מנרה לא הושמדה

האזינו לכתבה Getting your Trinity Audio player ready...

לפני כשבועיים גילו חברי מנרה פוסט ברשתות החברתיות שבו נכתב ש"מנרה הושמדה". מחבר הפוסט היה איש ההייטק עידן טנדלר, שציטט חבר קיבוץ עלום שם אותו פגש בבר בתל אביב, ושמע ממנו כי "כיתת הכוננות התפרקה", "הקיבוץ התפרק", ו"אין יותר מנרה״. יוחאי וולפין (כפר הנשיא), מנהל הקהילה של מנרה, מציין שהוא לא לגמרי הופתע מהפרסום.

"זו לא הפעם הראשונה שאני קורא ברשתות החברתיות סיסמאות על כך שמנרה נעלמה", הוא אומר, "אנשים לא חושבים פעמיים, וכותבים את הדברים האלו על מנרה כמו שהם כותבים על מטולה ועוד מקומות. אבל עם הפוסט הזה כבר מההתחלה היה ברור שזה שונה, כי הוא התחיל לקבל יותר ויותר שיתופים. הבנתי שאי-אפשר להשאיר את זה ללא מענה, כי זה מתחיל לחלחל אצל חברי הקהילה שקוראים את הפוסט הזה ונשאלים על ידי החברים שלהם מה קורה. החלטנו בהנהלת מנרה להוציא הודעה לתקשורת, שמפריכה את מה שכתוב שם. ציינו שמנרה לא הושמדה, ושכיתת הכוננות לא התפרקה, ולא רק שהיא לא התפרקה אנחנו משתדלים לתת לה את הרוח הגבית והתמיכה הקהילתית, לעבודה הקשה שהם מבצעים בשמירה על הבית בתוך לחימה שנמשכת כבר 11 חודשים. נכון שיש לנו נזקים קשים. מנרה ניזוקה יותר מכל יישוב אחר בארץ. 70 אחוז מבתי המגורים נפגעו, רוב מבני הציבור נפגעו, וגם התשתיות של המים, הגז והתקשורת. זה משהו דרמטי, אבל זה לא אומר שהקיבוץ הושמד״.

קהילת מנרה חיה, פעילה ושומרת על קשר עם החברים המפוזרים בכל הארץ: 265 איש, 99 מהם חברי קיבוץ, 85 ילדים, ומעל 70 תושבים המהווים פוטנציאל קליטה לחברות בקיבוץ ביום שאחרי. שליש מאוכלוסיית הקיבוץ, המשפחות עם הילדים, מתגוררים בקיבוץ גדות, כ-20 חברים ותיקים במלון בטבריה והשאר פזורים ברחבי הארץ. "זה קשה ומאתגר לקיים קהילה שמפוזרת בארץ", אומר וולפין, "אבל יש לקהילת מנרה חוסן אישי, משפחתי וקהילתי יוצא דופן, וגאוות יחידה חזקה. זה אומר שבבוא היום נחזור הביתה, אבל זה חייב לבוא עם החזרת הביטחון לאנשים״.

איך נפתחה שנת הלימודים?

״בגדות הילדים במסגרות חינוך של מנרה. יש פעוטון וגן ילדים שלנו, שנפתחו ב-1 בספטמבר. ילדי בית הספר היסודי לומדים באיילת השחר עם ילדי גדות, וילדי התיכון לומדים ב'הר וגיא' שעבר מקיבוץ דפנה לאזור תעשייה ליד ראש פינה״.

תמונת המצב אינה דומה לקהילה שאינה מתפקדת. הנהלת מנרה משתדלת לקיים פעם בחודש מפגש קהילתי בקיבוץ מארח, ולכל מפגש כזה מגיעים רוב גדול של חברי הקהילה. מדי חודש מתקיים מפגש בזום, שבו משתפת ההנהלה את החברים בתהליכים שעוברים על הקהילה ועונה על שאלות החברים. פעם בשבועיים יוצא עלון הקיבוץ, ופעם בשבועיים מפיץ וולפין סרטון וידאו עם עדכונים. לאחרונה התקיימו מעגלי שיח של הקהילה, לקראת בניית תוכנית העבודה לשנה הבאה. "ישנו גם החלק של בנות ובני מנרה שמשמעותי לחוסן הקהילתי", מוסיף וולפין, "חברו אלינו בנות ובנים שעזבו את הקיבוץ, ו-150 מהם הצטרפו לקבוצת ווטסאפ שנפתחה. אחרי שעשינו איתם מפגשים קהילתיים להכיר אותם ולספר להם מה הצרכים שלנו, הקמנו צוותי עבודה משותפים: צוות לתכנון היום שאחרי, צוות גיוס משאבים, צוות חוסן, צוות מיפוי נזקים ועוד. הם עוטפים אותנו בכל דבר שאנחנו צריכים, וזה משמעותי גם ליכולות שלנו כקיבוץ קטן וגם לתחושה שהבנים שבו הביתה במובן מסוים״.

אתה מאמין שחבר קיבוץ אכן אמר את הדברים שנכתבו בפוסט על הקיבוץ שהושמד?

