fbpx

סבר פנים, הכלה וחיוך מכל הלב

הוא חצה נהרות, טיפס על סולמות, גלש באומגה ואף "קבר" את עצמו באפר וולקני ● אבל את הרושם העז ביותר השאירו בו בני העם הפיליפיני ● גדעון שלח בטור מעולם אחר
האזינו לכתבה
Getting your Trinity Audio player ready...

'פלאיי-דובאי' מתנתק מהמסלול בנתב"ג, פניו מזרחה. שדות עגולים המקשטים את מדבריות ממלכת ירדן נשקפים מבעד לחלון האיירבס המפליג דובאייה, תחנתנו הראשונה. משם, ב'פיליפין אייירליינס', שוב מזרחה. מרוטים, לאחר תשע שעות באוויר, אנחנו נוחתים בנתב"ג של מנילה. שלהי העונה היבשה. ביציאה מהטרמינל מקדמת את פנינו לחות טרופית ו-27 מעלות צלזיוס. מאווררי יד קטנים להפגת החום נישאים בידי בני המקום, אך בטרולי שלי, איזו פדיחה, אין אפילו פריט לבוש אחד רלוונטי. כדי להציל את המצב אצתי אל הדוכן הקרוב לממכר טי-שירטס.

מנילה היא בירת האיים. 7,641 במספר. יש בה שדרות רחבות שבשוליהן עוני מכמיר-לב. סטארבקס, מקדונלד'ס, סבן-אילבן, פיצה האט – כולם נטמעים באווירת המקום. ג'ולי-בי, רשת מסעדות מקומית, נותנת פייט מכובד – כך התרשמתי – לכל אלה. רוגע, נעימות, מאור פנים, הכלה – דלה שפתי מלתאר את תחושת הנינוחות שמשרה הארץ הדלה הזו עלינו, הישראלים הלחוצים. הרמת קול, איום, דחיפה, קללה, אלימות, ותנועות תזזיות – כל אלו נעדרים מהווית חלקת האלוהים הנדירה הזו, שניחנה בזרימה נכונה מפנקת. בקראי פסקה זו משהו אינו מתיישב, שכן ידוע לכל כי עוני מוליד אלימות, עבריינות. לראייה שבכות תיל בראש חומות המגדרות בתים בשכונות היוקרה. אנחנו לא נתקלנו אף לא בשבב מהתיאוריה הזו.

כובשים – אל הפיליפינים הגיע פרדיננד מגלן ב-1521, במהלך מסעו סובב הגלובוס. התיישבות הספרדים באיים החלה רק כעבור 44 שנים. במשך למעלה מ-300 שנים היו הם בעלי הבית. הכרזת העצמאות ויצירת הרפובליקה הפיליפינית הראשונה התרחשה רק בשלהי המאה ה-19. על הדרך נשלטו הפיליפינים בידי אמריקאים, יפנים ואז שוב אמריקאים, עד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. אף שהספרדים נעדרים מהאזור כבר שנים ארוכות, מורשתם עודה מהדהדת, בבחינת נפקדים-נוכחים. שמות פרטיים רבים הינם שמות ספרדיים, הספירה נהגית בספרדית – אונו-דוס-טרס, המטבע הוא פסוס. בפיליפינים קיימים עשרות ניבים ועגות, בהם כאלה שאינם מובנים גם לפיליפינים שאינם בני השבט. אנגלית וטגאלוג (השפה השלטת) הן גשר מקשר. שלטי חוצות ותמרורים כתובים אף הם באנגלית.

