על קו האש

בבוקר שבת השבעה באוקטובר התעורר אלי רצ'בסקי, חבר קיבוץ סער ומנהל הקהילה בכפר בלום, לתוך סיוט שלא דמיין. "חזרתי מהליכה והתחלתי לשמוע ולראות דברים. אני לא זוכר מה היה הדבר הראשון, אולי התצלום משדרות, אבל מיד הבנתי שאוי אָ-בְּרוֹךְ. עוד לא ידענו את מלוא הזוועות מהדרום, אבל ידענו שיש חטופים".

כבר בשעות הראשונות לאחר מתקפת הטרור בדרום, הבינו רצ'בסקי ותושבי כפר בלום שהשקט הפסטורלי בקיבוץ עלול להתחלף במהרה במציאות קודרת, ובשמונה ורבע בבוקר צח"י כפר בלום כבר נכנס לפעולה, על מנת להיערך לכל תרחיש.

כשהגיע רצ'בסקי למחרת בבוקר לכפר בלום, מצא שם שקט מתוח. "שום דבר עוד לא התחיל, אבל העור חשוף", כך הוא מתאר את התחושה. במהרה הבין שהמשימות החשובות ביותר המוטלות על כתפיו כעת הן חיזוק מיידי של כיתת הכוננות לצד שמירה מרבית על שגרת חיים בקיבוץ: מרפאה, חדר אוכל, חינוך. "הייתה התנדבות גדולה לכיתת הכוננות", הוא מספר, "אבל אז מתחילים לראות מה החוסרים, והחוסרים הם ענקיים. ציוד רפואי, נשק, אבזור של המקלטים".

למרבה האירוניה, בשלב ההוא עוד חשבו בכפר בלום כי הם עצמם ישמשו כמרכז קליטה למפונים מהדרום ומצמודי הגדר בצפון, ומיהרו להיערך לכך, תוך השמשת חללים מותאמים, כבית הספר ומרכז קלור. אלא ששלושה ימים אחר כך התנפצה גם הבועה הזאת, כאשר טפטופי הירי הראשונים הגיעו לצפון.

"ב-11 לעשירי אנחנו כבר מבינים שלא כל הקהילה תישאר פה", אומר רצ'בסקי, ובמהלך החודש שלאחר מכן אכן חווה כפר בלום גל עזיבה עצום, שמדלדל את אוכלוסיית הקיבוץ, כ-950 איש בימי שגרה, בכשלושים אחוז. "אנחנו נמצאים כמעט שנה במלחמה, ועדיין שלושים אחוז מהקהילה בחוץ", מעדכן רצ'בסקי.

כפר בלום, כקיבוצים אחרים בגליל העליון, ממשיך להתמודד עם האיומים והקשיים שהמלחמה הביאה איתה כמעט שנה מאז פרצה. תושביו של הקיבוץ, שנמצאים בקו החזית, ממשיכים לשמור על תקווה ואופטימיות זהירה, ומקווים לשוב לשגרה ולמצוא את השקט הנפשי שאבד, אבל כפר בלום אינו המקום היחיד בו נדרש רצ'בסקי להתמודד עם מצב חירום: ביתו הפרטי בקיבוץ סער מצא עצמו גם כן תחת איום ישיר, עובדה שהובילה את משפחתו לעזוב, לפחות לתקופה קצרה, למקום בטוח יותר, במעגן מיכאל.

לריאיון המלא של יונתן פורת עם אלי רצ'בסקי היכנסו: