מתי הבנתי שאנחנו עוד לא בפוסט טראומה?  

מתי הבנתי שאנחנו עוד לא בפוסט? ואולי אני עוד שם…
היום בדרכי למועצה מרום הגליל היושבת למרגלות הר מירון הגעתי כהרגלי לחניית הכורכר הסמוכה. החניה הפנויה היחידה הייתה מול המיגונית, אחת מני רבות הפזורות במרחב.

המחשבה הראשונה שקפצה לראשי "אם אחנה מול המיגונית, אחסום את הגישה החופשית לקהל הרחב במצב חירום".

"אבל כך היה כל השנה וחצי. אין ברירה… המרחב הוא מרחב חי, עובד ומלא גם אם יש אזעקה. כך היה כל השנה…".  

"ואולי זאת החניה היחידה שנותרה פנויה כי כולם חוששים לחסום אותה? כולם כאן מרגישים כמוני?"
"איזה מחשבה הזויה. אנחנו כבר שלושה חודשים בשקט, ברור שאני יכולה לחנות מול המיגונית, לא יהיה בה צורך היום, גם לא בגליל הבטון הסמוך".
"אולי בעצם לא? אולי צריך לשמור על כשירות? דריכות?".
"אני גם ככה דרוכה. מה זה משנה אם אעשה זאת אקטיבית. הגוף עוד על טורים. אותו קצב סטרס כמו לפני שלושה חודשים…".

אולי יש הפסקת אש, אבל אני ועוד רבים עדיין במלחמה.