״כן. לגיטימי לחלוטין שאדם יושב עם חבר שלו בבר בתל אביב, ומשתף אותו בתחושות הקשות אחרי שביתו נהרס. חבר הקיבוץ שפך את ליבו, והבעיה היא שהחבר שלו הפך את זה לפוסט שרץ ברשתות. אני מקבל את זה שמישהו ואולי יותר מאחד מרגישים ככה, אבל זה לא משקף את מצב הקהילה. למרות שהבתים ממשיכים להיפגע והסוף לא נראה באופק, החוסן האישי, המשפחתי והקהילתי מחזיק את האנשים לעת עתה. אני לא יודע מה יהיה בעוד חודשיים-שלושה, וזה די מטריד. הצלחנו להחזיק את הקהילה מאוחדת ומתפקדת במשך כמעט שנה שלמה מחוץ לבית. אני חושש ממצב שנצטרך להחזיק אותה ככה שנה נוספת״.

חבל ארץ שלם הולך ונשחק

על התנועה הקיבוצית והמועצה האזורית הגליל העליון יש לוולפין רק מילים טובות. "המועצה האזורית והתנועה הקיבוצית עוזרות בכל מה שהן יכולות, אבל גם הן נמצאות בתוך אירוע מאתגר. המועצה הפכה ממועצה של 29 קיבוצים, למועצה של 70 קיבוצים בכל מוקדי הפינוי. הם באמת עושים את הכול עם הכלים שיש להם כדי לעזור לנו בזמינות מלאה. יש לי קשר טוב עם אנשי המועצה ואנשי התנועה, ולכל דבר שצריך אני מיד מקבל מענה עם הכלים שיש להם, אבל בסוף האירוע הוא של המדינה ולצערי המדינה לא הגיעה לאירוע. כל עוד הם לא עושים את העבודה, אז אנחנו נמצאים באתגר גדול. ההרגשה שלנו היא שמקבלי ההחלטות סביב שולחן הממשלה חושבים שאין שום בעיה עם התמשכות המצב הנוכחי, וככה חבל ארץ שלם הולך ונשחק״.

יש חברי קיבוץ שמדברים על עזיבה?

״אנחנו בכלל לא מעמידים את העניין הזה לדיון. אנחנו לא שואלים מי נשאר ומי הולך. זה משהו שלא נמצא על סדר היום. עם זאת, לכל אחד יש את התחושות והמחשבות שלו, וכל תחושה היא לגיטימית. בשורה התחתונה אם הביטחון לא יחזור לצפון, הרבה אנשים, ולא רק במנרה אלא בכל הצפון, לא יחזרו לקיבוצים ולשאר היישובים. אם הביטחון יחזור, אני מניח ש-90 אחוז מחברי קהילת מנרה יחזרו לקיבוץ שהוא הבית שלהם. אנשים מתגעגעים הביתה למנרה, הם עזבו את מנרה בדמעות כי לא הייתה להם ברירה״.

אתם כבר נערכים לחזרה?

״כן. אנחנו כיום עובדים על שני דברים מקבילים שגם מתחברים אחד עם השני: אחד, אנחנו יוצאים עוד מעט לקמפיין גיוס של מימון המונים, והשני זה בניית תוכנית אסטרטגית. מימון ההמונים נועד, בין היתר, לשרת גם את התוכנית האסטרטגית של היום שאחרי. המדינה צריכה לשקם פיזית את הקיבוץ, אבל אנחנו צריכים לגבש את התהליכים של חזרת הקהילה, שהם תהליכים מאוד מורכבים אבל עם הרבה מאוד הזדמנויות לצמיחה מחודשת. אנחנו מתכוונים לצאת לתהליך הזה בחודשיים-שלושה הקרובים, מתוך כוונה להיות עד אמצע השנה עם תוכניות מוכנות לחזרה הביתה״.

110  בתים נפגעו מתוך 157 

נאור שמיע (51) הגיע למנרה לפני 13 שנים, והוא משמש כיו"ר צח"י (צוות חירום יישובי) בארבע השנים האחרונות. הוא גר עם משפחתו בגדות, ובמסגרת תפקידו מבקר במנרה המופגזת. "110 בתים נפגעו מתוך 157", הוא מספר, "הפגיעות נעות מחלונות שבורים ועד בית שכולו נהרס או נשרף. גם בבתים שרק החלונות התנפצו יש נזק, אחרי שחורף שלם הבית עמד פרוץ. גם חדר האוכל והמשרדים נפגעו. יש גם תשתיות שנפגעו ובחלקן אנחנו לא יודעים את היקף הנזק, כי איפה שחטפנו טילים כיבינו את החשמל והגז וסגרנו את המים. יש גם כבישים שנטחנו לגמרי מכלי הרכב המשוריינים, וגם נזקים לביוב שחלקם לא תוקן. ברחבי הקיבוץ מסתובבים חתולים וכלבים משוטטים. אלו לא כלבים שתושבי מנרה השאירו, אלא כלבים שהגיעו מהסביבה ואפילו מלבנון. אין לוכד כלבים שיעלה לתפוס אותם, והם ממשיכים לשוטט בקיבוץ".

