מעורב גלילי

כמו כל זוג שעובר בנתב"ג בדרך לחופשה בחו"ל (במקרה הזה אתונה, ממנה שבו לפני יומיים), חאלד אליאל ואפרת גבריאלה אטיאס נדרשו לבידוק ביטחוני. הם זוג שטס יחד, הם ארזו יחד, הם לא שכחו את הדרכונים בבית. אלא שהיא יהודיה והוא ערבי. "איך שאני בא, הבחור מהביטחון מתחיל להסתכל. שאל מה הקשר שלנו, אמר שרוצים רגע לדבר עם כל אחד בנפרד", אליאל משחזר. הוא מדבר על כך בקלילות. "אני לא ילד קטן, אני מסודר מאוד ויש קונפליקטים קטנים ואני בוחר לצחוק על זה ולא להאשים. זאת סיטואציה של המדינה ואין מה לעשות, אני סבלני. כעס ועצבים לא יעזרו. נשמתי, צחקתי. דיברתי איתו באופן ישיר, אמרתי שאני מבין בדיוק מה הוא רואה וחושב. זאת לא אשמתו. ואז הוא נתן לנו לעבור בלי תשאול בנפרד. אמר שלא צריך".

ככה? כל כך פשוט? אתה בכלל לא נפגע מהסיטואציות האלו?

"תראי, גם בגליל העליון בהתחלה לקח זמן. בתור בוקר בשניר ובעבר אחראי על ענף הבקר בסאסא, ישבתי בישיבות עם אנשי צבא ומשטרה והיה להם קשה בהתחלה לקבל את זה שאני ערבי, אבל היום אני מאוד מוכר בעמק. אני אוהב לעשות טוב ולעזור. אני חושב שרוב הקיבוצים לא יכניסו ערבי לגור בהם ולכן אני ממש מעריך את כפר סאלד (שם הוא מתגורר, ע"ט) ושניר, כי אני ממש מרגיש בהם בבית ומעולם לא הסתכלו עלי עקום. אני נמצא, למשל, בכיתת הכוננות של כפר סאלד וזה מנחם מאוד. לא צריך להסתכל על הצד השלילי ואם נתחיל לשקוע בו לא נתקדם לעולם. צריך להסתכל על האור בקצה המנהרה, ואיתו להתקדם. אז אני צוחק על זה".

אז אליאל, 43, שנולד וגדל בכפר עכברה בואך צפת, צוחק על זה. האם האשה שאיתו צוחקת גם היא? תלוי, כנראה, מתי שואלים. באוקטובר האחרון העלתה אטיאס, 36, לדף הפייסבוק שלה תמונה שלה ושל בן זוגה, בה היא נושקת ללחיו על רקע רמת הגולן, וכתבה על כך שבהודו – מדינה מסורתית בהחלט – יצא לה לפגוש כמה זוגות בני דתות שונות, למשל הינדי ומוסלמית, נוצרי והינדית וכן הלאה, "וזה מגניב!!! בישראל לעומת זאת", הוסיפה, "ההורים מנשלים אותך מהצוואה… הלב הקולקטיבי פשוט חסום. וזה הגיוני, שפחד ולחץ אינסופי גורמים לנו להתקשח ולשים שריונות… תשמעו, זה מעייף". 

דייט על הדרך

לרגל יום האהבה הבינלאומי, הידוע גם כוולנטיינז, התכנסנו אונליין לדבר על הזוגיות יוצאת הדופן שלהם, בעודם נופשים באתונה (אם כי אליאל עוקב בו זמנית אחרי הבקר של שניר דרך הנייד ומדווח על מצב התנועה בכבישים בדרך לחרמון המושלג). הזדמנות להעביר, בימים סוערים אלו, מסר חזק ורומנטי בדבר סובלנות, אהבה, אומץ ואופטימיות – מעבר לתמריץ הרגיל לשלוח זרי פרחים ושוקולד לבבות.

לאליאל תמיד היה חיבור ומשיכה למנטליות היהודית. הוא נשם טבע מגיל אפס, עזב את עכברה בגיל 19 ועבר לעמיעד, שם עבד כבוקר. משם המשיך למטולה, נישא לבחורה יהודייה ולאחר שש שנים התגרש ("הגירושים לא היו קשורים לזה שאני ערבי והיא יהודיה. היו בהתחלה דרמות עם המשפחה שלה, ואחרי שנה לאט לאט זה השתנה ואחרי שנתיים נרגענו ועברנו את זה. כשנפרדנו היה להם עצוב"). הוא ניהל כבוקר שני עדרים של סאסא וגר בחווה, ואז הגיע לכפר סאלד. מ-2009 הוא בוקר בקיבוץ שניר. אטיאס, ירושלמית במקור, התגוררה עד 2020 במושב עין עירון ושהתה בהודו בערך שלוש שנים, און אנד אוף. היא עוסקת באמנות ועיצוב גרפי, בעלת העסק העצמאי 'מגלאיה' ועובדת במקביל ב-abra שבמעין ברוך, ובנוסף סטודנטית לאמנות בתל-חי.