ישובים בשולי הכביש – כאלו נשרכים לאורך ק"מ ארוכים. בחזיתם דוכנים וביניהם אין ספור כלבים מבקשי פת לחם. רגועים, בקיאים בהווי הכביש. 3 שבועות התפתלנו בכבישים. לעתים במהלך שעות ארוכות. תאונה לא זכינו לראות. הכיצד?! ממה עשויים הפיליפינים? אילו רכיבים מוסיפים שם לדי-אן-איי. בני אנוש שחיוך אינו נדיר על פניהם. פעם ושוב תהיתי. היכן הם הלחוצים-נחפזים-קצרי הפתיל. התרבות כאן שונה. מסתבר כי יש אנשים הפועמים במקצב שונה. עושים כבוד זה לזה באווירה של וויתור והכלה. אנשים שהפנימו כי די בדלות. קשה היא גם מבלי לספח לה דחיפות ולדשנה באלימות.

יחסי ציבור – תכנית סיורנו כללה ביקור בבית סוהר. משער אני כי כוונת המשורר בהצגת חזות ונאורות. במחוזותינו נתונה הזכות לביקור בכלא רק למי שכשלו אל תרבות רעה. אוי לה לבושה. בשער הכניסה דבוקה של שומרים עטויי מדים, חמושים ברובי 'גליל'. בחפץ לב נענו לצילום קבוצתי. כבר בשדות האורז הנושקים לגדר המחנה, מחוצה לו, הבחנו באסירים. לבושם אחיד. מצבע חולצתם (חום, כחול וכו') אתה למד על משך עונשם. במחנה פנימה הם עוסקים במגוון עבודות. גננות, בניין ועוד. במדרגות אחדות עליתי אל מרפסת בניין משרדים. במבואה, בינות לשומרים, משוחררים מסממני אזיקה, הסתובבו אסירים. שאלתי רשות לשוחח עם מי מהם. זו נתנה. בחפץ-לב. פניתי אל אחד לבוש טי-שירט חום והצגתי עצמי. טייל מישראל. דברנו סמול-טוק – על תנאי הכליאה, משפחה, געגועים לבית, על מה אתה שפוט ומתי צפוי שחרור. "על רצח" השיב, בפשטות, "אשתחרר בעוד 20 שנים"! וכאשר פירט את האירוע למדתי כי המניע לרצח פוליטי. ירי באקדח. לחצנו יד ונפרדנו כידידים. עאלק.

כוכבי הכביש הם רכבי ה ג'יפני–  (Jeepney) הג'יפים האייקוניים, המצועצעים של הפיליפינים. הג'יפני הנו כלי תחבורה ציבורית נפוץ בפיליפינים. זהו מעין שעטנז של ג'יפ צבאי שהותיר צבא ארה"ב עם עזיבתו את הפיליפינים בתום מלחמת העולם השנייה. דמיינו ג'יפ שעבר מתיחת פנים. מתיבה מרובעת הפך למלבן מאורך. מקושט בציורים, שלל צבעי הקשת, לאורכו ספסלים הפונים זה אל זה. הוא מלקט את הנוסעים באשר הם ניצבים ומרימים יד. הטוק-טוק או הטרי סייקל – אף הם כלי תחבורה פרטיים וציבוריים נפוצים. על רבים מתנוססת מאחור אמרה הלקוחה מהברית החדשה. אחד כזה משתעל במעלה כביש גורר אחריו שיירה. זו נשרכת בהכלה ובסובלנות מופלגת. רבות מהחריגות לצורך עקיפה או לפנייה חוצת מסלול נגדי מלוות בצפירת אזהרה. לא באלימות חלילה. בבחינת שים לב אני עוקף. מכירת משקאות אלכוהולים, למדנו, אסורה במסעדות לשולי כבישים מהירים! חומר למחשבה…

חוסה ריזאל – היה רופא עיינים במקצועו וסופר נחשב. הגבר הוא הגיבור הלאומי. אף שלא היה מעורב בתכנון ההפיכה לגירוש הספרדים ואף לא השתתף בה. ריזאל הוצא להורג על ידי הממשלה הקולוניאלית הספרדית בהיותו בן 37. פסלו מוצב ברבים ממוסדות החינוך והשלטון. באחד הפארקים בעיר מנילה מוצב פסל רב משתתפים, עשויים ברונזה, המתאר את הוצאתו להורג בידי כיתת יורים. כיום אין מי שמאיים על גבולות הפיליפינים, למעט סכסוך על זכויות במרחבי דייג עם סין, לא עלינו.

