סוף עונת הנדודים

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

ה-1 במרץ סומן על ידי מערכת הביטחון והמדינה כמועד חזרתם של תושבי הצפון המפונים לבתיהם: חוות דעת של גורמי הצבא קבעה כי אין מניעה לחזרתם של יישובי קו העימות, שפונו בתחילת אוקטובר 2023 על ידי המדינה לבתי מלון ברחבי הארץ. משפחות שיחזרו עד ה-7 במרץ, יקבלו מהמדינה תמריצים ומענקים, שילכו ויפחתו ככל שיעברו השבועות והחודשים.

כך, לאחר כמעט שנה וחצי של נדודים, חזרו בסוף השבוע האחרון תושבים רבים לביתם. זאת על אף שבחלק מהקיבוצים ישנן פגיעות בבתים וברכוש; בחלקם מערכות החינוך עוד לא נפתחו במלואן; וכל זאת בזמן שמשפחות רבות התחייבו על שכירות במקום אחר וילדיהן, שהשתלבו עם תחילת השנה במערכות חינוך אחרות, יאלצו להתחיל מחדש. ומעל הכל – אם אלו בלבד לא מספיקים – מרחפת עננת האיום של מה שעלול היה לקרות גם פה, איום שימשיך ככל הנראה לרחף גם בחודשים הקרובים וגם בשנים הבאות.

הבעיה לא נפתרה 

אלישע שחם (75)  חזר לקיבוץ דן עם אשתו כבר לפני מספר שבועות. בתחילת המלחמה פונו תושבי הקיבוץ למלון, אך אלישע ואשתו בחרו שלא להתפנות. "אחרי כמה ימים לא עמדנו בלחץ של הילדים ובאמצע אוקטובר 2023 התפנינו באופן עצמאי". השניים התפנו למרכז האירוח של המרכז הרוחני "ברהמה קומריס", אליו משתייכת אשתו של אלישע, שם שהו מרבית תקופת הפינוי.

אלישע מספר שבמהלך התקופה הארוכה מחוץ לביתם, הגיעו מספר פעמים לקיבוץ, בעיקר כדי להצטייד. "בחודשיים-שלושה האחרונים התגבשה ההחלטה לחזור והגענו לנקות את הדירה, שכשעזבנו אותה הייתה בעיצומו של שיפוץ חדר המקלחת".

למזלם הגדול של אלישע ואשתו, דירתם לא ניזוקה, על אף שיש בקיבוץ דירות שנפגעו, ונזקים שפגעו גם בענף המדגה: "היו נפילות סביב לקיבוץ ובתוך הקיבוץ כשרוב הפגיעות הן מהדף, מיירטים, רסיסים וכדומה". אלישע מספר שלאורך כל התקופה נשארו בה חברי כיתת הכוננות וקבוצה נוספת של חברים שבחרה לא להתפנות. כ-75 אחוזים מתושבי הקיבוץ התפנו למלון דן כרמל בחיפה, שם נפתחו גן ופעוטון עבור ילדי הגיל הרך ועיריית חיפה עשתה מאמצים גדולים לשלב את ילדי בתי הספר במערכות החינוך. בקיץ האחרון עזבו רוב המשפחות עם הילדים למקומות שונים בארץ, כשהמבוגרים שנשארו במלון הועברו למלון דן פנורמה. 

"הייתה תנועה של חזרה לכיוון הקיבוץ, בעיקר של תושבים בגילאי 60, 70, 80, רוב השכונה שלנו כבר מאוכלסת". אלישע מוסיף שכ-40 משפחות צעירות עברו בקיץ למרום גולן, שם השתלבו הילדים במערכות החינוך, כאשר תלמידי התיכון למדו בבית ספרם "הר וגיא" שמיקומו הועתק לראש פינה. בשבוע האחרון חזרו רבות מהמשפחות לדן, "הר וגיא" מתוכנן לחזור לדפנה לאחר חופשת הפסח.

איך ההרגשה לחזור?

"הבעיה לא נפתרה. רבים מהחברים מתכוונים לבנות ממ"דים כשהמדינה מבטיחה להשתתף במענק שיכסה חלק מעלויות הבנייה. כרגע אין מסמך רשמי – לא מ'תקומה צפון' ולא ממשרד הביטחון – מה נקבל. הכל דיבורים ושמועות, אין ידיעה אמיתית אם נקבל מענק השתתפות לבניית ממ"ד. הרבה שאלות נותרו ללא מענה: האם הסכנה חלפה? האם ממשלת לבנון תעמוד בהסכם ולא תאפשר לחיזבאללה וכוח רדואן לחזור לגבול? האם צה"ל יצטרך להתערב? העתיד לוט בערפל. האם הסכנה נגמרה? זה סימן שאלה גדול".