גם אצלם הזוגיות התחילה במארק צוקרברג. "חברה ממש טובה סיפרה לאפרת עלי, יש לנו חבר משותף דרך פייסבוק, זה היה סוג של שידוך ולא ידעתי", אליאל מספר. "היא שלחה לי הצעת חברות, אבל אני ביישן ובכלל הייתי בשריפה באזור היהודיה כשאישרתי אותה. יש לי הרבה חברות וחברים בפייסבוק אבל אני לא שולח הודעות ולא מתחיל ככה עם נשים". כשאישור החברות לא הבשיל לכיוון הרצוי, חבר דירבן אותו ליזום מפגש. "אמרתי לו לעזוב והוא התעקש ואמר שהיא מדהימה. אז הזמנתי אותה אלי". יהודי, ערבי או קוריאני, הוא ידע שבתור קאובוי יש לו קלף אוניברסלי מנצח והזמין אותה לדייט האולטימטיבי, מהסוג שקל להפיק בצפון: על מחצלת, עם קפה שחור וסוסים, בשטח כמובן. 

אפרת, את בכלל התגוררת ליד פרדס חנה. לפני שנכנס לענייני דת ולאום – איך זה הסתדר לך בראש מבחינה גיאוגרפית? גם בשביל זה צריך לא לפחד.

"גרתי אז באחלה מקום והיה לי ממש כיף שם, אבל חאלד ישר קנה אותי עם הסוסים. יש לי חברה טובה מאוד בדפנה, אז אמרתי שאבקר ואישן אצלה ועל הדרך נעשה דייט ונרכב. לא חשבתי על זה יותר מדי לפני. היינו בתל עזיזאת ולמחרת רכבנו בשטח של עין פית. לא עליתי קודם בחיים על סוס, וזה שטח לא קל (אליאל: "היא פחדה!") והסוסה הייתה מדהימה. הייתי בעננים".

ואז? 

"כבר במפגש הראשון הרגשתי אינטואיטיבית שזה רציני, ואז חשבתי שלעבור הנה יהיה כמו לגור בחו"ל, אבל החברה מדפנה מאוד עזרה לי לראות את זה בפרופורציות. בהתחלה נסענו אחד לשני ואז הבנתי שזה לא באמת חו"ל, תוך שעתיים מגיעים. ובתוך שלושה חודשים עברתי לגור איתו. זה היה מעבר מדהים ומאתגר. מצד אחד קרו לי דברים מדהימים, אבל זה היה מאוד קשה. זה היה בקורונה ולא היו לי חברים כאן. בהתחלה היה לי קשה עם הקונספט הקיבוצי שכולם מכירים את כולם ואין לי בכלל פרטיות". 

חאלד, אתה קורא לה "מלאך", לא פחות.

"אני אוהב אותה. היא לא שופטת ואכפת לה ממני, היא מיוחדת ואני רואה איתה קדימה. אנחנו חושבים על משפחה משלנו ואני מקווה שזה ימשיך לעד, שנצליח ביחד, נזדקן יחד ונאהב תמיד, וזה לא יהיה עניין של ערבי או יהודי. אין לי חברי ילדות בכפר שנולדתי בו, אני מרגיש שהבית שלי הוא בכפר סאלד, האנשים מהממים, הם קיבלו אותי ולא מסתכלים עלי באופן מיוחד. גם שניר הוא הבית שלי והפרנסה, אני מרגיש שם מאוד אהוב וחלק מהקהילה. אני מעריך את היחס של אפרת לעבודה שלי, כי בוקר עובד מסביב לשעון. אתה כל הזמן סביב זה, אם אתה אוהב את זה. יש המלטות, גניבות וכו, חורף או קיץ. זה שואב מאוד. אז אפרת לפעמים עוצרת אותי ומעודדת אותי לראות את עצמי. היא לא מגבילה את החופש שלי כמו שאני לא מגביל את שלה וככה אנחנו ממנפים זה את זה, לא חונקים ועוזרים לצמוח".

נלך על גן יער

גם קופידון יסכים שכל זוגיות שרק מניצה היא עניין פגיע ועדין כשיוצאים איתה לעולם, ואפילו רגע לפני. בטח ובטח כשמדובר בזוגיות מעורבת עם פוטנציאל נפיצות גבוה. "בהתחלה הייתי בראש של 'בוא נכיר', רציתי לראות אם זה הולך לכיוון רציני", אומרת אטיאס.

לא חששת ממה שהמשפחה שלך תגיד?

"הייתי בערך בת 34, וכבר חייתי את החיים שלי והייתי עצמאית, ורציתי מאוד זוגיות טובה וזה לא מובן מאליו להכיר מישהו שיש איתו פוטנציאל וחיבור טוב. אז החלטתי לספר רק לאחותי, ואז להתמודד עם מה שזה אומר, וזה מה שעשיתי. בזכות חאלד מאוד נרגעתי כי הוא מאוד יציב, הוא עוגן ולא נלחץ מדברים והציג את זה כאילו נסתדר. הוא היה נשוי קודם ליהודיה והמשפחות בסוף קיבלו את זה וחשבתי שטוב, בסוף גם אצלי זה יסתדר. עם המשפחה שלו היה ממש כיף, יש לו משפחה מתוקה וקלילה וחמה הם מזכירים לי את המשפחה של אבא שלי, המרוקאים, אוהבים לבשל ולפנק ולארח. אחרי בערך חודשיים התחלתי לשתף. היו הרבה דרמות אבל השתדלתי לא לתת לזה להיכנס אלי, שמתי גבולות. אלו לא היו הדרמות שלי".