כח עליון – התפרצות עוצמתית מהר הגעש פינטבו (1991), קברה אזורים נרחבים תחת מעטה אבק וולקני. עם שוך האסון התפרצו ממנו יזמויות עסקיות. ברכבי שטח נסענו בערוץ הנהר בו זרמו נחשולי הלבה. חצינו זרמי מים אפורים, ובהמשך נשאונו רגלינו אל לוע הרשע. אגם שליו, כחלחל-ירקרק מחפה היום על רוע כבוי. אלפי מטיילים נוהרים בתוואי. בשולי המסלול מתפרנסות עשרות משפחות ממכירת דברי מזון, כפכפים וציוד למטייל. מתחם האפר הוולקני מוגבה מעט מקרקעית הנהר השוצף הרדוד. נסענו בים וביבשה אל אתר מעינות מים חמים. יפהפה. מעט בצד, במקביל למדרגות המטפסות אל מתחם הבריכות החמות, נוסק כביש. שיפועו מאתגר. על שברי לוחות פלסטיק קשיח, ללא גלגיליות, או חישוקים, גולשים להם במורד התלול זאטוטים חביבים במיומנות מחמיאה. שעשוע? ציפייה לתשר? אולי. גם בהעדרו אין הם מייצרים מחוות דביקות של "שנור". הסתפקנו במחיאות כפיים. חרף הדלות כמעט ואינה ניכרת מועקת רוכלים דביקה. רמת ציפיות, מסתבר, נגזרת מכור צמיחתך.

מסאז' וולקני – "הדמיית קבורה" קראתי לה, היא מיזם נוסף. במלתחה פשטנו בגדים ולבשנו חליפה אוורירית, צבעה חום ורדרד. בארגז חול בשולי המלתחה כרה פיליפיני צעיר את קברי. לצד שותפי למסע, נשכבתי על גבי בבור, מתענג על חומו של החול האפרפר. הפיליפיני החמוד, חמוש באת, כיסה אותי מצוואר ועד קצות אצבעות רגלי. לשמחתי ניצבה מעל ראשי פיליפינית, משיבה רוחי במניפה. מחייה נפשות. אט, אט הסכנתי לסיום פרקי בגלגול הזה, מסדיר נשמתי, אפוף בחומה של כסת החול. בין שוקי רגלי היטב חשתי בפעימות לבי, חריגות בעוצמתן. לפתע הרגשתי כי מישהו דורך עלי, באופן שיטתי. דורס מרגליים ועד צוואר, מהדק את החול אל גופי. מסאז'. חוויה מפנקת. שרק לא ישבור לי יד או צלע. "סר, ווי פיניש" שמעתי, לאחר כ 20 דקות את זו שעל המניפה. כמי שהסכין לכיף ש"ברילקס", התעלמתי. לאחר ששנתה בקשתיה להניח לי ולהעירני בבוקר שלמחרת…

סיור בקניון אווטאר –  הינו חוויה מעורבת, אנתרופולוגית-חזותית. במבואות הקניון, שזכה לשמו בשל הדמיון לצילומים מתוך הסרט "אווטאר'" המתינו לנו בנות שבט מקומי. קטנות במובהק מנשים/נערות בנות גילן. חביבות, שמחות. הן הנחו אותנו, "פינת הגרוטאות", בנבכי קניון יפהפה. אנחנו, כמתבקש, בצעדים זהירים מדודים גולשים במורד הסלעים והסולמות. עקב בצד אגודל. הן כאיילים בצוקי מצפה-רמון, מדלגות על הסולמות התלולים בלא עזרת הידיים. נחמדות, אדיבות, מאירות פנים.