לא חסר כלום חוץ מהבית 

מי שבחר שלא לחזור בשלב זה לקיבוץ הוא בנו של אלישע – ירדן שחם (37), נשוי למאיה ואב לאביב בן השנתיים. "יום אחרי 7 באוקטובר התפנינו באופן עצמאי להוריה של מאיה עד שהקיבוץ פונה לחיפה", מספר ירדן. חודשיים שהה במלון, מה שהיה מאתגר עם תינוק בן כמה חודשים וללא מסגרות חינוך. לאחר מספר חודשים הגיעו לקיבוץ גבע ומאז הם שם, כבר מעל לשנה. "בגבע קיבלנו אותנו מדהים, שתי פנסיונריות דאגו לאבזור הדירה ולכל מה שצריך עם הרבה אכפתיות ולב גדול, זה לא מובן מאליו". למצוא מסגרת חינוכית לפעוט התגלה כאתגר גדול, ולאחר ניסיונות ואכזבות הגיעו בחודש מאי שעבר למקום בו נמצא הילד היום. "במזל הגענו למקום מדהים וזה כרגע השיקול העיקרי. לילד טוב ואנחנו גם בסדר, לא חסר כלום חוץ מהבית. החלטנו להישאר עד סוף השנה". 

ירדן ואשתו עובדים סוציאליים. לפני המלחמה עבד ירדן כמתאם טיפולים למתמודדי נפש באזור הצפון. "בעקבות המצב עבדתי מרחוק והיה מאתגר", הוא משתף. בהמשך התחיל לעבוד כעצמאי כמטפל CBT ופתח גם קליניקה בגבע. כנראה שאין רע בלי טוב, הוא ואשתו ניצלו את ההזדמנות כדי להתפתח כעצמאיים. כאשר יחזרו לדן יצטרכו להתחיל שוב הכל מהתחלה. ובכל זאת מחכים ירדן ואשתו לחזור. "דן זה הבית, שם אנחנו רוצים לגדל את ילדנו, למרות שהביטחון התערער".

החיים בצפון הם חיים בסיכון 

עם רוני מוסקוביץ (34) מהגושרים שוחחתי לפני מספר חודשים. רוני, אימא לשתי בנות (6,4), פונתה עם קהילת הקיבוץ למלון בבית אורן. בהמשך שכרו דירה בחיפה, ובקיץ נדדו למלון סלינה שבכנרת שם חברו לקהילה. "לא היה ברור אם הפינוי ימשיך ועד מתי והתלבטנו מה לעשות", היא מספרת. לבסוף עברו לתל מונד, שם שכרו בית בחוזה לשנה. רוני, שדווקא רוצה לחזור להגושרים, מתקשה להשתחרר מהחוזה. "אם לא נמצא מי שיכנס כשוכר במקומנו – המענק ילך לשכירות. יש רבים בסיטואציה כמו שלנו שחתמו על חוזה שכירות לשנה כי אחרת אי אפשר היה למצוא דירה להשכרה". רוני אומרת שהיא מבינה גם את מי שמשכיר את הדירות ונזקק להתחייבות. בסופו של דבר היא ובעלה החליטו שהם חוזרים להגושרים. עכשיו יאלצו להוציא את הבנות ממסגרות החינוך בהן נקלטו השנה: "לעשות קליטה מחדש. הקטנה לא זוכרת חברים, היא הייתה בת שלוש כשהכל התחיל. זו שבכיתה א' מחכה כבר לחזור, אבל זה שוב להתחיל מחדש, דמויות חדשות, קשיים".

איך התחושות עם החזרה לצפון? 

"יש חששות. לא לשנים הקרובות דווקא, אלא לאלו שיבואו אחריהן. זו שאלה שאנחנו שואלים את עצמנו כי החיים בצפון הם חיים בסיכון. ההיסטוריה מראה לנו שיש שחיקה מבצעית, ועם הזמן יש אדישות, תחזור 'הקונספציה'. זו החלטה לא פשוטה אם לחזור הביתה. חשוב לנו לסגור מעגל ואם נחליט ללכת זה יהיה מרצון, אנחנו חייבים לעצמנו את הבחירה. עשינו חישוב מסלול מחדש, נדדנו והגענו למקום שטוב לנו בו, עם אנשים טובים. החזרה לצפון היא ברגשות מעורבים. חוזרים למקום שייקח זמן לשקם אותו – שירותים, קניות, מקומות בילוי, הכל ייפתח לאט ובהדרגה. השאלה כמה נהיה מוכנים לספוג את חוסר הביטחון שבמצב ואת התחושה שתמיד נחיה על החרב. זו התחושה שמלווה. אנחנו קיבלנו החלטה לחזור בכל מקרה. יש חשש שעולה ומציף ומתהפכת הבטן אבל נעבור את זה, גילינו שאנחנו גדלים ממשברים".

כוח חלוץ 

"הכול התכנס יחד", אומרת אורית דגני דיניסמן משניר, מי שהייתה עד לא מזמן מועמדת לראשות המועצה. "השילוב של החלטת הממשלה לגבי סוף תקופת הפינוי לבתי המלון יחד עם פתיחת בתי הספר ומערכות הגיל הרך בקיבוצים שפונו, הביא לחזרתם בשבוע שעבר של רבים מקיבוצי הצפון. חלקם חזרו בצורה מרוכזת, כמו יפתח, כפר גלעדי, סאסא, ויש גם כאלה כמו ברעם שחזרו עוד קודם".