מה המצב של כיתת הכוננות?

"מטעמי ביטחון שדה אסור לי למסור פרטים על כיתת הכוננות. אני יכול רק לומר שהיא לא התפרקה. היא חיה, נושמת ומתפקדת". 

שמיע מסביר שהשיעור הגבוה של הבתים שנפגעו במנרה, נובע מהעובדה שהקיבוץ כולו נצפה מלבנון ונוח לחיזבאללה לפגוע בו. "הם בחרו את מנרה כמטרה. ברגע שהם הבינו שמנרה היא סמל, נוח להם לפגוע בסמל. הם פוגעים בנו בטילים נגד טנקים, הטילים הכי פשוטים שיש. הם עומדים מרחוק, מכוונים ויורים. בכל פעם פוגעים בעוד בניין או בעוד דירה. למזלנו בכל המלחמה נפגעו רק שני אנשים ממנרה". 

מבחינתך המגמה היא להגיע למצב של ביטחון במנרה ולהתחיל לבנות את הקיבוץ מחדש?

"בדיוק. כשתיגמר המלחמה נעבוד על הביטחון, ונבנה את הקיבוץ במקביל לזה שנהיה שם.

מנרה כקהילה נמצאת עכשיו באחת משעותיה היפות 

"זה כאילו לא מלחמה, ובפועל זו מלחמה ממש ואי-אפשר לחזור הביתה", אומרת לוטם יניב בת הקיבוץ. יניב (43) נשואה למתן, בן כנרת, ואם לשלושה, עזבה את ביתה בקיבוץ ב-7 באוקטובר ומאז לא ביקרה בו. התחנה הראשונה שלה ושל משפחתה הייתה בקיבוץ גדות שבו גר אחיה, ולמחרת המשיכו לקבוצת כנרת. לוטם חברה בצוות החירום של מנרה, והיא החלה להביא לכנרת מספר משפחות וחברים מבוגרים שלא היה להם פתרון דיור. כ-30 איש הגיעו ממנרה לכנרת, ועקב המצב הביטחוני עברו כקבוצה לשדות ים. כעבור חודש עברו למלון סלינה בבית אורן, כשבכל הזמן הזה ממשיכה לוטם בעבודתה כמנהלת העמותה לנפגעות תקיפה מינית בגליל ובגולן, ומתן בעבודתו כבוקר באגודת צמח תערובות. לאחר חודש בבית אורן התפזרה הקבוצה, ולוטם ומשפחתה שבו לקבוצת כנרת שבה הם נמצאים כיום כשהילדים משולבים במערכות החינוך.

"התחושה שלי מהתמשכות המלחמה בצפון היא מאוד כבדה", היא אומרת, "זה נראה כמו מלחמת התשה, מצב שאנחנו לא יודעים מתי הוא ייגמר. החוויה הזו מרחיקה אותי, ולא רק אותי, מהמחשבה שנוכל מתישהו לחזור הביתה, או לחיות בבית כפי שהכרנו אותו".

בדקתם מה מצב הבית שלכם במנרה?

"לא. אני לא הייתי במנרה מ-7 באוקטובר, ומתן היה שם פעם אחת. אנחנו מקווים שהבית שלנו לא נפגע. אנשים שהבית שלהם נפגע מקבלים הודעה מהקיבוץ. אנשים שלחו לי תמונות של הבית, הביאו לי כמה מסמכים שביקשתי, כך שקיבלתי ד"שים מהבית". 

לתחושתך, אתם עדיין קהילה מגובשת או שיש התפרקות?

"בהתייחס לנסיבות אני חושבת שמנרה כקהילה, נמצאת עכשיו באחת משעותיה היפות ביותר. על פניו הקהילה שלנו נועדה לכיליון במצב שבו היא נמצאת. זו קהילה קטנה מאוד, בלי משאבים, עם הרבה משפחות נקלטות. זו קהילה שבשנים האחרונות התחילה להתחדש ולצמוח, אז יש בה הרבה משפחות שלא נולדו במקום והנראטיב שלהן הוא אחר והזיכרונות שלהן הם אחרים. בגדול, זה מצב כאוטי, מסובך, עצוב ומורכב. בהתחלה היינו מפוזרים, עד שהמדינה נכנסה לתמונה, וגם היום התקבצו רק חלקים במספר מקומות, ושני שלישים מהקיבוץ עדיין מפוזרים. בפוטנציאל היינו אמורים להתפזר ולהתפרק, אבל מה שקרה בפועל זה שכולם מחזיקים זה את זה חזק. ההנהלה מגויסת, צח"י עובד בכל הכוח, וכולנו מגויסים למטרה של להישאר ביחד כקהילה. אנחנו עושים את הבלתי יאומן, מדמיינים את הקהילה שאנחנו רוצים, מגייסים משאבים לטובת הקהילה שתגדל ועסוקים במפגשים חברתיים וקהילתיים ומתן מענה לכל הצרכים שעולים מהשטח. זה רחוק מאוד מקהילה מתפרקת".

** פורסם לראשונה ב'זמן קיבוץ' ב-10 בספטמבר **