אומגה – גלישה באומגה היא כיף אדיר. 4 פעמים במהלך טיולנו זכינו לבצעה. אומגות ארוכות, חוצות נחלים, ואדיות ומפרצי-ים – 500 מ' ל-1 ק"מ! פנים מספר לגלישה. היא שונה מזו המקובלת במחנות הקיץ של תנועות הנוער בארצנו. על בימת השילוח ניצבים משגרים-רותמים. לבחירתך חלופות. תוכל לגלוש בישיבה, תלוי על-פי כבל ותהום או בשכיבה על הבטן, ידיך משוחררות, מזומנות לדמות משק כנפי ציפור. משב הרוח וצליל חיכוך וו החיבור לכבל שורקים צליל משכר.

כריש לוויתן – כיצד הופך דג גדול לאטרקציית תיירות. אלפי תיירים גודשים מתחם חוף בשולי כביש, מתנהלים בסדר מופתי בדרכם לחזות בשחיינים המרשמים. בהגיע תורנו עלינו על סירת קטמרן צנועה. המנוע – שני פיליפינים חמושים במשוט. ממש בקרבת החוף, בינות לעשרות סירות כשלנו, כבר שחו במימי המפרץ הצלולים סקרנים חמושים במשקפי צלילה. מצפים להופעת אורח הכבוד – כריש הלוויתן. ואז הוא מופיע הדג דנן. וואחד דג. 5-6 מ' אורכו. חרף שמו – תשכחו מהסרט 'מלתעות' – פיו הגדול שטוח, משור-השיניים נעדר. גופו המרשים נשרך אחריו. אנו, ככל האחרים, גלשנו למים, חמושים במסכות צלילה, להתפעל מהשחיין הגמיש, זימיו כקלידי פסנתר. לא מיד הבחנתי בתומך התופעה. לצידנו שט בנחת קטמרן קטן ובו פיליפיני. הלה משליך חסילונים כפיתיונות אל מי המפרץ הצלולים. להסיר ת'כובע בפני מי שידע לחצוב פרנסה ממשאב טבע.

אורז – סוגים שונים של אורז גדלים באיים בהם אורז כהה אדמדם להפקת משקה משכר. הפיליפינים ניזונים מאורז. בדמם הוא זורם. הוא אבי אבות המזון ובמנות גדושות. בוקר-צהריים-ערב. חרף שדות האורז הנרחבים נאלצים הפיליפינים לייבאו מווייטנאם, תאילנד והודו. גידול האורז הינה עבודה מפרכת. ממש. לצד עיבוד מסורתי ידני, בעזרת תאו, מופיעים יותר ויותר כלים ממוכנים. קומביינים היודעים לצלוח את השדות הבוציים לקציר האורז. לצידם, לא פעם, ראינו להקות ברווזים גדולות רועות בשולי חלקות ניזונות מחלזונות הפוגעות בגידול.

אל-נידו – היהלום שבכתר. מפרצים כחולי טורקיז, צלולים. סירות קטמרן, לעשרות. מזחים וצוקים מרתקים, מהיפים ששזפו עיני. יש לו את זה, לשם יתברך. עוצמת יצירתיות. ומעל לכולם, כבר אמרנו, בני העם הפיליפיני. כאן נתקלנו לראשונה בנוכחות תיירים משמעותית. גם ישראלים. איך לא… כריס (כריסטופר), צעיר חביב, הוא מדריכנו בסיור. התמקמנו, רון ידידי ואנוכי, באחד הקייקים הקטנים. פנינו אל קניון חבוי. סלע מעורר אימה תלוי כמו על בלי-מה במרומי אחד המצוקים הנישאים. כבר מאות אלפי שנים מאיים להישמט ולפצח גולגולת למי מהשטים לרגליו. בעודי מכוון ניידי-מצלמתי אל הסלע הנישא, מבקש להיטיב זווית צילום, נטיתי מעט לאחור ועוד מעט, עד ש… בד-בבד עם התהפכות הקנו כבזק נצרב במוחי גודל האסון. הלך עלי. הלכה המצלמה וכל שתועד בה. למעלה מאלפיים סרטונים קצרצרים (בשלב זה), המיועדים למצגת. תוך צלילתי הושטתי יד אוחזת בנייד למרומים. עת חזו עיני בנייד היבש הניצול, נשמתי לרווחה. בסיום הטיול שקוע כריס במלאכת יד – מעלי במבוק ירוקים הוא קולע במיומנות מרתקת ציפור זעירה. חביב.