אי אפשר להסתכל על כל הקיבוצים כמקשה אחת", מוסיפה אורית, "יש קיבוצים קרובים יותר לגדר הגבול כמו מלכיה או יראון, יש כאלה שנפגעו קשה כמו מנרה". ההבדל הגדול שהיא מסמנת הוא בין קיבוצים בהם המשיך המפעל לעבוד בימי המלחמה כמו בסאסא, שניר ודן, ובקיבוץ נותרו עובדי מפעל חיוניים, או עובדים בחקלאות בנוסף לחברי כיתת הכוננות. החברים שהמשיכו להתגורר בקיבוץ לאורך המלחמה שימרו את המערכות והשירותים פעילים גם אם מצומצמים.

אורית בעצמה פונתה שבועיים לאחר תחילת המלחמה משניר למלון בנצרת ולאחר חודשיים עברה למלון באיילת השחר. לשניר חזרו כבר בקיץ. "אנחנו ללא ילדים קטנים. מי שבלי ילדים חזר קצת קודם, כסוג של כוח חלוץ להכנת המערכות לקראת פתיחת הקיבוץ", אומרת אורית ומציינת שוב את פתיחת מערכות החינוך – הגיל הרך, הבלתי פורמלי ובתי הספר – כגורם המרכזי לחזרת המשפחות הצעירות. "הרבה מהמשפחות הצעירות חזרו ויש גם כאלה שנמצאות במקומות שונים ברחבי הארץ ויחזרו רק בקיץ הבא, עם סיום שנת הלימודים הנוכחית". פרט למערכות החינוך, שעתידות להיפתח בקרוב במלואן בכל הקיבוצים, נערכו גם לתפעול מחודש של שירותים נוספים כמו מרפאה, מרכולית ועוד.

לצד קיבוצי קו העימות שפונו, ישנם קיבוצים במועצה שלא פונו ועברו טלטלה לאורך התקופה, בחלקם התפנו תושבים באופן עצמאי וגם שם לעיתים עבדו המערכות באופן חלקי. "זה ביצה ותרנגולת", אורית מסבירה, "ברגע שמערכות החינוך נפתחות אפשר לחזור ולפתוח את מערכות הבריאות, המרכולית ועוד. גם חזרת התושבים לקריית שמונה משפיעה מאוד על אזור. השירותים שלנו שם ומי שאין לו רכב והוא לא נייד יש לו בעיה".

להניע כלכלה מקומית 

כמי שפעילה באזורה דוחפת אורית לפתוח כמה שיותר מהר שירותים חיוניים, אבל לא רק. "גם תיירות, בתי קפה, מסעדות ועוד. האזור שומם, משמעותי להניע כלכלה מקומית ולתרום לפתיחת מערכות כמה שיותר מהר, זה מה שניסינו לעשות אצלנו בקהילה. משיקום פיזי של המקום, גם בעזרת מתנדבים, לשיקום של הבית, וכך לאפשר את חזרת התושבים".

השיקום איננו רק פיזי, אלא גם נפשי. ותיקים רבים פונו לדיור מוגן וחוו בדידות. קהילות התפזרו. "יהיה תהליך נפשי מורכב שצריך להיות מלווה חברתית ופסיכולוגית. תושבי המועצה נחשפו בזמן שהיו מפונים לרמת שירותים גבוהה, גם במערכות הרפואה, גם במגוון חוגים, גם באיכות החינוך. תושבים פגשו משהו אחר וחובה לייצר שינוי מהותי בכל המערכות".

לגבי מקומות עבודה טוענת אורית לצורך בהעדפה מתקנת. "נדרש פה 'מסלול ירוק' להקמה מחדש של עסקים. יש עסקים שכבר הודיעו שלא יפתחו מחדש כי זה קשה לשקם. התפקיד שלנו הוא לעזור בשיקום כדי שהתושבים יישארו. אנחנו צריכים לקבל רוח גבית מהמדינה, מה שיש כרגע לא מספיק".

אורית לא חוששת. לא מהנושא הביטחוני ולא מנטישת תושבים. "אני בת סאסא ויש לי גם שורשים בדן. אני 'ילדת מקלטים' וגם כשהיו לי ילדים קטנים במלחמת לבנון השנייה לא התפנינו. אני לא מרגישה לא בטוחה. עם זאת, צריך לדרוש מהמדינה למנוע ממה שקרה בדרום לקרות גם בצפון, שלא תחזור מדיניות ההכלה. לדאוג לביטחון. להבטיח תקווה לצמיחה מחודשת. אני מאמינה ש-80 עד 90 אחוזים מתושבי הצפון יחזרו בעצמם. את עשרת האחוזים הנותרים אנחנו נחזיר. צריך שתהיה צמיחה דמוגרפית כדי לתת שירותים יותר טובים. עסקתי בזה בעצמי וזה מה שהיה לפני המלחמה. היה ביקוש גבוה לבוא לצפון וצריך לחזור לשם ולהגדיל את ההיצע, בהרחבות ובדיור בר השגה. יש הרבה עבודה. אני מאמינה שזה יקרה".

מתוך 'זמן קיבוץ', פורסם ב-5 במרץ, 2025.