיכה מאז עד היום בקיבוץ, עם צביון אנגלוסקסי. "הזיג בוקס היה באחד החדרים מתחת לאולם ספורט, וזה היה טקס לבוא אליו לפני פורים", אומרת שקד פרנק (31), בת וחברת כפר הנשיא. "הגענו ביחד עם ההורים, בחרנו את התחפושת ורשמנו מה לקחנו. זה היה ממש כמו להיכנס לעולם קסום שהכל אפשרי בו, ככה זה הרגיש בתור ילדה. בעבר היו תופרים בקיבוץ תחפושות לפי בקשה, ובסיומו של החג היו התחפושות המוכנות נמסרות לזיג בוקס לשימוש חוזר בשנים הבאות. כשהייתי ילדה כבר לא תפרו אצלנו במיוחד, היו עושים הסבות לתחפושות קיימות. אמא ודודה שלי היו תופרות לי והיינו משאילות פריטים מהזיג בוקס. היו שם גם בדים וחומרים, ואם אישרו – יכולת לקחת ולהפוך אותם למשהו. אני זוכרת שהייתי בת הים הקטנה ומלכת הלילה, שהייתה במקור תחפושת של מכשפה עם כוכבים", היא צוחקת.

מי שזכורה במיוחד לרכזת המחסן של להבות הבשן כילדה שאהבה להתחפש היא סיגל גולדמברג (44), חברת הקיבוץ. "גאולה החזיקה ממש מחסן לתפארת. זה היה חדר דחוס ומאד קטן, אולי 12 מטר מרובע. היינו מגיעים אחד-אחד או בזוגות, היא הייתה יושבת על כיסא, שואלת מה את רוצה ומתחילה להוציא. תמיד היה שם ריח מיוחד. בתור ילדה לא ידעת לזהות של מה, אבל זה היה ריח של איפור ישן ובדים מיוחדים – לא סינטטיים כמו התחפושות של היום. התחפושות היו תלויות בצפיפות על 'חמורים' ולא ממש היו נגישות, היית צריכה לבוא עם רעיון והיו מתאימים לך". לבנות הקיבוץ הצעירות דאז לא היו הזדמנויות רבות להתגנדר, לכן לא מפתיע שהפייבוריט של גולדמברג היו "שמלות של גבירות אצילות מהמאה ה-18, עם בדים מבריקים וכובעים עם סרטים שנקשרים מתחת לגרון. הייתה אחת כזאת בצבע כחול שאהבתי. הייתה תחפושת ליצן שאהבתי את המרקם של הבד שלה, רך ומבריק. זה היה עולם פנטזיונרי שאפשר להגשים בו את מה שאת רוצה. העושר, הצבעים וגם זה שמותר לך לבחור מה שאת רוצה, ובואי, זה לא קרה הרבה בבתי הילדים של פעם. אני לא זוכרת שאמרו לנו 'לא'; מה שלא היה במלאי – אילתרו. לכל בית ילדים היה אירוע פורים משלו, והיה אחד של כל ילדי הקיבוץ. היו שתי מאפרות קבועות שהיו באות עם מזוודה מלאה במוצרי איפור והיו מאפרות אותך למה שביקשת או מה שנראה להן, סופר מצועצע ומוגזם".

רצה להיות נזלת

עניין האיפור ממחיש גם הוא את חשיבות הנושא, וגם בו (ובשמן התינוקות להסרתו) לא חסכו אותם ימים. תקווה פאול-ג'ונס (70) מעמיעד עברה קורס איפור פורימי מזורז בתל אביב לפני כ-40 שנה לאותה מטרה ממש, ובמשך כעשור איפרה את הילדים והחברים. "הייתה לי מזוודה שעלתה כששת אלפים שקלים, וזה לא היה זול גם אז. המוצרים היו בריח תות וייעודיים לילדים, לא איפור 'פושטי' בריח נפט שקנו אז בכל חנות. היו בה אינסוף חומרים, דבקים ומברשות ולטקס – כי התעסקתי הרבה בחומרים שדימו דם ופצעים, וכשהגעתי לבתי הילדים (לאפר לפני המסיבה וההצגות, ע"ט) זאת הייתה השתוללות – כולם רצו שריטות ופצעים ודימומים. ילד אחד התחפש, למשל, לנזלת. לפעמים הילדים התחפשו חופשי ולפעמים לפי נושאים (שעל בסיסם גובשו ההצגות בחג, ע"ט). היו לי גם חוברות ותמונות, והשתדלתי לתעד ואז הם יכלו לבחור. היו לי קצת פאות ואביזרים נלווים כמו שפמים. אהבתי את זה מאד. זה לא היה רק למרוח איפור על הפנים, היית צריכה להבין איך הילד רצה לראות את עצמו אחרי האיפור".