במה התבטאו הדרמות?

"בצד של חאלד זה לא היה אישיו כי המשפחה שלו ממש פתוחה ומקבלת את זה. בצד של המשפחה שלי זה מתחלק. לאמא שלי ולאחותי לא אכפת, מבחינת אבא שלי זה ביג אישיו. הוא מדחיק, לא מקבל את הקשר עד היום, הוא לא פגש את חאלד ולא בא אלינו הביתה. אמא שלי ואחותי מקבלות אותו באהבה והיו אצלנו. יש לנו חברים משותפים בצפון, החברות שלי מכירות ואוהבות אותו. אנחנו ביחד כמעט שלוש שנים. זאת הזוגיות הכי ארוכה כמעט שהייתה לי".

את רואה הבדל בין איך שמקבלים אתכם בקיבוץ קטן בצפון הרחוק – סוג של בועה עם וייב אלטרנטיבי – לשאר הארץ?

"תראי, אני חיה בבועה אבל אלו החיים שלי. זה משהו שבחרתי בו וידעתי למה אני נכנסת. חאלד בן אדם מדהים ואם למישהו יש בעיה עם זה, זה עניין שלו. אנחנו בדילמה אם להישאר בצפון ולקנות בית בשניר או לעבור ליוון. גם בגלל העלות. שם אפשר לקנות בזול שטח ובית וגם המנטליות יותר רגועה. הייתי שמחה שנגור במקום שהוא פחות סיר לחץ ופחות מירוץ מטורף, שדורש לעבוד כל כך קשה. אני מרגישה את זה גם פה. שנינו עובדים בטירוף, אמנם לא כמו במרכז, אבל עדיין קשה ויקר". 

אם תישארו כאן ותקימו משפחה, תצטרכו לתווך הרבה מאוד דברים לילדים שלכם, ומנגד לסביבה. סביר שתיאלצו להתמודד, למשל, עם גזענות ודעות קדומות. זה לא שאין עוד משפחות כאלו בכלל בישראל, זה רק מאוד לא פשוט.

אליאל: "יש גני יער שבהם לא מבדילים בין ערבים ויהודים, לא צריך יותר מדי לשבור את הראש. בחינוך הקיבוצי לא תהיה גזענות".

אטיאס: "אנחנו חילוניים ונחנך את הילד שלנו לטבע ולאהבה. באותו אופן, מה אמא חד-הורית אומרת לילד שהגיע לעולם מתרומת זרע? או משפחה של שתי נשים? אין סוף לסוגי המשפחות הלא-קונבנציונליות וכל עוד אתה נותן לילד ביטחון ואהבה, זה מה שחשוב".

זה לא טאבו

האם הם חושבים חיובי לגבי המצב בישראל? אטיאס אומרת שהיא לא, שאליאל כן, ושזאת חלוקת העבודה ביניהם. הוא אכן משדר אופטימיות ללא הרף. "כשהייתי ילד חלמתי להיות בוקר. הייתי מסתכל על הרפת של עמיעד ואומר, 'מתי אני אעבוד פה?'. וואלה זה קרה, והתקדמתי", הוא מסביר. "הייתי מרכז ענף הבקר הערבי הראשון בארץ וזאת הצלחה בשבילי. אני קשור למדינת ישראל, תורם בכל מה שאפשר. אני עובד 40 אחוז משרה ברשות הטבע והגנים, אני עוזר למועצה בענייני כלבת ושריפות – בכל מה שאני יכול אשתדל לעזור. יש משברים, אנחנו בני אדם, אבל אני אופטימי. לא מפחד מעבודה, רותם את המחרשה ומתקדם קדימה".

עצם זה שהסכמתם מיד להתראיין בשיא הכנות והפתיחות וכמה פעמים עוד הודיתם לנו שהבאנו את הסיפור שלכם, מראה על עוד אומץ.

אטיאס: "חשוב לדעתי לדבר על זה ולחשוף, זה לא צריך להיות טאבו ואז לאט לאט יהיה נורמטיבי לבחור זוגיות לפי אהבה ולא לפי דת".

אליאל: "אני בטוח שיש זוגות מעורבים שמפחדים להיחשף, אבל אין לנו מה לפחד. אנחנו לא מערבים פוליטיקה, רק אוהבים ורוצים משפחה ופרנסה. מבחינתי אדם הוא אדם, לכולנו יש אותו דם אדום כשאנחנו נפצעים, ומי שקיצוני – זאת הדרך שלו. הדרך שלנו היא דרך האהבה, ובסוף האהבה תנצח".