מסלול הקניונירינג ומפלי הקוואסן – מתמצת את חווית הטיול בפיליפינים. באו בו לידי ביטוי יופייה של הארץ עם נופה האנושי המיוחד. המסלול מאתגר משהו למבוגרים שחצו גבורות, שכן הוא מתפתל בינות לסלעים-בריכות-מפלי-מים בערוץ נחל יפהפה. לכל אחד מאתנו הוצמד מלווה, בבחינת "אישית לוחצת", למניעת אבדן שיווי משקל -החלקה-נפילה ושבירת עצם. כהולך במאסף עד הייתי לדבקות המלווים במשימתם, ליד הנצמדת אל מושא האבטחה בכל מעבר שיש עמו סכנה. כל זאת בנעים וברגוע.

זמן רב שהינו בחיק הטבע. העושר החבוי ביערות העד הירוקים (עצים, צמחים, בעלי חיים ופריחות זרות לארצנו היבשה) מעורר קנאה. קצרה היריעה. דווקא הזעיר מכל, קופיף הטרייסיר הזעיר (כולה כ-10-15 ס"מ. תקליקו בגוגל) עיניו ואזניו הגדולות שבו את ליבנו. אלמלא מדריכינו המנוסים לא יכולנו לאתרו בסבך הצמחייה. חרשנו ת'פיליפינים במטוסים, בסירות, ברגל וברכב (פרייבט-באגי-4X4), הגענו אל בייקרסהיל, שבט הבטאק, פוארטופרינססה, בוהול, פונינג, מפלי פגאנסחאן, קניון "אווטר" ועוד ועוד.

פסטיבל סינולוג – היה סיום ראוי למסענו. הפסטיבל נערך מידי שנה בתחילת חודש ינואר בעיר סבו ומציין את מעבר בני המקום מאמונה באלילים לקתוליות וכהצדעה לסנטו ניניו, הילד הקדוש. המצעד הנו הפקה קולוסאלית, צבעונית, מוסיקלית רבת רושם. להקות מחול ססגוניות נעות ברחובות, נושאות אייקונים של סנטו נינו ופרטי תפאורה מורכבת המשנה פניה עם התפתחות המחול. אתר סיום המצעד הנו מרכז הספורט של העיר סבו בו נשמרו לנו מושבים ביציע. עת נעמדו הצופים הצטרפנו ובשמחה שרנו (המהמנו), את ההמנון ואת שיר הסינולוג הממכר. שווה.

פיליפינים היא מדינת עולם שלישי במיטבה. חרף זאת היא משדרת חיבוק יפה ונעים בחיק הרכסים הדשנים וירוק העד שאינו חדל. כמה קנאה הוא מייצר. כך גם חופי הים הצלולים כחולים-טורקיז. אך בעיקר אלו הם בני העם הידידותי הזה. אף לא פעם נתקלתי ברתיעה-החמצת פנים או הושטת יד-עצור בעת ששאלתי רשות לצלמם. לא בכדי מבוקשות המטפלות הפיליפיניות בישראל.

סלאמאת היא מילת הפרידה בפיליפינים. כבערבית רק בניגון שונה במעט.

מבוהיי. תודה.

אולי יעניין אותך גם:

DSC_1040 1_websize (1)
אקדמיית הפטרייה
רע סופר הוא היחיד בארץ שמגדל פטריות מרפא...
pexels-cody-king-433493-1208074
רואים את האופק
קרן מענקים חדשה מציעה מענק של עד 20,000 ₪...
D653-117 (1)
הלוואי
מקום אחרון בקדם אירוויזיון, מקום ראשון בלבבות:...

Education Template