זאת גישה מאד מכבדת, ובאיזשהו מקום גם נוגדת את האג'נדה הנוקשה וההומוגנית ההיא שלא בדיוק חינכה לאינדיבידואליזם.

"מאד מכבדת! מהר מאד הבנתי שיש ילדים שמפחדים מליצנים והיו כאלו שלא היה אכפת להם מה הם לבשו ורצו איפור מסוים ואחר. הייתה ילדה כזאת, בת חמש או שש, עם תחפושת נסיכה, והיא רצתה פנים של כלב. היא הייתה מאושרת אחרי שסיימתי… אימא שלה הייתה בהלם. הילדים היו יושבים בשקט כשאיפרתי אותם. לפני זה הם עמדו בתור, לא כעסו ולא התבכיינו, התנהגו למופת".

היום קונים בזול באינטרנט

עם תחילת ההפרטות דעכו לאיטם רוב מחסני התחפושות. היה זה תהליך הדרגתי שהתפתח בד בבד עם סגירת ברזי התקציב, איבוד הפריטים (אחרי שאותן חברות שמשלו במחסנים התבגרו והחזירו את המפתחות), מעבר לרכישת תחפושות עצמאית והתפוררות פיזית של המבנים, שהחריבה את רוב האוספים המופלאים ההם.

"המבנה נרקב והתחפושות ממש נהרסו ברובן", אומרת אורנה שרון. "ניסו להציל כמה ולהעביר למקום אחר, אבל היום את קונה בזול באינטרנט. טוב שאמא לא ראתה איך שהצריף התפרק, היא יודעת שהתחפושות נהרסו אבל לשמחתי לא ראתה את זה".

גאולה ניסנוב גבאי מתריעה שיש לה זיכרון חלש, אבל מעריכה שבלהבות הבשן הקיץ הקץ על מחסן הילדים לפני כ-15 שנה. "החליטו שמחסלים, לא יודעת למה. חלק מהתחפושות העבירו לפינת תלבושות בבתי הילדים וחלק פשוט זרקו לפח. התפוצצתי מזה, אבל לא רציתי לקחת אותו על עצמי כי מחסן התלבושות של החברים היה ממש עמוס ועבדתי שם שעות".

ובכל זאת – בנימה פורימית עליזה יותר לסיום, יש קיבוצים שלא ויתרו על המסורת הנוסטלגית, למרות שמרבית המלבושים האורגינליים, כאמור, מנוחתם עדן. "בפורים בכפר הנשיא יש עד היום נושאים שממש נצמדים אליהם ומשקיעים בטירוף", אומרת שקד פרנק. בכל שנה מרכזים את התחפושות הקיימות ואפשר לבוא ולקחת. השנה פתחו קבוצת וואטסאפ של מסירת והחלפת תחפושות. יש אצלנו תחרות תחפושות, ותמיד אלו שהכינו לבד היו יפות פי אלף וזכו בגלל היצירתיות, התחכום, השנינות והמחשבה שמעבר. יש הערכה מאד גדולה לאומנות, יצירה ומחשבה בקהילת כפר הנשיא, וכמובן הומור – אם אפשר אז משובח ובריטי. הכנתי פעם תחפושות למישהו שהיה הראי שעל הקיר ב'סינדרלה', והוא זכה במקום הראשון. אני ואחותי היינו האחיות של סינדרלה".

את מכינה לילדייך, בני שנתיים ושלוש, את התחפושות בעצמך. הסירוב להיכנע לפיתויי הנוחות של עלי אקספרס הוא בגלל אותה מסורת מפוארת?

"כן. זה גם הרבה יותר יפה בעיניי, וגם מבחינה אקולוגית אני לא רואה סיבה לקנות. הם עוד קטנים אז אני מחליטה", היא צוחקת. "בשנה שעברה, כשהנושא היה 'ירוק' הם היו תות ותירס, ובשנה לפני זה הגדול היה קואלה. עכשיו הוא רוצה להיות סמי הכבאי ויש פה שלוש תחפושות במידה שלו. אני מתלבטת אם להכין לו או לקחת ממה שיש".